אחרי המלצות חמות מאימא וסבתא על הספר הגיע גם תורי לקרוא אותו. את הסופר אני מכירה מספרו "תיק מצדה" שמאוד אהבתי לכן הגעתי עם ציפיות רבות לספר זה ולצערי לא קיבלתי מענה לכך.

הסיפור התחיל טוב ועד מהרה איבדתי את העניין שבו.

ספר מביא את סיפורה של אלה (פעם קראו לה פלורה) ששכלה את אביה לפני מספר שנים כעת מוטלת עליה משימה לא פשוטה והיא לפנות ולסדר את החפצים בביתו. היא מתעקשת לעשות זאת ללא עזרה מאף אחד. באחת המגירות היא מוצאת כמות רבה של מכתבים וכל המכתבים ממוענים אליה. כשאלה מתחילה לקרוא את המכתבים היא מגלה שאבחה רשם לה מיום בהיוולדה ועד יומו האחרון. המכתבים מכילים רגש רב בהם פחדים, ציפיות, שמחה, תהיות, חלומות שהיו לאב כלפי בתו וכלפי עצמו כאב טרי.

דרך מכתבים אנו מתוודים לפלורה, דודתה, שעל שמה היא קרויה. פלורה הייתה אחותה הגדולה של נעים (אביה של אלה) וסיפורם מסופרים דרך עיניו של נעים החל מילדותם הרחוקה ועד בגרותם.

הרעיון של קריאת המכתבים לאחר לכתו של האב היה שינוי מרענן ומקורי שכן דרך המכתבים אנו נחשפים לעברו של נעים ושל פלורה ספציפית. אלה שכעת קוראת את המכתבים מתוודה ומעריכה פתאום את אותה אישה שעליה היא קרויה. פלורה מצטיירת בעיניה כאישה חזקה, דעתנית, חכמה ועצמאית ואת תכונות אלו רוצה אלה לעצמה. היא משלימה עם קרעים מסוימים שחוותה ועוברת תהליך לעיני הקורא.

הסיפור מביא את כל הנקודות הנכונות כדי לרקוד על מיתרי הרגש.

הדמויות מושלמות לכך בנוסף לסיפור חייהם של הגיבורים: נעים ופלורה שאינו פשוט ולפעמיים אפילו מעצבן. ה- "אור בקצרה המנהרה" הוא שהיה להם אחד את השנייה ככה שהצליחו להפיק טוב מרע, ללמוד, להתחזק ולהתפתח.

למרות כל זאת משהו בכימיה הכללית בכל זאת לא עבר אליי בחיבור הרחב של הדמויות עם העבר-הווה והעתיד. הסיפור התחיל מעניין ואף הייתה בי סקרנות גדולה שמהר מאוד חלפה והרגשתי שהקסם נעלם. הסיפור היה צפוי ויותר מזה הוא לא התקדם. הקריאה בספר זה עבורי (לפחות לאחר ½ ספר) הייתה משולה לצעידה במקום.

קריאה מהנה,

יעל

סיימתי לקרא את "תמיד פלורה" של יובל אלבשן, פעיל חברתי די מוכר. דבר ראשון בדקתי מי העורכת של הספר. למה? כי כעסתי עליה. כעסתי עליה כי אני חושב שהיא עשתה עבודה לא טובה, אפילו מתנשאת, במעיין "הפוך על הפוך". כן זו אותה עורכת מהספר "אחוזת דאג´אני" שקרבתה המשפחתית לשופט הראשי בתחרות פרס ספיר, יוסי שריד, וטענות לגבי חוסר גילוי הנאות "חירבשה" לבסוף את כל התחרות . גם אז אגב, טענתי כנגדה על התנשאות משום שהיא אפילו לא השכילה להבין מה לא בסדר בחוסר הגילוי הנאות המלא שלה ושל שריד דודהּ.

