לב הוא קצין מג"ב (משרד לענייני פנים, לא המג"ב הישראלי) שאפתן, המאמין בצדקת הדרך שבמיגור אוייבי המדינה, בקומוניזם כשיטת משטר נעלה ובאבא סטאלין כשליט רחום וחנון. אמנם הוא חדור אמונה, אך אינו פועל כרובוט ומנסה לחפש ראיות לפני שעוצר אדם זה או אחר חף מפשע. בשל היותו קצין מוערך, הוא מופקד על טיוח רצח של בנו של אחד מקצינים הזוטרים, שמסווג כתאונת רכבת, כיוון שאין פשע בחברה הקומוניסטית, פרט לפשע פוליטי. לב מבצע היטב את תפקידו והפשע מטויח. גם ללב יש אויבים וקצין שאפתן אחר, ואסילי, מצליח להכפיש את שמו ולב נזרק ממג"ב ומוגלה יחד עם אשתו ראיסה לעיירת ספר נידחת. באותה העיירה הוא נתקל במקרי רצח מזעזעים נוספים של ילדים צעירים. על אף כי כל המקרים תורים ופושעים שונים הוצאו להורג בשל הפשעים הללו, מבין לב כי מדובר ברוצח סדרתי מטורף. לב, כמעט ללא סיוע מנסה להתחקות אחר הרוצח ולעצור את הטירוף. אנשי המג"ב, ובראשם ואסילי, מנסים לעצרו בכל דרך אפשרית ומנהלים אחריו מרדף, שמונע בעיקר מנקמה אישית. המצוד אחר הרוצח מסתיים בהפתעה מרה כשלב מבין כי כמה דברים חזרו לרדוף אותו מהעבר הרחוק.

הספר כספר מתח לא רע בכלל. לקח לי די הרבה זמן להבין מי הרוצח וזה לא כל כך אופייני.

הבעיה שלי עם הספר היא בכתיבה. ככל הידוע לי אין למחבר שורשים ברוסיה והתחקיר שלו הסתכם בקריאת ספרים, שאת רשימתם הוא מצרף בסוף. אני לא טוענת לרגע שצריך להיות יליד מדינה על מנת לכתוב עליה, אך למי שיש רקע רוסי, פרטים קטנים יכולים לצרום. תיאורי היום יום, תיאורי הרחובות ופנים הבתים, לא היו אמינים בעיני. השימוש בשמות רשמיים מחד בסיטואציות אינטימיות ומאידך, שימוש בשמות לא מספיק רשמיים בסיטואציות רשמיות, יצר אצלי תחושה של חוסר אמינות. לדוגמא: הסיכוי שבני זוג יקראו לעצמם לב וראיסה בינם לבין עצמם שואף לסיכוי ששני חברים במילואים יקראו אחד לשני באוהל מר אליהו כהן הנכבד ומר שמעון-יוחאי ברקוביץ' (אולי, הדבר נעשה במיוחד עבור אנשים שמסתבכים עם שמות רוסיים, אבל עדיין אפשר היה להשקיע בבחירת השמות. קטנוני מצדי:-), אבל כך הרגשתי). יש עוד הרבה דוגמאות כאלה: העובדה שגנרל מפקד על תחנת משטרה בעיירת ספר בעייתית משהו, כמו גם ההתנהלות של החקלאים (אנשי הקולחוז) בסוף הספר.

דמות הרוצח, אגב, מבוססת על דמותו של רוצח סדרתי מפורסם, אנדרי צ'יקוטילו, שפעל ברוסיה במשך יותר מעשור החל מסוף שנות השבעים.

לא פשוט היה להיכנס לספר, כיוון שבהתחלה, לא מצאתי את עצמי מזדהה עם מי מהדמויות. בהמשך הסיפור משתפר והמתח נשמר, דבר חיוני ביותר לספר מתח.

לטעני, מומלץ למי שלא מתעצבן מהפרטים הקטנים!

