לפני שאני מפרטת את כל נקודות ההנחה (תשאירו אותן מונחות בינתיים. אל תרימו.) מהן אני יוצאת, כשאני סוקרת ספר זה, תרשו לי לציין מספר דברים:

¤ מאד מוצא חן בעיני שהכותב, כתב לעצמו ספר כמתנת יום הולדת.

¤ מוצא חן בעיני לא פחות, שהוא מוצא לנכון להתחלק איתי במתנה שעשה לעצמו. לדעתי הוא אדם נדיב.

¤ הספר כתוב בכישרון רב ולמרות שבתו של הכותב סבורה שהוא עלול לא לעניין בגלל הירידה לפרטים

אישיים, קראתי אותו עד סופו. (כמעט באותה רמה של עניין).

ועכשיו לנקודות ההנחה:

·         כל הכתוב בספר זה הוא אמת לאמיתה.

·         הכתוב בספר, או לפחות חלקים ממנו, הם פרי דמיונו היצירתי של הכותב.

·         במקומות מסוימים הספר הוא ספר חתרני.

·         לדעתי הספר כמוהו כספר הזהר. מותר לקריאה לבוגרים ומעוצבים נפשית.

·         בחיבור שלי לספר יכולים להיות  עיוותי שיפוט.

כשאני  סוקרת את המילים שכתבתי עד כה,  נראה לי שהערת הסוגריים (המתחילה במילה כמעט) ולפחות שלוש נקודות ההנחה האחרונות, מחייבות אותי בהסבר אישי... אבל רגע, התכוונתי לכתוב סקירה על הספר ולא לעסוק בעצמי...

הספר

הספר המורכב מעשרה חלקים בעלי אורך שונה, מספר על:

1.      משפחתו של אילן גיל הוריו וילדיו (אמנם לא על כולם באותה מידה).

2.      אילן גיל עצמו. מילדותו ועד חודשיים לפני יום הולדת החמישים שלו.( תוך דילוגים ניכרים על פרקי חיים.)

3.      נגעים – התנהלות לא תקינה של מוקדי כוח בחברה הישראלית.

4.      מאבקים 'דון קישוטיים' של א.ג. במציאות החמדנית והבירוקרטית המתסכלת של חיינו במדינה.

5.      קורא לשימוש חופשי בגראס. מזהיר מפני השימוש בחשיש.

6.      הספר מעיד שלאילן גיל יש כשרון והומור.

בקורת

למרות הכותרת, אני לא חוזרת בי מהשבחים. אך כמי שאמון בעיני עצמו כמי שמילותיו אמת (שוב אני חוזרת לעסוק בעצמי) גם כשהוא כותב סקירה על ספר שנשלח לו על ידי הסופר, אני חייבת לציין שלא כל הספר הוא מקשה אחת.

בעוד שהחלקים הראשונים הם מלבבים, סוחפים ומכמירים. הרי בשלב כל שהוא הספר עושה תפנית ועובר לסוג של ספרות מגויסת. הצורך של הכותב לצעוק כנגד האטימות הממסדית וכלל אין זה משנה אם הוא עוסק בביטוח או בחברות הפלאפון וכו' גורמת לספר לאבד מהחן האופייני לו בחלקיו האחרים.

הקריאה להיתר עישון הגראס

בניגוד לשימוש בחשיש בגלל העירוב המזיק של מרכיביו (ראה עמוד עמוד 216) וחוסר הרצון לתמוך באויבי המדינה כנסארללה, יש בספר פניה ישירה ותומכת בעישון הגראס.

האמת שלי

אני כמרובעת שאולי עישנה 10 סיגריות תמימות  בכל מהלך חייה, לא יכולה להסכים עם ההנחה של אילן גיל (אותה תרימו תקמטו ותזרקו לפח) שסמים קלים לא מפחידים. לדעתו הם לא מובילים לשימוש בסמים כבדים ומסוכנים.  יש בהם ברכה – המאפשרת לקחת את החיים בסבבה, בנוסף להפגנת כיבוד הריבונות של הרוצה לעשן.

האמת של הספר:

הסמים הקלים כגראס, עושים את החיים לאפשריים גם כשהם מזמנים התמודדויות לא קלות.  במקרה שלנו – איבוד הכרה בעקבות תאונת דרכים (בנשה, הבן של אילן גיל) ואשפוז ושיקום ממושכים.

התמודדות עם רעות חולות פרי שלטון וממסד.

וכאן אני שוב חוזרת לעצמי:

אני  המרובעת, שנפגשתי בספר לראשונה בחלק מהמילים "המקצועיות" הקשורות בעישון הסמים, סבורה אחרת:

יכול להיות שלגבי רוב המעשנים של הסמים הקלים אין חשש שהם יגררו אל הסמים הכבדים ושהם יאבדו את הצפון גם כשינהגו ברכב, אבל לי מספיק שיהיו כמה חלשלושים שיגררו מהסמים הקלים לכבדים יותר.

והיגררות זו,  עלולה לגרום למותם, או, לשלוח אותם כצמחים לאשפוז ממושך וחסר סיכוי.

אם  רוצים להיות בוטים אפשר לסכם ולומר: הביאו על עצמם את האסון.

 אך כשהנפגעים הם אחרים זה איום ונורא.

עוד תובנה לסיום:

נכון שנאמר: "אל תעשה לחברך את השנוא עליך". השנוא עלי ואני מניחה שגם על אילן גיל ורבים אחרים הוא שלילת הריבונות שלנו. מי שמני לשלול הנאות של אחר?

אך נאמר גם "כל המאבד נפש מישראל כאילו איבד עולם ומלואו".

ובינינו, כשאני צריכה לבחור בין 'השנוא עלי' לבין האחריות הקולקטיבית שלי, אני בוחרת בקולקטיב.

או במלים אחרות, אם תרצו, אני בוחרת באמנה חברתית האומרת:

 השמד את קטרי הרכבת כשהם עדיין קומקומים!.

כלומר -

אל תחכה להתמודדות עם הצורכים סמים כבדים, תאסור שימוש בסמים קלים.

ואם סקירתי זו מזכה אותי להימנות בין האדומים, מבחינתי זה בהחלט בסדר.

* זו לא טעות דפוס. כך כתוב בספר.