יום אחד  עילם ראה חיה מוזרה עם פרווה אפורה והפנה את תשומת ליבו של אביו לעכבר, אביו של עילם וליה פחד וצרח ואילו אמם של עילם וליה הלכה לקנות מלכודת. המלדכודת שהיא קנתה היתה מלכודת עם דבק ולא מלכודת עם כלוב, זו היתה המלכודת האחרונה שנשארה בחנות.

אמא ואבא של עילם וליה הכינו לעכבר במלכודת גם נקניק וגם גבינה צהובה והעכבר כמובן נלכד. אך אבוי- בגלל שהמלכודת היתה עם דבק, הוא לא יכל להשתחרר  ודינו הצפוי היה מוות, רגליו היו דבוקות ולא היה ניתן לשחרר אותו גם במקום מרוחק מהבית.

הילדים כעסו על הוריהם שקנו מלכודת שכזו ועשו מעשה כ"כ אכזרי לחיה חסרת ישע וכל המשפחה החליטה ללכת לוטרינר ולשמע את עצתו. הוטרינר אמר  שהעכבר צריך מזון ומיים וכן יכולת תנועה וכך שיגדל יהיה ניתן לגזור את שערותיו ולשחררו לשדה, הוא לא בטוח אם בוטן  העכבר יוכל לשרוד, אבל ניתן לנסות.

ליה ועילם מצאו פיתרון מעניין  שנתן לעכבר יכולת תנועה, דבר שהכרחי לשריריו ולשרידותו. על מנת להמשיך לדעת את קורות בוטן העכבר ומה עלה בגורלו כדאי לקרוא את הסיפור ולדעת.

הדעה של אור ילדי בן השש על הספר: אור נעצב וחרד לחיי העכבר, במקומות אחרים בספר הוא שמח, למרות המלל הרב בסיפור ומיעוט התמונות ולמרות שאור בגן חובה ועולה לכיתה א' ועדיין לא יודע לקרוא בעצמו, הוא היה מרותק לאורך כל הסיפור ואהב לשמוע אותו.

לדעתי יש בסיפור בהחלט מסרים חינוכיים כמו כיבוד בעלי חיים, הזכות לחיות של בעלי חיים אחרים והזכות להיות חופשי גם אם החיה הופכת כבר להיות בת משפחה מה שמשרת את טובתה של החיה זה מה שחשוב וזה העיקרון המנצח.

אור בהחלט היה מרותק לספר, התעניין בספר והוא ממליץ שגם ילדים אחרים יקראו את הסיפור או שהוריהם יקראו להם אותו. (הספר מיועד גם לראשית קריאה ובכיתות א'- ב' ניתן לקרוא את הסיפור לבד)