אחרי שקראתי את ספרו האחרון של טום רוב סמית – “החווה” קיבלתי המלצות רבות לקרוא את טרילוגיית ילד 44. הספר לא חדש ויצא לאור לפני כחמש שנים. השתכנעתי ואכן ההמלצות צודקות. ספר מותח ובנוי היטב בתקופה ההיסטורית שלו. הסרט המבוסס על הספר יצא בחודש אפריל הקרוב.

הימים ימי שלטון סטאלין. אי אפשר לסמוך על אף אחד. המרחק מהפיסגה ומשפע ההנאות שהיא מזמנת להוצאה להורג במקרה הרע ולגולאג במקרה הטוב הוא אפסי. צריך שמישהו יוקיע אותך, מאיזו סיבה שלא תהיה, אמיתית או לא, זה כמובן לא משנה. אין חושדים. חקירה נפתחת רק אם מישהו כבר אשם. במידה ובכלל מגיעים למשפט זה רק כדי לקבוע את העונש, חפות אינה בכלל האפשרויות.

לב דמידביץ’ קצין בכיר, משוכנע שהוא אזרח נאמן שמשרת את המדינה אולם ביטחונו מתערער לאט לאט. פתאום הוא מבין שהוא עוצר אנשים חפים מפשע לחלוטין ושפושעים אחרים חומקים ללא עונש. כשהוא מנסה לעשות את מה שמבחינתו נכון (ומזכיר בצורה מסוימת את הספר אנשים טובים של ניר ברעם), הוא מגלה שהוא בעצמו נחשב לפושע והרדיפות לא מאחרות לבוא. תקופת האימים של שלטון סטאלין מתוארת בצורה חדה ומפחידה. כל אחד יכול להיות מרגל. אין במי לבטוח. מות סטאלין באמצע הספר  נותן פתח קטן של תקווה (והספר מזכיר  את משפט הרופאים היהודיים שהיה אמור לגרום למותה של האליטה היהודית בברית המועצות ולאחריהם של יהודים רבים אחרים, משפט שבוטל בגלל מותו של סטאלין), אולם גם פתח זה נסגר במהירות. וכמובן שיש גם חשבונות אישיים רבים בספר. בין לב לאשתו, להוריו, ולפקודו לשעבר שיעשה כל מאמץ להזיק לו. סגנון הכתיבה גורם לקורא לחוות בעצמו את רגעי האימה, ואת ההבנה שהפגיעה יכולה להיות בכל אחד, בכל שעה ועל ידי הקרובים לו ביותר. אין חסינות לאף אחד, אין מקום מוגן, אין לאן לברוח ואין מי שיעזור.

זה ספרו הראשון של הסופר הבריטי טום רוב סמית וגם הספר הראשון שאני קראתי מפרי עטו. טום רוב סמית כתב אותו בגיל 20. הספר כונה בשם מותחן, אך בעיני הוא הרבה יותר מזה. זה רומן מקורי ומסעיר, המשחזר את אווירת הטרור של השלטון הסטליניסטי ושוזר בה עלילה בלשית אפלה ומורכבת. 
הסיפור ממחיש את הדוקטרינה של סטאלין שהמדינה מעבר לכל ומחובתו של האזרח להקריב את חייו ואת חיי היקרים לו למען המערכת. 
בימיו של סטאלין טענו ש"אין פשע" ויש "לבדוק דווקא את אלה שאנחנו בוטחים בהם".
זו הייתה מציאות שבה האמת מוכתבת מלמעלה וכשהיא מתנגשת עם העובדות –הן פשוט נמחקות כלא רלוונטיות, וההלשנה היא ערך עליון.

קראתי אותו בנשימה אחת! מה שבולט בספר הזה והופך אותו למיוחד, זה כאמור הרקע שלו.

יש ספר המשך "הנאום הסודי". נמצא ברשותי וכמובן אקרא אותו גם כן בימים הקרובים.

