זהו סיפור סינדרלה של הסיפורת הישראלית העכשווית,  אבל לא בטוח שהסוף הנו בבחינת :"עושר ואושר עד היום הזה ".  
וכך מתאר המחבר ליאוניד פקרובסקי בסיפורו הראשון -"בודקה ":

"היה היה בממלכה אחת,   במדינה מזרח-תיכונית דמוקרטית אחת,   שומר.   ישב השומר ימים רבים בבודקה אשר נמצאת בחלק הדרומי של עיר ים-תיכונית יפה בתוך חניון בטון.   השומר לא אהב את הבודקה,   היא הזכירה לו צינוק בבית הסוהר. . .   לעתים היה השומר מפנה שאלה לאשה אלגנטית ולא צעירה היא היא הפורטונה שלו: למה היית צריכה לשים אותי בבודקה? האשה לא ענתה רק חייכה במסתוריות.   והרי השומר לא נולד בשביל הבודקה.   הוא הרגיש שיש בתוכו יכולות וכוחות גדולים.   הוא ידע שאם המדינה הדמוקרטית היתה מנצלת את הכוחות והיכולות האלה,   היתה יוצאת נשכרת.   אבל המדינה הדמוקרטית לא היתה זקוקה לשומר,   לא לכוחותיו ולא ליכולותיו".  

פקרובסקי נחשב כאישיות אמנותית/תרבותית ידועה בברה"מ ומחוצה לה,  שהתמחה ביצירותיו של הצייר אלברכט דירר- - "הגאון המסתורי של שנות הדמדומים של גרמניה בימי הביניים ".  מבקר אומנות מוערך,  מעצב תערוכות ובעל מעמד כלכלי איתן.  ב-91 עם נפילת השלטון הישן ועליית גורבצו'ב- בהיותו בן 42 בשיאו האמנותי והכלכלי,  הוא ומשפחתו נמלטו בעל כורחם מברה"מ.   

משהגיע ארצה,   היה בטוח שהמדינה תנצל את כישוריו.   אבל המדינה הורידה אותו ממרום סולם הפנטזיות על מעמד וקריירה,   ותייגה במשבצת היחידה שנותרה פנויה: פועל-עבודה פיזית.   
ואכן פקרובסקי- היה מטאטא רחובות בעיר ת"א,  גנן בבית הקברות הצבאי בחולון וחופר קברים לעת מצוא,   מעמיס גלילי- נייר כבדים בבית דפוס בבת-ים,  ולבסוף במשך 17 שנים שומר בחברת דהייסטו עד היום.  

בכל אותן תחנות עבודה -עבר מסכת קשה של התעמרות פיזית ונפשית מצד מעסיקיו הישראליים,  וכך הוא מתארם :"בכל מקום אכלו אותי המנהלים הישראלים.   מנהל אחד במיוחד.   עבדתי בלילה והוא היה בא ושותה את הדם שלי.   היו שם גלילים של נייר,   טונה כל גליל,   ואני בן אדם שנולד עם אינטלקט,   לא רגיל לעבודה פיזית".  
רק עם הגיעו לתפקידו האחרון כשומר -הוא הצליח לברוא לעצמו גן -עדן קטן משלו בבודקה :כיסא,  מדף המשמש כשולחן ועליו מונחים קומקום חשמלי,  רדיו המשמיע יצירות- שופן,  צלחת- ביסקוויטים,  מחברת הדפים הלבנים,  עט,  בקיר ממול תמונה ממוסגרת של פרנץ קפקא ומפתחות של מכוניות הישראלים הצועקים אליו: "אני רק לרבע שעה,   תזיז אותי אם אני חוסם".   

השומר-פקרובסקי-בכל השנים שישב בבודקה,  חלם,  המריא לאופקים אחרים מנותקי- מציאות ובחן את הישראליות והישראלים.  את האנשים הקטנים מישראל השלישית- -הרביעית -החמישית בכוכים החשוכים ובסמטאות הנחבאות של החיים בבת-ים ודרום תל אביב,  אנשים שקולם לא נשמע בספרות העברית העכשווית: מוסכניקים,  זונות,   מהגרים קשי- יום,   ולהבדיל בוסים קטנים שמתעמרים בעובדים עוד יותר קטנים מהם.  

