אני מנסה לכתוב סקירה על החוברת הזו שקראתי בענין רב ואני תוהה מה בעצם השורה התחתונה כאן.
כל כך הרבה מדברים על החינוך בישראל, אם יש משפט אחד שחוזר על עצמו כל פעם שאני מעלה נקודות חיוביות לגבי הארץ הזו זה תמיד "אבל החינוך בארץ על הפנים".
מה כבר אפשר להגיד על החינוך בישראל שלא אמרו לפני. ובכל זאת בכתב העת אלפיים החליטו להקדיש חוברת בדיוק לנושא הזה. חינוך.
על הכריכה מצוייר שיח קוצני, מלא סברס, הלא הוא הצבר. לא בכדי בחרו העורכים בכריכה כזו. שנים נחשבה מערכת החינוך בישראל ל"כור היתוך". היה ברור מאליו שהחינוך הוא לציונות לאהבת הארץ וליהדות. אבל בשנים האחרונות יש שינוי. נדמה לי שמערכת החינוך עומדת קצת מבולבלת מול השינויים שעוברת החברה הישראלית ואין החלטה ברורה לאיזה כיוון לקחת את החינוך.
כל שר חינוך שנכנס לתפקיד מייד מקים ועדה שמנפיקה דוחות ענקיים עם המלצות חד משמעיות ובכל זאת השינוי לאורך שנים הוא מזערי. והמצב רק מחמיר.
כל הטבלאות שאמורות לשקף הישגים מראות בברור כי בראש הטבלה של זכאות לבגרות עומדים יישובים מבוססים ובתחתית הטבלה נמצאים יישובים מהפריפריה, יישובים שברובם אוכלוסיית מיעוטים. האם אפשר להסיק מכך שטבלת הזכאות לבגרויות משקפת גם את המצב החברתי בישראל? בחוברת טוענים שכן. הטבלה משקפת גם את השסעים הלאומיים, העדתיים, ומראה כי הייצוג הרב תרבותי של קבוצות שונות באוכלוסייה נמוך בתכניות הליבה בישראל.
חלק מהמאמרים מציגים אלטרנטיבות. חינוך פרטי. ההפרטה גלשה גם לחינוך. מי שיש לו אמצעים יכול להעניק חינוך טוב יותר לילדיו, ובכך הפער גדל. האם צריך להשאיר את החינוך בידי המדינה? האם חינוך פרטי עדיף? גם כאן יש מאמר שמציג דעות לכאן ולכאן אבל השורה התחתונה היא שהפער החברתי לא מצטמצם.
חינוך נוגע בראש ובראשונה להגדרת הזהות. איך מגדירים זהות במדינה ששואפת להיות מדינה יהודית, מדינת לאום, אבל אחוז הלא יהודים בה משמעותי וגם בקרב היהודים ישנם שסעים רחבים.
תכניות הליבה לאזרחות, ליהדות, לידיעת הארץ ולמורשתה משתנות חדשות לבקרים ועדיין השפעת הועדות שממליצות על השינוי נשארת מזערית.
המסקנה האישית שלי היא נתק.
נתק מוחלט בין אנשי האקדמיה שמרכיבים את הועדות האלה, אנשי חינוך, פרופסורים, בעלי ידע נרחב בנושאי חינוך ותרבות שלא מצליחים להשפיע על שינוי והתקדמות במערכת החינוך.
מאמר אחרי מאמר שאני קוראת בחוברת, אני מופתעת מהמילים הגבוהות, מהתמונה הברורה של מערכת חינוך עגומה, של אי בהירות לגבי חינוך ללאומיות, ומה מידת הציונות מול הדת שכדאי ללמד. עד כמה לחנך לרב תרבותיות?
התשובה היא לא יודעים.
יש התייחסות גדולה בהרבה מאמרים לרב התרבותיות בישראל. מדיניות כור ההיתוך שביקשה להתיך את התרבויות השונות שהיגרו לארץ בשנות החמישים נכשלה. החינוך הולך ומתפצל ועמדות היסוד הדמוקרטיות והלאומיות עומדות במבחן. החינוך התורני סוחף אחריו את בתי הספר הממלכתיים דתיים ומתבצר במתכונת חינוך חרדית. החינוך הערבי נעזב לנפשו והזהות הקולקטיבית הופכת לשונות תרבותית שמשתקפת בתכניות לימודים שגורמת לסקטוריאליות בחינוך.
החוברת הולכת ומתפזרת על נושאים לפי המאמרים, כל אחד חשוב ועומד בפני עצמו ויחד הם מהווים חוברת שלא קולעת למטרה ומעידה יותר מכל על הבלבול לא רק של המערכת אלא גם של אלה שאמורים לתרום לעיצוב תכניות הליבה שלה ועיצוב הזהות של דור העתיד. על מה זה מעיד? אולי בעיקר על קריסה של מערכות רוח וחינוך שלא מסוגלות להתמודד עם הסוגיות שמעמידה בפניה המערכת החינוכית בישראל שהיא מראה של החברה והתרבות. ההוגים יושבים במגדל שן, משקפים ניתוחים והמלצות משמעותיות וכמעט אפס מכל זה מיושם בפועל.
על ההקדמה חתומים דב לאוטמן יו"ר התנועה לקידום החינוך בישראל והרב שי פירון, מנכ"ל התנועה.
ואולי שני אלה מעידים יותר מהכל על הפיצול והבלבול. אחד מייצג את ההפרטה שעוברת ישראל. ואם עשה לביתו כל כך טוב למה שלא יעשה גם לילדים שלנו? והשני הוא איש חינוך דתי. עד כמה לחנך את הילדים שלנו לתרבות יהודית, עד כמה בית הספר אמור לכוון אותם בעיצוב הזהות הלאומית שלהם? והאם להפריט את מערכת החינוך? שאלות טובות, שהחוברת עם כל הנושאים החשובים שהיא מעלה לא עונה עליהן.