כדאי לקרוא את הספר כי עבודת המחקר שעשה המחבר היא ברמה גבוהה. כדאי לקרוא את הספר כי לא רבים הספרים שיכולים להכיל בתוכם את השרידה החייתית כמעט יחד עם התקווה האנושית. כדאי לקרוא את הספר כי גם בתיאורים האכזרים והקניבאליים אין ממד של פורנוגרפיה. יש הקפדה על כביכול תיעוד חף משיפוטיות של האירועים כפי שהתרחשו. והקורא יקרא ויחליט. כדאי לקרוא את ספר כי החידה שווה בערכה לפתרון שמגיע בסופו. כדאי לקרוא את הספר כי הוא מעביר את קורא חוויה של מקום אחר וזמנים אחרים באופן הכי מדוייק שניתן בלי להיסחף למלודרמות. כדאי לקרוא את הספר משום שהכתיבה מצויינת. נורא בעיני ציד החתולה וזו רק הפתיחה... מומלץ לימים חמים במיוחד.

נתחיל עם זה שהספר, הוא אחד הספרים החזקים שקראתי בזמן האחרון. ואם כתוב על הכריכה ש - עם צאתו לאור הוא הוכתר כאחד מספרי המתח המשובחים של השנים האחרונות, תורגם מיד לשפות רבות וזכה בפרס "דוקרן הפלדה" למותחן הטוב ביותר של 2008. אני "מאשרת".

הספר נזכיר לי את "מותה של גיבורה אדומה"   לא בגלל שהנושא, כי אם בגלל ש גם שם, הרצח והמתח היה יותר משני, השחקן הראשי, הוא הרקע, המצב.

מבחינתי הספר מחולק ל 3 חלקים.

קודם כל פרק הפתיחה. קצר מאד, בן מספר עמודים. אך חזק בצורה לא רגילה. לא רק מכניס אגרוף לבטן, אלא גם עושה סיבוב וו. בפירוש לא לבעלי קיבה רגישה. זמן ההתרחשות בפרק זה הוא שנת  1933. זאת השנה של הרעב הגדול.  בביתי כאשר הורי שיחקו בינגו עם החברים (אז קראו לזה לוטו),  לכל מיני מספרים היו "שמות" וכאשר הכריזו "הרעב הגדול" היה ברור שמתכוונים למספר 33

הרעב היה תוצאת החרמת אדמות חקלאיות שהחלה ב-1932, באזורים העוינים ביותר באוקראינה של רעיון הקולקטיוויזציה. על הקורבנות נאסר לעזוב את המקומות בהם הוחרמו היבולים. שעה שהאנשים מתו ברעב, בריה"מ ייצאה את התבואה. הרעב הגדול, המוכר בשם "הולודומור" (מוות ברעב), תוכנן והוצא לפועל סטלין, והביא למותם של יותר מחמישה מיליון אוקראינים - כשליש מהאוכלוסייה בזמנו.

החלק השני (לפי דעתי) נמשך עד סביבות עמוד 200. עד אז בונים את הרקע. ורק מעמוד 200 מתחיל המתח , הסיפור הבלשי.

ואני אהבתי את 2 החלקים. כמובן שאי אפשר היה ישר לעבוד למתח. צריך היה קודם להכין את הזירה.

השנה היא שנת 1953. סטאלין, שמש העמים, מושל בכיפה (ימיו האחרונים)

וברוסיה שיא הפחד והפרנויה. אנשים פוחדים, לא בוטחים אחד בשני. משרד לביטחון המדינה שולט בכל. הבעלים מוקיעים את הנשים שלהם, אח מסגיר את אחיו. מספיק שיש חשד הכי קל כלפי מישהו, כדי לקחת אותו, לענות, להרוג, להגלות. אבל לא רק אותו גם את משפחתו, את הקרובים שלו, את השכנים שלו. מצד אחד מתגאים שיש חינוך ובריאות חינם, מצד  שני – איזה חינוך? למקורבים לצלחת יש הכל, לבני העם הפשוטים? גרים 2 משפחות בדירה של 2 חדרים. בלי שירותים, בלי צנרת. עומדים שעות בתור לכל דבר. ובעיקר אסור לדבר, אסור לחשוב.

