נפתלי נוכח אצלנו בבית בכל פעם שילדי נגמלו מטיטולים. הילדים שלי גדלו ונפתלי נשאר כשהיה, תינוק. גם משפחת הפילפילים ביקרה אצלנו. כאשר הריתי בפעם השנייה, מישהו היה צריך לספר לבתי שהייתה אז קטנה, למה אמא משמינה. אפשר להרגיש אם סופר אוהב ילדים, אלונה פרנקל אוהבת ילדים, ילדים אוהבים את ספריה, אלונה פרנקל היא ילדה.
שמעתי אותה מקריאה את הספר "למה לנפתלי קוראים נפתלי" בכנס ספרות ילדים ונוער, וחשבתי לעצמי על אי ההסכמה שלה להגדיר "ספרות ילדים". כולנו ילדים והספרים הם לכולם.
הספר "למה לנפתלי קוראים נפתלי" מספר בשפה כנה ופשוטה על השואה, בלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילה שואה, או גרמנים. את הצורך לומר משהו בכל זאת על גרמניה, היא סיפקה באמצעות איורים.
פרנקל היא גם המאיירת של הספר. היא השתמשה בצבעי דגל גרמניה בכל פעם שרצתה לומר משהו על הארץ הרחוקה והאנשים הרעים. בנוסף היא השתמשה בתמונות מאלבום הפרטי שלה. בספר תמונות מילדותה, וכן בתמונות של קרוביה.
לאחר שאמה נפטרה, היא נוכחה לדעת שהיא האחרונה והיחידה במשפחתה שיכולה לספר משהו, על האנשים שהיו ואינם, ועל מה שהתרחש בזמן השואה.
לדבריה, הילדים בארץ מפחדים מהצפירה ולא מבינים את משמעותה. המטרה של הספר היא להסביר על הילדות בשואה, במילים וצבעים שילדים יכולים להכיל.
"זה היה בארץ רחוקה.
היתה מלחמה.
אנשים רעים וחזקים
ניסו להשתלט על העולם כולו.
הם החליטו שבני-האדם אינם שווים
שהם, ורק הם, שווים יותר."
הספר מקסים, כתוב בשפה פשוטה וכנה ובגובה העיניים. ילדים יאהבו אותו, גם מבוגרים.
הוא מעביר היטב את החיוניות והאופטימיות של אלונה פרנקל, עד שכולנו נדבקים !!!
