לפני שעזבה לצמיתות את בנה הקט, בן העשר, ביקשה ממנו אמו שלא לעשות לעולם את שלושת הדברים הבאים:
1. שימוש בסמים
2. שימוש בנשק
3. גניבה.

לבטח תשאלו איזו אם נוטשת את ילדה? התשובה במקרה של אכברי היא פשוטה עד מאוד : אם שמנסה להבטיח לבנה עתיד טוב יותר מן המוות האורב על כל צעד ושעל באפגניסטן.
אכברי הוא אזרי. לגורלם המר של האזרים האפגנים התוודעתי לראשונה בספר "רודף העפיפונים". כבן למיעוט נרדף חייו תלויים לו מנגד. הן הטאליבנים והן הפאשטונים נמנים עם דורשי רעתו.
זאת ועוד, הילד האומלל ומשפחתו חוו את המוות מקרוב. אביו, כמו גם אזרים נוספים, אולצו על-ידי הפאשטונים להבריח סחורות מאיראן, פן יבולע למשפחותיהם. בהיות אכברי רק בן שש נרצח אביו בידי שודדים . אם לא די היה באסון הנורא שניחת על ראשה של  משפחתו, הוסיפו הפאשטונים חטא על פשע ורצו לקחת את אכברי ואחיו לעבדים, כפיצוי על הסחורה שנחמסה בידי השודדים.

"יש תנינים בים" הוא מסמך אנושי מרתק. שפתו של פאביו ג'דה היא פשוטה ולקונית, כתיבתו רזה וחסכונית, ועם זאת הוא מצליח להעמיד לנגד עינינו דמות של ילד גיבור, במלוא מובן המילה, שנאבק על חייו ועל פרנסתו בעולם אכזרי ושרד, תוך שהוא שומר על ערכיו ועל כבודו העצמי, מה שכלל אינו מובן מאליו.

אמו של אכברי הבריחה אותו לפקיסטן והותירה אותו שם. מכאן ואילך הוא בודד לנפשו, כשרק תושייתו, אומץ לבו ונכונותו לעבודה מפרכת חוצצים בינו לבין אובדן.
אכברי גדל בעולם ששכח מהם רחמים, עולם שאינו מבחין בין ילד לבין בוגר, ומתעלל בשניהם באותה מידה, במיוחד אם הם זרים ופליטים.
למרות זאת הצליח אכברי לשמור על אופטימיות, מצא נחמות קטנות בחיי היום יום שלו, ותמיד תמיד התגעגע ללימודים בבית הספר, שנקטעו כבר באפגניסטן כאשר אנשי הטליבאן סגרו את בית ספרו והוציאו להורג את המורה.
התקווה לעתיד טוב יותר מובילה את אכברי לארצות שונות. מפקיסטן הוא פונה לאיראן, לאחר כמה שנים באיראן הוא עובר מאיראן לטורקיה, במסע נוראי שיצמרר את בשרו של כל קורא, משם מובילה אותו דרכו ליוון ובסופו של דבר הוא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה באיטליה, שאינה נדיבה כלפי כל הפליטים באותה מידה שהיא היתה נדיבה כלפי אכברי...

זוהי יצירה מטלטלת שחשוב לקרוא לא בשל איכויותיה הספרותיות, אלא בשל העובדה שהיא חושפת את הפנים, השם וסיפור החיים המסתתרים מאחורי כותרות העיתונים שלבנו הופך להיות גס בהן, במרוצת השנים...