יש ספרים שצובטים כשמדברים עליהם - זהו ספרו הראשון של פטרסון שקראתי. זה ספר דגל מבחינתי שדרכו גיליתי את עולם הספרים ואת האהבה שלי למתח בפרט  (זה היה בתקופת הצבא). אם אינני טועה זה היה הספר השני שקראתי (אחרי גרישם) ואני לא אשכח כמה התלהבות חשתי לאחר שקראתי אותו והוא זכור לי כל כך לטובה.

תעיד העובדה שספר זה מבין הספרים שאני לא מעבירה הלאה כי יש לו מקום חם בליבי.

השילוב של מתח עם רומנטיקה היה במינון הנכון. המתח נבנה לאט-לאט בצורה חכמה עם טוויסטים.

כבר אז היה משהו בדמות של אלכס קרוס שכבש אותי – בצורה חכמה הסופר הציג את אלכס בשני אופנים ללא סתירות, שני דרכים שהשלימו אחד את השני, האיש הפרטי ואת האיש המקצועי הרודף אחר הרוצח. עליו בהחלט ניתן לומר "הוא לא פראייר" (תכונה שאני מעריצה אצל גיבורים בספרי מתח). הוא לא מוותר בקלות ודורש לראות ולבחון את הדברים לעומק גם אם הדבר אינו פשוט והמחסומים שהוא נאלץ לעבור מעוררים התרגשות והנאה בקריאה.

הדמות של האיש הרע המכונה 'המוח', הייתה דמות מצוינת. היא הזכירה לי דמות קומיקס פסיכופטית דבר שגרם לי בצורה מאוד קלה לתאר בראשי ולהיסחף לסיפור.

קראתי באחד הפורומים שכתיבתו של פטרסון מיועדת לאנשי מתח שמעוניינים לקרוא ספרים קלילים עקב כך שהסופר מוציא כל 1/2 שנה ספר – אז פה אשמח לערער על משפט זה ולהגיד, הספר אינו קליל אך הוא לא כבד, הוא נקרא בהנאה. יש משהו בכתיבתו שאולי מעט שבלונית (לאוהבי המתח שמתורגלים לרמזים הקטנים ביותר בז'אנר זה) אך היא נהדרת, קולחת ובגובה העיניים בלי התפלספויות מיותרות.

לסופר יש כישרון – והספר מונח לי על המדף כי בהחלט יבוא יום ואחוש געגוע, אני אקרא את הספר שוב.

ממליצה בהחלט, קריאה נעימה

יעל