והיכן ההתנשאות בספר הזה שכה הרגיזה אותי? הספר תמיד פלורה הוא רומן בעל פוטנציאל להיות איכותי. אינטימי. יש שם סיפור טוב. אבל לדעתי הוא עדיין לא ממש בשל לפרסום. היה צריך לתת לו עוד קצת זמן לנוח, והרבה עריכה ספרותית עמוקה מאת עורך מנוסה וחכם וקצת אמיץ. זה לא נעשה. הייתה לי הרגשה שרנה ורבין, העורכת, החליטה שזה לא "פוליטיקלי קורקט" לשלוח חזרה את הכותב, שכתב ספר שנושאו הוא בעצם "חוסר צדק ושוויון חברתי בישראל" לשיעורי בית. ללחוץ עליו, לצעוק עליו, לאיים עליו שאם הספר לא יקבל עריכה ספרותית טובה וליטוש, הוא פשוט לא יצא לאור כי הוא עדיין לא טוב מספיק לראות אור בהוצאה מכובדת. כאילו היא סברה שעם פעיל חברתית מהקטמונים אסור להתווכח ספרותית. אז במקום זאת נעשתה פה לדעתי עבודת עריכה רשלנית או שמא כמעט ולא נעשתה. הספר ראה אור ואפילו זכה להצלחה, חייבים להודות. אז מה! אני אישית סבור שהצלחתו היא כמו הצלחה של יין ששווק לציבור טרם זמנו. אנשים אולי ישלמו עליו וירימו לחיים באירועים חברתיים, ויריחו ויישתו אותו ואולי אף קצת יתבשמו ממנו, אולם הרוב לא ישמו כלל לב שהיה ראוי לו ליין להישאר עוד שנה או שנתיים במרתפי היקב הלחים להתעצב, להתגבש ולהיות יותר ראוי לחך. נכון, זה מייקר את התהליך.

וכזה הוא לדעתי תמיד פלורה. רק שלושת רבעי מוכן. נזכרתי בסקירה אחרת שלי לספר "זבובים" של אהרון מגד מלפני שנה. ספר אולי עם עלילה פחות דרמטית מ"תמיד פלורה". זבובים הינו סיפור קטן, לא מתיימר ואפילו אזוטרי, ופה זה לכאורה "סיפור גדול" ומרכזי בהווייתנו החברתית. אבל אצל מגד הותיק והטוב הייתה הרגשה שהכול נכון, והכול יושב במקום והכול במינון המדויק כמו ארוחה פשוטה וטעימה של בשלן בעל ניסיון. "תמיד פלורה" הוא ארוחה שמתיימרת להיות ארוחת גורמה ספרותית. כל התבלינים שרק קיימים בארון התבלינים הספרותי הוכנסו לתוכו. חמוץ וחריף ומתוק, ומלוח ומר ומזרחי ומערבי..כל מה שרק יש.

זהו סיפור על אח שאהב את אחותו הלוחמת החברתית שמתה מסרטן. הוא מכיל "פיגום" ספרותי מיותר ולא ברור, על בת הקוראת את כתבי אביה לאחר מותו. הכתבים הללו הם בעצם הספר תמיד פלורה. בשביל מה היה צריך את הפיגום המבלבל והמיותר הזה? למה לא להעיף אותו בעריכה? הספר מורכב מסיפורים קצרים של האב על אחותו ומקוקטייל אדיר של ניבים ופתגמים עיראקים, והרבה חוכמת רחוב, ואקדמיה, ופולניה, ואמריקה, ומילואים ומלחמה, וחברות, ומוות מסרטן, וסמים, והתאבדות, וההתנתקות מגוש קטיף, והפנתרים השחורים, וירושלים ודיבור גבוה ודיבור נמוך ואוניברסיטה עברית והארווארד, ואלימות במשפחה, ויחסי אם-בת, ובעיות זוגיות, ואהבה בין יהודי לנוצרייה, ובירקטריה ממסדית וכמובן שואה, ולא מעט שירה יפה, ופילוסופיה, ומאמר ספרותי אחד מעניין ולא מעט ציטוטים מספרים קלאסיים והומאז´´ למאיר שליו ולעוד כמה סופרים ומשוררים קלאסיים. ה-כ-ל- יש שם! כל מחשבה והגיג שעלו למחבר. אה, דבר אחד בלבד אין שם: את השיר הקלאסי "פלורה פלפורה" מהסרט צ´רלי וחצי האלמותי של הסבנטיז. אני לא אתפלא אם גם זה היה במקור, אבל העורכת הסירה אותו בהבלחה נדירה של אומץ ספרותי. עשתה משהו.

יכול להיות שהמחבר עוד לא יודע שסופר שקם בבוקר צריך דבר ראשון למחוק. ללטש, לפעמים לצמצמם באכזריות את כתב היד. אני לא בא בטענות למחבר אלא לעורכת שלו. היא אמורה לדעת זאת. תמיד פלורה היה צריך לעבור תספורת ספרותית "אכזרית" ורק אז זה היה הופך אותו ל"ספר ליגה"!