כולנו מכירים את זה, שמענו על זה. אבל בספר הוא בונה את האווירה לאט לאט. כמעט בכל עמוד שקראתי סימנתי לעצמי משהו. הנה מה שסימנתי, דברים שיסבירו טוב ממני.

האידיאולוגיה הסובייטית :

"למען המטרה הזאת יקריב לב את  חייו. למען המטרה הזאת הוא יקריב את חייהם של אחרים". (עמוד 33)

"לא ככה מתחיל תמיד? יש לך מטרה שאתה מאמין בה, מטרה ששווה למות בשבילה. בתוך זמן קצר היא נעשית מטרה ששווה להרוג בשבילה. בתוך זמן קצר היא נעשית מטרה ששווה להרוג אנשים חפים מפשע בשבילה" (עמוד 390)

"מוטב שעשרה אנשים חפים מפשע  יסבלו משיימלט מרגל אחד" (עמוד 47)

"בדוק את מי שאתה בוטח בו "(עמוד 48)

וכאשר עוברים ליד בניין של הביטחון.

"קו בלתי נראה הקיף את הבניין. עוברים ושבים התרחקו מהגדר הדמיונית כאילו חששו שיישאבו פנימה. אם חצית את הקו הזה אתה ככל הנראה אחד סגל או שהורשעת בפשע כלשהו. בין הכתלים האלה לא היה לך כל סיכוי להימצא זכאי. זה היה קו ייצור אשמה" (עמוד 76)

"לב הושיט את תעודת הזיהוי שלו, תעודה שבעזרתה הוא יכול לא רק להיכנס לבניין, אלא גם לצאת ממנו"(עמוד 77)

הוא הכניס את ידו לכיס המעיל, הוציא ממנו את תעודת המשרד לביטחון המדינה, וטפח בעזרתה על כתפי האיש שעמד לפניו. כאילו נכוו באש, איש זז הצדה, האישה זזה הצדה, ההמון נחצה" (עמוד 120)

ועל המשפט בבריה"מ:

"כבר בגיל 12 אפשר היה לירות בילד על פשעיו או על פשעי אביו " (עמוד 110)

לב  ידע שהמליציה יכולה לחקור רק אחרי שנפתח תיק פלילי ושתיק פלילי נפתח רק אם ברור מעל לכל ספק שאפשר לפענח אותו (עמוד 193).

"התאם לנוהג נאלצה ההגנה להסתמך על עדותם של אותם המומחים שזימנה התביעה. הם לא יכלו לזמן עדים עצמאיים משלהם" (עמוד 272)

ועוד מספר משפטים

"מאז שנרשמו במרשם התושבים כבעל ואישה.....היא ידעה שאם תכעיס אותו הוא עלול להביא למותה" (עמוד 176)

"מצפון נקי הוא מותרות שרוב באנשים לא יכולים להרשות לעצמם" (עמוד 177)

"מוטב להכחיד את בני עמך מאשר להסתכן שחייל גרמני ימצא כיכר לחם" (עמוד 215)

"הלוגיסטיקה של העברת בי אדם אינה שונה מהלוגיסטיקה של העברת תבואה. תדחסו אותם פנימה וצפו לאבד חמישה אחוז" (עמוד 348)

לב סטיפנוביץ´ דמידוב, סוכן נאמן של המשרד לביטחון המדינה, הוא קצין גבוה , כולם פוחדים ממנו. הוא גר בנוחיות עם אשתו היפהפיה, אוכל טוב, סידר להוריו דירה יפה עם מים זורמים.

