יוני מודיע לנו הקוראים שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות נמר.
אני לא יכולה להתווכח עם השאיפה הזו שלו, בעיקר כשהיא נראית לי לגיטימית לחלוטין, מה גם שיוני מוסיף נימוקים משכנעים לרצון הזה שלו להיות נמר, אותי הוא שכנע, חבל שאת ההורים שלו פחות...
כל אמירה שמנסים ההורים להגיד ליוני הוא מיד מתרץ את זה בשאיפתו להיות נמר כשיגדל, אם זה לקפוץ על המיטות, להשתולל, למרוח את האוכל על השולחן או להציק ולמשוך בשיער של האח התינוק הקטן, תמיד זה מתקשר לנמר ויש הסבר איך.
אבא מאיים על יוני שאם לא יפסיק לצרוח הוא יקבל עונש לא לראות סרטים מצוירים, אבל יוני אדיש כי למען האמת נמרים לא רואים סרטים מצוירים.
כשהאבא ממש מתעצבן הוא שולח את יוני לחדר שלו, כדי שישב וירגע ויצא כמו שבנאדם אמור להתנהג, אלא שיוני בשלו- הוא הרי לא רוצה להיות בנאדם, הוא רוצה להיות נמר!
בסוף האבא מתעצבן מההתנהגות הפרועה הזו של יוני ומזכיר לו שלכל נמר קטן יש אבא נמר גדול...

אהבתי את הספר בזכות כמה דברים- הרעיון של להיות נמר למשל מתאים לילדים קטנים שמחפשים גיבור כלשהו להזדהות ולחקות אותו, זה יכול להיות גיבור מסדרת טלוויזיה או בעל חיים ועוד הרבה רעיונות אחרים, קל מאוד לקוראים הצעירים להתחבר ליוני וכקוראת מבוגרת יותר קל לי להמחיש באינטונציה הקולית את מה שקורה בספר ולחבר אותו לעולמם של הילדים.
סיבה שניה לאהוב את הספר קשורה לחיבור בין איוריה המוכרים ואהובים של אורה איל לבין כתיבתה הייחודית של נורית זרחי.
והסיבה האחרונה מדובר פשוט בספר כיפי עם פואנטה מצחיקה בסוף שמבהירה לילדים הקטנים שיש מי שמציב להם גבולות.
נדמה לי שכל אלה מספיקים כדי להבין שאני ממליצה לנסות (בעיקר לגילאי 2-5).