הספר נפתח בסיפור "האיכר ג'יילס בן הכפר דון" שתרגמה יעל ענבר. האיכר ג'יילס בן הכפר דון מספר את סיפורה של ממלכה קטנה השוכנת על האי בריטניה, באחד מכפריה הקטנטנים מתגורר איכר בעל שם ארוך (כמו שמותיהם של כל הדיירים באותה ממלכה שהוענקו להם"שמות ביד נדיבה") אבל לצורך הסיפור נקרא פשוט האיכר ג'יילס בן הכפר דון. לאיכר היה כלב, בעל שם קצר (בכל זאת, הוא היה בעל חיים ולא בן אדם): גארם. וכמו כל הכלבים ידע לדבר בשפה פשוטה ששימשה אותו למספר מטרות.
עלילת הסיפור מתחילה בביקורו של ענק אחד, גדול במיוחד, הסובל מבעיות ראיה ושמיעה בגלל גילו המתקדם. הוא תועה מעולמו שלו ומגיע לכפר של ג'יילס, אשר ניעור בעקבות קריאות כלבו. ג'ייילס שלא ניחן באומץ לב מיוחד, מבהיל במקרה את הענק הגדול וזוכה לכבוד שאינו מסרב לקבלו. שמעו של הכבוד מגיע גם למלך באותה ממלכה קטנה, השירים והסיפורים שמחברים זמרים נודדים מסקרנים אותו, והוא בוחר להעניק לאיכר בר המזל חרב ישנה וכמה מילים על פיסת קלף. אך כמו באגדות (או בסיפורי הפנטסיה) אותו כבוד בו זכה האיכר במקרה, עתיד לגבות ממנו תמורה כאשר דרקון זדוני מתקרב לכפרו....
טולקין מצליח לטוות אגדת ילדים קסומה, הנוגעת באומץ ובפחד בצורה משעשעת. מצד אחד הסיפור כפשוטו פונה לילדים ומתאר איך אדם אחד פשוט מצליח במקרה לעלות על דרך המלך של חייו. אך מעבר לעלילת הסיפור, נדמה שטולקין לא מהסס ללעוג לכל גיבורי הסיפור, טובים ורעים כאחד, כשהוא מציג אותם בעלי תכונות מנוגדות ולא מאפשר לאף אחת מהן לזכות בחד מימדיות פשוטה.
החלק השני של הספר, בתרגומו של אוריאל אופק, הוא " הרפתקאות תום בומבדיל ". החלק הזה הוא אסופת פואמות מחורזות, העוסקות במפגשים בין עולם הפנטסיה ועולם המציאות. באופן אישי, פחות התחברתי לחלק הזה של הספר, אולי מכיוון שמתחילה אינני חובבת שירה.
בחלק השלישי מופיע הסיפור "עלה מאת קטנוני" שתרגמה מיכל אלפון. הסיפור הזה שונה באופן מובהק משאר החלקים בספר. גם בו הדמויות השונות אינן מקבלות קיום חד ממדי, אבל עלילת הסיפור והנגיעה שלו לחיי היום יום שלנו הרבה יותר ישירה. גיבור הסיפור הוא קטנוני, אדם שיודע שעליו לצאת למסע שיביאהו למקום כלשהו, אבל דוחה את המסע הזה שוב ושוב על מנת לסיים מטלות קטנות בתחזוק ביתו היום יום שלו. הוא נעתר לבקשות שכניו ומסייע גם להם בפתרון בעיות קטנות, וממקד את רוב תשומת ליבו ביצירת ציור אחד שיבטא את כל מה שהוא רואה בחזונו. הציור הזה מתקדם באיטיות משום שטרדות היום יום שלו ושל שכניו מונעות ממנו להקדיש את הזמן הראוי להשלמתו.
באחד הימים, כשהוא חוזר מהזעקת רופא לטיפול בשכנתו שנפלה למשכב, הוא מגלה שחלה בעצמו עוד לפני שהחלים מתדפקים על דלתו נציגי הישוב ומתרים בו שאינו תורם מספיק לתושבים הסובבים אותו, בעזרה או בחלוקת משאביו עם מי שגורלם לא שפר עליהם כמותו. הם מודיעים לו שהגיעה העת שיפנה את ביתו לאנשים מועילים יותר ויצא למסע אליו הוא מתעתד לצאת כבר זמן רב. הוא מגיע לכרכרה הלוקחת אותו לתחנת הרכבת, רק שמחלתו מתגברת עליו והוא מתעלף על הרציף ומועבר לבית מחסה. הטיפול שהוא מקבל קר ולא נעים, ובתמורה הוא נאלץ לעסוק בעבודות פיסיות ומונוטוניות בחלל בית המחסה. העבודה הרוטינית מובילה אותו להרהר בעברו ובמעשיו. תנאי עבודתו שונו שוב ושוב, ועבודות מסוימות אף פצעו את עורו. בשלב מסוים החליטו במרפאת בית המחסה לשלוח אותו למנוחה מוחלטת במקום חשוך.