הוא אידיאליסט, מוכן להרוג בשביל אימא רוסיה. הוא גיבור של הצבא האדום. הוא לא מסוגל לחשוב שאימא רוסיה יכולה לטעות. כל מה שהוא עושה, מעצרים (גם מעצר של החברה הטובה של אשתו), גם העינויים, ההרג, חייבים לעשות זאת, לטובת רוסיה, לטובת הקומוניזם. אפילו לעקוב אחרי אשתו.

ויום אחד מתעורר קצה המצפון. הוא רואה את הסגן שלו יורה באנשים כאשר לא הייתה לו סיבה (וכמעט ירה גם בילדות קטנות) והוא גילה, שהם עצרו ועינו אדם לשווא. האמון שלו מתחיל להתערר.

בו זמנית -  מתגלית גופתו של ילד קטן על פסי רכבת. (לפי לחשושים, הילד היה ערום, מבותר ופיו היה מלא באדמה) אך בברית המועצות של סטלין אין פושעים ואין מעשי פשע מלבד פשעים נגד המדינה. פשעים יש רק במדינה קפיטליסטית. לא ברוסיה. בגן העדן הקומוניסטי אין רוצח סדרתי. לכן כשגופתו של ילד נמצאת על פסי רכבת במוסקבה, נשלח לב סטיפנוביץ´ דמידוב, אל הוריו של כדי לשכנע אותם שבנם מצא את מותו בתאונה. הוא עושה את זה אומנם בעדינת ובצער, אך דיי בתקיפות ובאיום מוסווה. אין רצח, זאת תאונה.

אחרי שלב מסרב להוקיע את אשתו, הוא ואשתו מוגלים להרי אורל. הוא מורד לדרגה הנמוכה ביותר. ואז הוא מגלה, שפועל ברוסיה, רוצח סידרתי, שהורג ילדים קטנים, מפשיט אותם, מבתר אותם וממלא את פיהם אדמה.

אך יש בעיה. אסור לו לחקור את הרציחות. כי כבר תפסו אנשים בכל רצח ורצח. האנשים גם הודו כבר וכבר הוצאו להורג. והרי לא יעלה על הדעת שהמדינה טעתה.

וכאן מתחיל הקטע של לב רודף אחרי הרוצח, והמדינה רודפת אחריו.
הספר זורם, הקריאה שוטפת, מתח נבנה כהלכה. הדפים עפים לבד.

אני ממליצה מאד מאד.

עתיקה כמעט כמו חידת בריאתו של היקום היא שאלת המולי"ם שלא נס ליחה - מה הופך/יהפוך ספר לרב מכר ? האם קיימת נוסחת כתיבה מיוחדת, כזו שתתחבב על אחוזים גבוהים מקרב ציבור הקוראים בעולם ? ואם כבר - האם שמו והמוניטין של הסופר מהווה ערובה, תעודת ביטוח לכך, שהספר יימכר ברבבותיו, יתורגם לעשרות שפות ויהפוך את כל הנוגעים בדבר לאנשים עשירים ושמנים מנחת ?!... 

בכל הקשור בספר "ילד 44", הרי שהוא מוסיף כמות נדיבה של קונטרוורסליות לעבודתו של כל מי שניסה אי פעם לחקור ולהשיב על השאלות הנ"ל. נתחיל מהסוף : כתב אותו בחור בן 20. סגנונו אינו אחיד. כאילו בחלקו השני של הספר הושקעו זמן ומאמץ בניסוח ובשכתוב ואילו את חלקו הראשון הותירו בוסר. נסו לספור למשל, כמה פעמים מופיעים ברצף -במאה עמודיו הראשונים- משפטים הנפתחים במילה "הוא", במקום ניסיון כלשהו, אפילו מאולץ, לחבר כמה מהם בסיוע ו' החיבור. מוזר. ואולי ההאשמה תלויה בכלל בנוסח העברי. אולי.