הניגוד בין נשמתו ופנימיותו התרבותית למצוקתו הגשמית ביום -יום של פקרובסקי- התפרצו לסיפורים שאותם הוא כתב ברוסית ופירסמם בעיתונים הרוסית בחו"ל ובארץ.  
יום אחד בנו שלח סיפור ל- בני ציפר -העורך המיתולוגי והשנוי במחלוקת של מוסף "תרבות וספרות"-"הארץ".  הסיכויים שהסיפור יקרא ע"י העורך היו: %/5.  0.  0 - והוא היה "כבר בדרכו לפח הזבל"-כדברי ציפר,  אולם משום מה -ציפר פתח את המייל והסיפור הכה אותו בתדהמה -לדבריו :"זה דבר שלא רואים,   כתוב חזק ובסגנון שמזמן כבר לא קראתי".   
ואכן סיפוריו החלו להתפרסם במוסף,  ומכאן לא רחוק היה החיבור עם הוצאת הקיבוץ המאוחד לכדי הוצאת הספר.   

בספר מובאים עשרים ושמונה סיפורים מהוויית חייו של המחבר בארץ למול הישראליות.  רוב סיפוריו קצרים עד שני עמודים וחצי ומתאפיינים בכתיבה - בין הנשגב לנמוך,   מבנאלי- למשהו בעל ממדים מטאפיזיים כמו בספרות הרוסית הגדולה,  בחוש-הומור מצחיק,  בעין בוחנת עמוקה,  חדה,  סרקסטית אולם גם אוהבת את נשואי-סיפוריו.  
לא רק תוכנם של הסיפורים מופלאים ומדהימים,  אלא טכניקת הכתיבה העשירה בתיאורי- חושים ומראות הגורמת לקורא להגיע לידי חווית נגיעה פיזית בגיבורי-הסיפורים ובתיאורי-מראות ונופים.   

לדוגמה -בסיפור "השפם" -שבו הוא מתמקד בסוגי שפמים גבריים תוך הבחנה פסיכולוגית לאישיות בעליהם,  הוא קושר בין צורת -השפם,  עוביו,  רכותו ו-או קשיחותו של שער -השפם ובתנועות הפה והלשון -ליכולת לענג את האישה מבחינה מינית.  מה שהדהים אותי הוא היכולת התיאורית בין דבר כל-כך בנאלי כמו שפם -לעינוג מיני- עד תחושת הקורא כאילו הוא חווה פורנו רך לפניו.   

לא כל הסיפורים הנם באותה רמת דינמיקה ספרותית.   פעמיים הפלגתו של המחבר למרחבי תיאורים מטפיזיים מקשים על הקריאה.  על אף פי כן -הסופר הזה מביא לסיפוריו לא רק את תמונת הישראלים והישראליות,  אלא משלב לתוכה ידע רב וציטוטים מהפילוסופים היוונים הרומאים,  משקספייר,  שפינוזה,  ניטשה,  פרוסט ואחרים בנושאים שונים,  באופן שהקורא מרגיש בנוח ובטבעיות בהכלאה בין הפילוסופיה "הרמה" לבין הישראליות "הנמוכה ".  

ככלל,  אינני מהקוראים האוהבים לקרוא סיפורים קצרים.  
אבל פקרובסקי -פשוט גאון ספרותי.  מי שרוצה ליהנות מקריאה חושית מגוונת,  איכותית,  חדה כתער,  מפתיעה ומצחיקה- שירוץ לקורא את הספר.  
יותר מכך הייתי מרחיקה וממליצה לכל אלו שידם מדגדגת בכתיבה ספרותית לקרוא את הסיפורים ואולי לקבל "כלים לכתיבה"- מבחינה הספרותית ובטכניקת כתיבה.  

בעטיפת הספר מופיעה דמות פסל - אל או אלה יוונית או רומית יפת- תואר {שאיני יודעת את זהותו/ה כי ההוצאה לא טרחה לציין את המקור ממנו נלקחה }המבטאת את איכותם ויופיים של הסיפורים.  

מומלץ,  מומלץ,   מומלץ.