אבל, מעל הכול הדבר שהכי הפריע לי אישית, שלא לאמר ´הרס אותי´, ובכוח החזקתי את עצמי שלא לפרוש באמצע מן הקריאה זה "זמני הספר" פייר יצאתי מבולבל לגמרי מ"משלב הזמנים" ההזוי בספר ולכן החלטתי מיוזמתי להעלות את ההערה הזו אולי מישהו יגמול לי על הכיסוח הזה וינזוף בי שבכלל לא הבנתי את הספר: אני פתוח לביקורת. אז ככה, לוחות הזמנים בספר השתבשו לי לגמרי. כאמור יש את סיפור המסגרת של בתו של המספר הראשי נעים, שקוראים לה היום אלה והיא נולדה כפלורה. היא בת 43, והייתה קרויה על שם אחותו האהובה של נעים, פלורה, כי היא נולדה אחרי מותה. זאת אומרת היא נולדה לפני לפחות 43 שנה. מרבית הספר מתנהל בתקופת רווקותו של נעים שמספר אודות התקופה שלו כמילואימניק רווק במלחמת לבנון השנייה (גם אם זו הייתה הראשונה זה לא אפשרי, וגם אם זה היה מבצע ליטני זה לא אפשרי ואפילו אם זה היה מלחמת ששת הימים זה לא אפשרי ) ואיך גלש באינטרנט כרווק!! ואיך חווה את ההתנתקות מגוש קטיף כרווק. ורק אחרי זה פלורה מתה מסרטן, חמש שנים אחר כך הוא הכיר אישה הביא את בתו לעולם ואחרי זה חלפו 43 שנה. אולי הספר נכתב לכאורה בשנת 2050? הקיצר בלאגן מוחלט ומתסכל אצלי בראש מלוחות הזמנים. (יכול להיות שרק אצלי כי אם זה לא רק אצלי מישהו בהוצאת ידיעות אחרונות ראוי לו לחפש מקצוע אחר..)

בעמוד האחרון של הספר יש לכאורה מעין פואנטה שהבת בת ה- 43 מאשימה עצמה ש´נכשלה, נכשלה נכשלה´. למה? כי כנראה שהיא לא הבינה בחייה את חשיבות השם שעימו נולדה והחליפה. נו טוב, זו פואנטה שמספיקה לסיפור קצר. לא צריך בשביל זה רומן.

אני מודע לכיסוח הרב שבהערתי לספר רב מכר. זו דעתי האישית. אם כאמור טעיתי ולא הבנתי את הספר, ומישהו מוכן להסיר קצת עפר מעל עיניי ולהסביר לגופו של עניין אודה. גם אם ההערה הזו תתגלגל לרנה ורבין בכבודה ובעצמה אודה להתייחסותה.

נעים הוא גבר עיראקי בשנות הארבעים לחייו. הוא גדל בבית עם 5 אחים, עם אבא מכה ושתקן ועם אמא כנועה ואומללה. כל חייהם ניסה אביהם ללמד את ילדיו להסתפק במה שיש – לא לחלום. כי מי שיחלום, סופו ליפול. "אם אתה לא רוצה ליפול, אתה חייב להביט טוב טוב למטה" (עמ' 33). אבל הם לא צייתו. בזכות פלורה, האחות הדעתנית והצבעונית, יצאו האחים מהבית ועזבו את השיכון בקטמונים. "פלורה היתה מסוג האנשים שמודדים את חייהם לא במספר הנשימות שנשמו אלא במספר הרגעים שבהם עצרו את נשימתם" (עמ' 236).

אנחנו מתוודעים לאט לאט לסיפור חייהם של האחים, ובייחוד לקשר המיוחד שבין נעים ופלורה, דרך מכתבים וסיפורים שכותב נעים לביתו פלורה (הקרויה על שם דודתה), ושהיא מוצאת רק 5 שנים לאחר מותו, כאשר היא מתפנה סוף סוף לסדר את דירתו.

הסיפורים שזורים בדעותיה ובהגיגיה של פלורה על כך שהכול מתחיל היום, ושתמיד יש בחירה, גם למי שנולד עם קלפים גרועים של הורים עראקיים ושיכון בקטמון ט'. רצופים באמרות ופתגמים עראקיים, מסופרים חייהם של שני האחים על רקע השכונות הירושלמיות, על רקע מלחמת לבנון השניה, ההתנתקות, הפנתרים השחורים. הספר קופץ בין הארועים כמו אוסף של פלאשבקים, שמספרים האחים זה לזה והאב בתורו, כותב עליהם לבתו.

לעתים גולש הספר לפרשנות יתר, מסביר לקורא את הסאבטקסט (שרוב ערכו לדעתי, הוא בעצם היותו סאבטקסט). אך רוב הזמן הספר נעים, אינטימי ומרגש. ישראלי מאוד. אפשר לוותר עליו, אבל כדאי לקרוא אותו.