אנדריי צ'יקיטלו היה רוצח ילדים מתועב, שפעל בעיקר באוקראינה בשלהי שנות השבעים ולאורך שנות השמונים של המאה הקודמת. אלא שאצל טום רוב סמית, "נשלף" צ'יקיטלו מזמנו-הוא 'והוחזר בזמן' עשרים שנים לאחור. כל זאת כדי לבסס עבור סמית ועבור ספרו, את טיעונו המרכזי הצף ועולה לכל אורך הרומן, לפיו - בריה"מ הסטאליניסטית הייתה מדינה כה חשוכת עיניים ואטומת מחשבה, עד כי שני רוצחי המונים יכלו לפעול בה באין מפריע : סטאלין ברמה הארצית, עם סיפורי ההוצאות-להורג-לפי-משקל המזעזעים, העינויים וההגליות - וצ'יקיטלו ברמה המקומית, שאת מעשיו השתדלו הכל לטייח, בעיקר כי הם עשויים היו לפגוע כביכול באחת הדוקטרינות הבסיסיות של המשטר - במקום שבו כולם שווים, לא יכולה להתפתח פשיעה... בשום פנים ואופן. 

אלא שקריאה ביקורתית -ולו במעט- תחשוף בקלות שבסיס טיעונו של סמית הוא מגוחך כמעט כשם שהוא יהיר. מגוחך כי כאמור צ'יקיטלו אינו שייך לזמנו של הרומן וניתן היה להתאמץ מעט יותר, לא הרבה, כדי למצוא "יצרן זוועות" אחר שיספק לספר רקע הסטורי אמין והגיוני; ויהיר כי הרמיזות העבות השתולות לכל אורכו ביחס לכמיהה למערב "החופשי והשופע" (מלבד אצל גיבור הסיפור, יש לציין, שאצלו אהבת המולדת אינה תלויה בדבר... באמת נולדתי אתמול...), עשויות להשכיח מאיתנו את מה שלמדנו פעם בשיעור הראשון בקורס המבוא לעידן הקולוניאלי : בריטניה הגדולה אולי לא ידועה במיוחד בפשעים שנעשו אצלה מצדם של המשטר והמדינה כלפי אזרחיה, אבל כולכם מוזמנים לפתוח כמעט כל ספר העוסק בשנות שלטון הבריטים בהודו, באפריקה, במדינות ערב, אפילו בפלשתינה - ותגלו ממצאים מפתיעים לרעה.
מבחינה זו, טום רוב סמית לא כתב בחלל ריק : הוא בא לבטא, בעצם לאכול לנו את הראש, עם "עובדות" שדקלמו לו בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קיימברידג' - בריטניה היא מגינת היתומים והאלמנות בעולם המודרני בלה-בלה-בלה. גם ישראל חווה את המציאות העצובה הזו, כשבשנים האחרונות יוצאות מרבית הקריאות להחרמתה האקדמית ולבידודה הפוליטי מרחבי הממלכה המאוחדת. לא קניתי, מצטער. היכונו לסופר גרמני שיכתוב על הטיהורים האתניים בימי שיבתו של עם ישראל לארצו אחרי גלות מצרים. יהיו צחוקים.

לסיכום, כספר מתח, "ילד 44" הוא יצירה חביבה; אם מתעלמים מהרקע המאולץ, מהחורים בעלילה, מחוסר האיזון הקיים בו בין המשקל הניתן למערכות יחסיו של גיבורו עם סביבתו ובין מעשיו של הרוצח האובססיבי שאחריו הוא רודף, ומהניסוחים המגושמים -לפחות בחלקו הראשון, כאמור- ומתמקדים בכמה וכמה סצינות הכתובות היטב (בריחתו של לב ממשרדו של נסטרוב למשל) - יש מצב להנות. עד כמה שניתן להנות מתיאורים פרוורטיים כמובן.

אבל לא נכון יהיה, לעניות דעתי לפחות, להתייחס אליו כאל איזה Must מהאגדות. "ילד 44" משול בעיניי לאריזות המצות שזה עתה החלו להציף את רשתות השיווק : נסבל לשבוע בשנה, אבל ממש לא חייבים...

