בהקדמה של הספר מעניקה קורין מאייר, לנו השכירים והמנהלים בדרגים הנמוכים את המלצתה המהווה תמצית ספרה: לא לעבוד קשה מידי, זה לא משתלם וגם לא יעזור ביום הדין, בו הארגון לא ירצה בנו יותר. מה יש לעשות אם כן ? לאבד את מוסר העבודה ולסתום את המערכת מבפנים מבלי שהדבר יראה ככזה.
הארגונים הולכים ותופסים יותר ויותר מקום מרכזי בחיינו, ובעידן הגלובליזציה תופעה זו הולכת ומתעצמת. חברות רב לאומיות כגון: AIG, GAN, ARTHUR ANDERSEN, GENERAL ELECTRIC המשדרות עושר קידמה ומודרניזציה, הפכו למשאת נפשו של העובד ואלה ברי המזל שהצליחו להתקבל אליהן, חשים שהם זכו בקלף המנצח דרכו ניתן יהיה להגשים את השאיפות הכלכליות והמקצועיות ולעלות בסולם החברתי. אלא מה, שהמציאות היא אחרת, עולם הארגון משעמם, מייגע, מרגיז ובמידה רבה גם אלים.
קורין מאייר, שהועסקה במשך שנים רבות בחברת החשמל הלאומית של צרפת, חושפת את האמת מאחורי עולם הארגונים, ומצליפה בלשונה המושחזת בשיטתיות בכל המיתוסים של תורת הארגון, הערכים ושיטות הניהול של מקומות העבודה הגדולים. המחברת (שהיא פסיכואנליטיקאית בהכשרתה) עוברת תחום אחר תחום, החל מהשפה השלטת בארגונים, האתיקה, דרגי הניהול, היועצים , כל אלו מושכבים על ספת הפסיכולוג ועוברים פירוק לגורמים, עד לחשיפת המשמעות האמיתית של כל דבר.
כך לדוגמה, היא מנתחת את תחום השפה שיוצר הארגון. מעין שפה חדשה, "שיחדש" (לקוח מאורוול 1984) שעמוסה בסיסמאות נטולות משמעות, בכדי ליטול מהעובד את הצורך לחשוב ולהפוך אותו למכשיר טהור, השפה לא משמשת לדבר אלא בכדי ליצור. למשל, "יישום האוריינטציות שהוגדרו על ידי פרויקט השירות.." או שימוש בקלישאות: "אין בעיות יש פתרונות", "הכול שאלה של ארגון" ועוד. מאחר והשפה נבובה וחסרת תוכן, צומחת בארגון תופעה של רחש שמועות, על כל הודעה, מאחר והיא איננה ברורה מספיק, וכל אחד מנסה להבין את המשמעות האמיתית של המסרים.
הארגון אינו מאמין בערכים שהוא עצמו מנסה להחיל לעובדים. יצירתיות ומקוריות הן תכונות המהוות איום גדול על הארגון שמצידו מעדיף, עובד ממוצע ממושמע, שיאמץ את הנרטיב הממסדי. מקצועיות? אין על מה לדבר, זה מגוחך לעבוד למען האתגר המקצועי או בכדי להצליח בעבודה, הארגון בז לכל אלה, יש רק דבר אחד המהווה תמריץ לעבודה והוא כסף. אתיקה? הארגון מאמץ אידיאליזם הכרחי, וצדקנות ואפילו מוכן לפזר כספים עבור מטרות חברתיות ואקולוגיות, אבל בואו ולא ניפול בפח, כך אומרת מאייר, מדיניות זו ננקטת אך ורק מאחר והיא מניבה רווח.
היחס לעובד משפיל ומבזה. מבוגרים בארגון אינם מחזיקים מעמד, יש להם צמיגים מסביב למותניים, הם כבר מפוקחים ובעלי יכולת מחאה מול הארגון, לעומתם הצעירים הרעננים, צייתנים ותמימים ומאמינים בכל הסיסמאות הנלמדות באוניברסיטאות, כך אפשר לשמר את ההגמוניה של הארגון. יחס משפיל נפוץ מאד בארגונים מסוג זה במיוחד כלפי נשים שבנוסף מופלות לרעה. הסיבה אותה מביאה מאייר, היא הצורך ללכד את הקבוצה, כך מיקוד של יחס משפיל בעובד אחד, מאלץ את הקבוצה להתגבש סביב ערכים מדומים.
האמת שאין חידוש בחיבורה של קורין מאייר, כולנו כצרכנים וחלקנו כעובדים חשנו את התנהלות הארגונים על בשרנו, במיוחד בשנים האחרונות בעידן ההפרטה והגלובליזציה. חיבור זה מצטרף לביקורת הכללית נגד הקפיטליזם החזירי, והוא אפילו מצייד את העובדים השכירים בכללים מעשיים, כיצד יש להתבטל בעבודה ולהפיל את המערכת מבפנים. חיבור זה מזכיר ספר דומה, שהיה גם כן להיט לפני כעשור: "מי הזיז את הגבינה שלי", אלא, שאז הוא חולק מטעם הארגונים לעובדים בכדי לעודד יצירתיות ומעוף, וכיום החיבור פונה נגד המעסיקים.
לסיכום, ספר קצר, שנון לעיתים מצחיק, המשקף את עולם הארגונים מבפנים. לא הייתי מצפה שהוא יגרום לעובדים להתבטל, אך כן יכול לעזור ולהבין את מקומות העבודה.
