הסחר בבני אדם הוא אחת התופעות האפלות ביותר של זמננו. גם ישראל, הופיעה, שלא בטובתה, עד לשנים האחרונות, ברשימת המדינות שבהן מתקיים סחר כזה. עד היום הוא לא נכחד לחלוטין מארצנו.
הסופרת הניגרית צ'יקה אוניגווה כתבה רומן קורע לב החושף את הסיפורים שמאחורי אותן נשים מנוצלות.
היא מעניקה להן שם, פנים והיסטוריה.
סיסי, ג'ויס, אפה ואמה הן אפריקניות וסיפורן הוא גם סיפורה של יבשת מנוצלת, קרועה ושסועה.
זעקתן היא לא רק זעקתה של כל אישה מנוצלת באשר היא, אלא גם קולה המעונה של אפריקה.
אלו הן ארבע נשים שונות מאוד. יש בהן מי שהגיעה מבית מבוסס, ויש מי שהגיעה ממשכנות העוני. יש מי שאביה אוהב ויש מי שאביה התעלל בה מינית מאז שמלאו לה שמונה שנים.
כל הנשים האלו נתקלו בדל, סרסור עשיר ורב משמנים שראה את מצוקתן והיטיב לנצל אותה לצרכיו. הוא הבטיח להן עתיד זוהר באירופה המעטירה.
שלוש מהן ידעו לאן הן נשלחות ולשם מה. ג'ויס הקטינה נמסרה לזנות, מבלי שידעה על כך דבר. ועם זאת, אף אחת מהן לא ניחשה את הצפוי לה...
סיפורה של סיסי, הלא היא צ'יסום (דל נתן לכל אחת מן הנשים שם שאמור להיות אטרקטיבי יותר משמותיהן המקוריים) הוא עמוד התווך של העלילה.
הצעירה הניגרית היתה בת לפקיד ממשלתי שלא יכול היה להעניק, ממשכורתו הדלה, לאשתו ולבתו את החיים היפים ששלושתם חפצו בהם.
צ'יסום היתה סטודנטית מצטיינת, אך כשסיימה את לימודיה לא מצאה עבודה.
במהרה גילתה שתעודת הבוגר שלה שווה כקליפת השום. קשרים הם שם המשחק והיא היתה מחוצה לו.
גם אהובה, פיטר, לא יכול היה להבטיח לה עתיד טוב יותר.
שחוקה ועייפה היא נענית להצעתו של דל. היא סבורה שהיא נכנסת בעיניים פקוחות להרפתקה שעתידה להניב לה הון.
צ'יסום מסכימה לעבוד בזנות ונוסעת לשם כך לבלגיה.
בהגיעה נלקח ממנה דרכונה על-ידי המדאם. צ'יסום מגלה שלאחר שהיא משלמת לדל את סכום ההחזר החודשי שלו ומשלמת למדאם עבור שכר הדירה וההוצאות, מעט מאוד כסף נותר בכיסה.
את מגוריה חולקת צ'יסום עם שותפות לעבודה ולגורל.
לאחר כמה חודשי עבודה קשים ומתסכלים מגיעה צ'יסום למסקנה שברצונה לעזוב את חיי הזנות.
המפגש שלה עם בלגי צעיר שהתאהב בה, תרם גם הוא לקבלת החלטה זאת.
באותו יום עצמו שבו היא נוטשת ללא כל הודעה את דירת המדאם, נמצאת גופתה.
כך נפתחת העלילה.
למרות הגורל המשותף ארבע הנשים האומללות לא היו חברות. לעתים אף פרצו תגרות ביניהן.
מותה הפתאומי של סיסי, כפי שהן הכירו אותה, מזעזע אותן עד לעמקי נשמתן.
על המדאם המוות לא הותיר כל חותם. היא רק מצטערת על אובדנו של כוח עבודה...
יום תמים יושבות הנשים בדירתן, לאחר שקבלו פטור מעבודה ליום אחד (המחווה האנושית היחידה מצדה של מדאם).
הצער ממוסס את מעטה הקשיחות והניכור, והן מתוודעות לראשונה זו לזו בשמותיהן האמיתיים ובסיפוריהן.
בין סיפור אחד למשהו נקרע עוד צוהר לחייה של סיסי שהפכה למותה לחוליה המלכדת של חברותיה.
צ'יקה אוניגווה היא בעלת סגנון יחודי משלה ויכולת לברוא גלריה עשירה של דמויות.
הספר אמנם נפתח במוות, אך הוא אינו עלילת מתח.
קראתי את "ברחוב האחיות השחורות" בנשימה אחת.
הוא נגע ללבי מאוד.