וואו איזה ספר!!! מלאכת מחשבת של סופר, היודע דרכו ובקיא במציאות החיים, בשולי המשטר הסובייטי.
הספר הזה לופת בגרון חזק חזק ולא מניח.
מתח ופחד מצמית. מתח החיים ברוסיה הסובייטית, כש"שמש העמים", צרבה בבשר האזרחים.
אל תיקחו אותו ליד, אל תתחילו, אם יש לכם תכניות. כל התכניות מתבטלות, נדחות, עד אחרון העמודים.

פתאום נזכרתי במנחה שלי לקידום נוער שלימד אותי על תאוריית המטוטלת. 
תאוריית המטוטלת גורסת שמקצה אחד של הסקלה, נעוף תמיד היישר אל הקצה השני. ככל שנתאמץ, לא נמצא את האמצע. אני חוזרת אל התאוריה הזאת הרבה פעמים בחיי, לאחרונה גם בהקשר החברתי-כלכלי.
ומה קשורה המטוטלת לילד 44 ? כי כשקראתי את הספר, חזרתי אל הימים בהם נמניתי על ציבור קוראי "על המשמר" והייתי בטוחה שברוסיה הקומוניסטית, "כולם שווים, חכמים וספורטאים מעולים" ואין פשיעה, פשוט אין.  טעיתי. אחר כך למדתי שיש גם אמצע. שלא חייבים לעוף אל הקצה השני. ממש לא חייבים!!!

זהו ספר מתח, על רוצח סידרתי ברוסיה הסובייטית, בכל זאת הרוצח הוא לא גיבור הסיפור כאן, הוא לא האישו.  כיצד זה יתכן שבחברה מושלמת כל כך ובמשטר מדוייק כל כך תתחרש פשיעה? במקום כזה כולם צריכים להיות יעילים, טובים ומרוצים. אין גנבים, רוצחים, אנסים. הפשע היחידי הוא פשע נגד המדינה, נגד המנהיג האהוב, הנערץ, הכל יכול, מלך מלכי המלכים. פשע כזה ניתן לבצע, אפילו במחשבה. אז הס מלחשוב, או להזכיר, או למלמל, או להתפלל. פשוט הס!! 
החיים ברוסיה של אותם הימים שבירים, הפיכים, כל כך בלתי צפויים. אין לדעת מאין תבוא הוקעה. אין לדעת איזו מילה, מחשבה, תנועה תביא עליך, על חבריך ומשפחתך חורבן. ברגע שנחשדת גורלך נחרץ. אין חפים מפשע. חשודים הם תמיד אשמים. טום רוב סמית, בשפתו היפה והרהוטה,בסגנונו הישיר והבוטה ממחיש לנו בצורה דיי ברורה, את תחושת המחנק והאין אונים של האזרח הקטן במשטר הסובייטי. אין אוויר, אין בטחון אישי, הקרקע יכולה להישמט ברגע. גם החיים.
לב היה גיבור מלחמה, סוכן נערץ, בורג גדול במערכת משומנת היטב. הוא עצר, חיפש, חקר, עינה. הכל למען המדינה. טובת הכלל קודמת לכול. ומי בכלל מחליט מהי טובת הכלל?
יום אחד הקרקע נשמטת תחת רגליו. פיתאום. דווקא במקום הלא בטוח הזה, מתחילה להדהד בתוכו ההכרה, שלא תמיד המערכת צודקת. לפעמים חשוד הוא אכן חף מפשע. יתרה מכך, יש פשע והוא לא נגד המדינה.
גופת ילד אחד לא משכנעת אותו, שבחברה הכל כך צודקת שלו, מסתובב לו רוצח. הוא מאיים ולוחץ על הוריו, לחזור בהם, מן הקביעה שבנם נרצח. ההאשמה הזו היא פשע נגד המדינה, חתרנות.  
הוא נאלץ לראות עוד ועוד גופות של ילדים, שנרצחו בדיוק באותה צורה, כדי להבין את טעותו. 
מרגע שהוא מחליט לחקור, הוא הופך לרודף ונרדף. מגיבור העם הוא הופך לאוייב המדינה, כי אין פשע במדינה, אין!! כל מקרי המוות נחקרו ונפתרו. שיכורים, חולי נפש, אוייבי העם וחפים מפשע אחרים הוצאו להורג באשמת רצח ילד, אז איך זה ייתכן שעדיין מסתובב לו רוצח ? ואיך זה יתכן שמערכת מושלמת כל כך טעתה?