בזמן שהוא שוהה באותו מקום, הוא שומע מספר קולות המקיימים דיון שבתחילה נשמע לו בלתי מובן. הקולות השונים דנים ב"מקרה שלו" ובדרך בה פעל בחייו. הם מקבלים המלצה לדרך בה יטפלו בו, ולמחרת כשהוא מתעורר הוא מגלה שחדרו מואר והרופאים מטפלים בו עד שהוא שב לאיתנו. הוא מקבל כרטיס לרכבת ומזדרז לכיוונה. הפעם הוא מגלה בתחנה רכבת נוצצת ומבריקה המחכה רק לו . . ומפה הסיפור ממשיך ומסתעף.
גם מי שיסתפק בחלק הסיפור שהבאתי עד כה, יכול לנחש מה מדמה המסע אליו יוצא קטנוני. טולקין משתדל שלא לציין את הדברים בצורה מפורשת, אבל עלילת הספר בהחלט מתכתבת עם התפיסות הקיימות באשר למסעות הסופיים אליהם יוצאים כל בני האדם. גם הסיפור הזה מדבר ביותר מרובד האחד. עלילת הסיפור עומדת בפני עצמה ומסקרת את הקוראים לגלות מה טמון בסופה. אבל קריאה נוספת במילותיו של טולקין מאפשרת לרובד נוסף להפציע מבין המילים, כזה שעשוי להתכתב עם תפיסותיו של הקורא באשר ללא נודע.
החלק הרביעי והאחרון של הספר הוא הסיפור "הנפח מווטון מייג'ור" בתרגומו של יחיעם פדן. במידה מסוימת נדמה שהוא הכי קרוב לעלילת ספרי ההוביט ושר הטבעות. הסיפור נע במהלכו מעולם בני האדם לעולם הפיות, ועולמם של השניים מכיל בתוכו סתירות שלא תמיד מובנות לבני האדם. ווטון מייג'ור הינו כפר לא גדול, שנודע בזכות הכישרון והמיומנויות של בעלי המלאכה שבו. הסיפור נפתח בטבח הראשי של הכפר שיוצא לחופשה לא צפויה ובשובו ממנה הביא איתו עוזר אותו החליט להכשיר במקומו. תופעה זו לא הייתה חריגה בכפר, בה אומנים הכשירו את הבאים בתור אחריהם, אך הייתה זו הפעם הראשונה בה העוזר לא היה מתושבי הכפר. אחרי ההלם הראשוני, העוזר השתלב בחיי הכפר והפך להיות חלק מהם.
אחת החגיגות המפוארות ביותר בכפר הייתה זו שנערכה אחת ל 24 שנים, בה הוזמנו 24 הילדים הטובים ביותר לטעום מהעוגה הגדולה שאפה הטבח. אותה עוגה היוותה את המדד להצלחתו של הטבח, ומכיוון שהחגיגה נערכה אחת ל 24 שנים לא זכו הטבחים השונים להכין אותה יותר מפעם אחת. מספר שנים לפני הגעתה של החגיגה הגדולה החליט טבח הכפר לעזוב באופן סופי. העוזר שלו שהיה עדין צעיר בשנים לא יכול היה למלא את המשימה, ואחד מבשלני הכפר שעסק בנושא באופן סביר נבחר להחליפו. הוא ביצע את מלאכתו בצורה סבירה, והעוזר המתלמד של הטבח שעזב סייע לו ככל יכולתו. אבל לקראת החגיגה הגדולה גילה שאינו בטוח מה עליו להכין בדיוק. שיטוט במטבח הפגיש אותו עם קופסת תבלינים ישנה ובה כוכב מכסף שהשאיר אחריו הטבח שעזב, והעוזר שהתריע בפניו שלא כדאי להשתמש בכוכב משום שהוא מגיע מארץ הפיות. הטבח החדש לעג לו והטיל עליו להכיל עוגת פיות לחגיגה, והעוזר נטל עליו את המלאכה בשמחה.
העוגה הייתה הצלחה מסחררת, אבל את הכוכב שהונח עליה, יחד עם אי אלו הפתעות שנטמנו בתוכה, לא מצא איש. באביב שלאחר החגיגה התעורר בבוקר יום הולדתו העשירי בן הנפח. היום האביב גרם לו לשיר, ועם שירתו נפלט מפיו כוכב הכסף ולפני שיוכל לברוח, לכד אותו הילד בן כף ידו למצחו, והכוכב נטמע במצחו בצורה כמעט בלתי נראית. מאותו יום ואילך, צלחה דרכו של בן הנפח ואומנתו יצאה למרחקים.
אבל כמו בכל סיפור שמעורבות בו פיות שגרת חייו של בן הנפח עוד תשתנה ....
ספר מקסים, המאגד בתוכו ארבעה סיפורים השונים זה מזה בתכלית השינוי. הסיפורים יצא בעבר בעברית באופן נפרד, ומאוגדים הפעם יחדיו.
