אמה של אלקסיס, סופיה, אף פעם לא סיפרה לבתה את עברה. לא סיפרה לה היכן וכיצד היא גדלה ולא מי היו הוריה. אלקסיס יודעת שהיא מכרתים, וראתה רק תמונה אחת ברשותה של האם, של דודיה של סופיה ביום חתונתם.

אלקסיס גם לא התעקשה לשמוע את מה שלא רצו לספר לה.

הסיפור מתחיל בטיול שאלקסיס עושה ליוון עם בן זוגה אד. היא מגיעה לכפר פאלקה בכרתים ונפגשת עם פוטינה, אשה מבוגרת שהכירה את אמה היטב. פוטינה מספרת לה את ספור נשות משפחתה, אמה של סבתה אלני, וסיפורן של שתי בנותיה, אנה ומרייה. סיפורן קשור קשר חזק לאי שנמצא מול הכפר, ספינלונגה, אי ששימש כמקום מגורם של מצורעים בשנים 1903 ועד 1957, שאז נמצאה תרופה לצרעת והאי נעזב.

על סופיה עצמה, אגב מסופר בסופו של דבר מעט מאוד.

הספר נחמד לדעתי.

מאוד קל, זורם מצוין, מענין. נושא הצרעת מפותח בהרחבה ומאוד מענין. והספר גם מאוד עורר אותי לחשוב על התנהגותן של הדמויות, מתוארים הרבה מצבים שמעוררים מחשבה על איך אני הייתי מתנהגת או על איך אני הייתי מגיבה להתנהגות של הדמויות, וגם על הדיעות הקדומות שלי עצמי בקשר למשל לאיידס (הצרעת מאוד הזכירה לי את האיידס, גם יחס החברה לאנשים חולי איידס, עירוב של אמונות טפלות וגם בורות בקשר לאיך המחלה עוברת וגם העובדה שאדם יכול להיות נשא ולהדביק בלי לדעת והמחלה עצמה לא תתפרץ שנים).

הספר מאוד עשה לי חשק ליסוע לבקר ביוון ובמיוחד בספינלונגה.

העלילה קצת יותר מידי טלאנובלית לטעמי מהבחינה של דמויות שהן קיצוניות בהתנהגותן הטובה או הרעה,

ספוילר

אנה שהיא אגואיסטית כל כך לחלוטין וגם כאילו נענשת על זה בסופו של דבר, ומריה לעומתה שהיא טובה ותמימה גם כן באופן מאוד מוחלט מידי, ומקבלת על זה בסוף פרס. דמויות שהן כל כך טובות או כל כך רעות הן לא מציאותיות וחסרות מימד של עומק.

סוף  ספוילר

היא גם לא בנתה את הדמויות הראשיות, אנה ומריה בעיקר באופן שיאפשר לי באמת להבין מה מניע אותן.

הסוף טיפה מואץ מידי וגם קצת שטחי.

אני אוהבת לקנות ספרים רק בגלל ששמעתי עליהם המלצות, אך אני לא יודעת עליהם דבר. אני אוהבת לקרוא את העמוד הראשון מבלי לדעת למה לצפות בהמשך. אני נמנעת מקריאה בכריכה האחורית (ותודה למנחם פרי שהשריש אצלי את המנהג הזה), נמנעת מלקרוא סקירות וביקורות, משתדלת לעשות הכל כדי שאהיה מופתעת.

הו, איזו הפתעה ציפתה לי כשפתחתי את "האי של סופייה". לא תיארתי לעצמי שאני עומדת לקרוא על צרעת.
כן, אותה צרעת שמלווה את האנושות מאז ומתמיד, אותה מחלה שלוותה בכ"כ הרבה בורות ופחד.

בסרט "דרום אמריקה על אופנוע", מראים את ארנסטו "צ'ה" גווארה מגיע עם חברו אלברטו גראנאדו למושבת מצורעים בפרו. המושבה שוכנת באי, ומולה נמצא ישוב בו הסגל הרפואי מתגורר. הסגל הרפואי מטפל בחולים, אך רק עם כפפות לידיהם. כל מי שראה את הסרט, זוכר את הרגע בו צ'ה גווארה לוחץ את ידו של אחד המצורעים, ולא חושש ממגע ישיר.

לאורך השנים, מצורעים נודו מהחברה והוגלו למקומות יישוב מיוחדים ומרוחקים, לרוב על איים. האי ספינלונגה, שנמצא סמוך לכרתים, שימש כמושבת המצורעים המרכזית של יוון משנת 1903 עד שנת 1957. וזה הרקע לסיפור שלפנינו.

אלקסיס, בחורה אנגלייה מבית טוב, נוסעת לכרתים עם בן זוגה לחיים. לפני נסיעתה היא ניגשת אל אמה ושואלת אותה על עברה, שעד כה נשמר בסוד. אמה, סופייה, מחליטה לעזור לאלקסיס לקבל את הסיפור המשפחתי, אך לא עושה זאת בעצמה. היא מפנה אותו לכפר פאלקה, שנמצא מול האי ספינלונגה, עם מכתב לפוטיני, מכרה של המשפחה, בעלת טברנה בכפר.
בהגיעם לכרתים, אלקסיס משאירה את אד, בן זוגה, מאחור, ונוסעת לכפר. בכפר היא פוגשת את פוטיני, וזו שוטחת בפניה את הסיפור של אמה.

אם עניין הצרעת לא היה עולה והופך את הספר לכ"כ מיוחד, הייתי אומרת עליו שהוא טלנובלה. טלנובלה של 400 עמ'. למזלו של הספר, עניין הצרעת מוסיף לו "בשר", והופך אותו מטנלנובלה משפחתית לספר מעורר מחשבה.

קל לנו מאוד להעביר ביקורות על הבורות שהאנושות לקתה בה בשנים עברו. קל לנו להתחלחל מהנידוי של המצורעים. אך האם היום אנחנו כ"כ רחוקים מזה? אם היום תגלו שחבר קרוב חולה בצרעת, האם תרגישו לידו בנח? ואם נהיה מודרנים יותר - כמה אנשים סולדים מחולי איידס בימינו? כמה מהאנשים חוששים להיות באותו חדר עם חולה איידס, למרות שהמחלה לא נישאת באוויר?

הדמות ששבתה אותי יותר מכל בספר הגדוש הזה, היא יורגוס, סבה של סופייה. דייג פשוט שמתמודד עם כ"כ הרבה. דייג פשוט שלא נותן למחלות עם שם מאיים להפחיד אותו. דייג פשוט שמבין שגם אנשים חולים הם אנשים.

כשאלקסיס מגיעה לכפר פאלקה, היא מבקרת באי ספינלונגה, ומבינה שהיו חיים באי. היו חנויות, היו כנסיות, היה מקום מפגש חברתי, היה בית ספר, היה בית חולים, היו נישואים בין חולים. החולים שהוגלו לאי חשבו שהם הולכים לכיוון מותם, וגילו שאפשר גם אחרת. מעבר לכל הטלנובלה המשפחתית, זה הסיפור המעניין בספר, הסיפור של המצורעים.

ספר מיוחד, ספר מעניין, אך קשה להתחמק מתחושת הטלנובלה.