ספר חזק, מעלה שאלות נוקבות ומלמד אותנו משהו על כוחו של היחיד ועל כוחו של העדר. 
כבר מחכה להמשך..
ממליצה מאוד!!!
 

תחילת שנות -50 בברית המועצות, סטלין בשלטון וגופת ילד שנרצח נמצאת על פסי רכבת במוסקבה.

השלטון באותה תקופה קובע כי אין פושעים ואין מעשי פשע מלבד פשעים כנגד המדינה. פשעים יכולים להתבצע רק במדינה קפיטליסטית כמו ארה”ב.

“מי הכי אוהב אתכם? תשובה נכונה: סטאלין. את מי אתם הכי אוהבים? תשובה נכונה: ראו לעיל. (יש לתעד תשובות לא נכונות)”. (109).

לב, סוכן במשרד לביטחון המדינה בברית המועצות נשלח אל הורי הילד על מנת לשכנעם כי בנם מצא את מותו בתאונה. הוא מתחיל לחקור את הפרשה ומגלה כי לא מדובר בסתם רצח בודד אלא בשרשרת רציחות סדרתיות של ילדים. חקירתו מביאה אותו למחוזות בהם לא ציפה למצוא את עצמו, הוא מוצא את עצמו כקורבנה של המערכת, מתמודד מול השלטון אשר מנסה להציגו כבוגד במדינה. עם התפתחות העלילה מבין לב, בעזרת אישתו, שאמונתו העיוורת בשלטון ובמדינה לא מוצדקת.

הספר הוא ספר מתח, אבל יותר מכך הוא ספר שמתאר את רוסיה בתקופתו של סטלין (ומעט לאחריה), את האוירה, את האנשים ובעיקר את הקשיים.

על אף שרוב סמית לא רוסי במקורו, נראה שהוא עשה עבודת תחקיר נפלאה. העלילה לוקחת אותנו בין הכפרים והערים, מובילה אותנו בין השעות והימים ואף מביאה אותנו לחוש במזג האוויר, כל זאת בפירוט רב.  נוסף על כך, לא נפקדת מהספור גם הפסיכולוגיה העומדת מאחורי הדמויות המרכזיות ומעשיהן.

הספר עצמו מחולק כך שרק בערך סביב עמוד 200 מתחיל חלק המתח הבלשי. אמנם כבר קודם לכן ישנם רמזים, אך זהו השלב בו האקדח שהופיע במערכה הראשונה מתחיל לירות וקצב העלילה גובר. עם זאת, גם החלק הפחות בלשי מרתק ולמעשה מרגע שלוקחים את הספר ליד קשה להניח אותו.

חיסרון אחד שמצאתי בספר הינו סופו של הספר. מצאתי את הסוף סתמי למדי, אך חיסרון זה מתגמד והופך לפחות חשוב לאור עלילת המתח המהודקת והמרתקת של שאר הספר.

אציין כי את הספר ביקשתי בעקבות המלצות מאנשים שמכירים את טעמי ואני מעריכה את דעתם. אמנם הייתי קצת סקפטית כי התלהבות יתר תמיד מרתיעה אותי, אבל אין ספק שבשורה התחתונה ההמלצות היו במקום, נהניתי מאוד מהספר ומהשילוב בין עלילת המתח והרקע ההיסטורי.