מגזין יוקרתי, שולח עיתונאי לשייט תענוגות, על ספינה מפוארת, למשימת כתיבה, "משהו כיפי לכאורה"
והוא אכן כותב, מסה מפורטת לפרטי פרטים, על ה"תענוגות" שחווה, או שהיה מוכרח לחוות, כי מוכרחים מוכרחים ליהנות ואין כל כך לאן לברוח, "משייט התענוגות" הזה. 
בלב הים, האינסופיות, המרחב הבלתי נשלט של האוקיינוס, מכריחים אותו להיות וליהנות.

אני לבטח הייתי יוצאת מדעתי, או מקסימום קופצת, הישר מן הסיפון, אל המים, כמו אותו נער בן 16, שלא יכל לסבול רגע אחד נוסף בשיט ה"תענוגות" הזה. קראתי את המסה בקושי. היא כתובה היטב, מעניינת, מעוררת מחשבה, אבל לא היה לי אוויר. מכירים את זה? שאין, אין, אין אוויר, כי אין זכות לבחור. כי אין מרחב אישי, מישהו עושה בשבילך הכל!! ומה כיף בזה כל כך??? 

דיוויד פוסטר וואלאס כתב מסה מבריקה ממש, המתארת בפרטי פרטים ובהומור רב, שייט תענוגות שמוכרחים, מוכרחים ליהנות בו. ואיך אפשר ליהנות אם מוכרחים? המסה מציגה את החברה המערבית, הבורגנית, והנהנתנית, באופן דיי מגוחך מחד ונוגע ללב מאידך. פנטזיה נוגעת ללב. ואין לי שום דבר נגד פנטזיות, נהפוך הוא, אבל, מה קורה כשהפנטזיה פוגשת באמת?? 
הצביעות של העולם המערבי והחיים בבועה תרבותית ונהנתנית, מרחיקים את האמת ויוצרים איזה חוסר שביעות רצון כרוני, שלא ניתן לסיפוק. 

"משהו בי תופס שכבר שבוע לא שטפתי צלחת או תופפתי ברגלי בחוסר סבלנות בתור מאחורי מישהו עם הרבה קופונים בסופרמרקט, אבל במקום להרגיש מרוענן ומאושש אני צופה עד כמה מלחיצים ותובעניים ונטולי כל הנאה יהיו עכשיו חיי היבשת הבוגרים הרגילים, לאחר שאפילו סילוק מוקדם של מגבת בידי איש צוות שנראה כמו רוח רפאים נדמה כהפרת זכויותיי הבסיסיות, ועכשיו גם ההזדחלות של המעלית האחורית היא שערורייה והיעדרן של משקולות 10.5 ק"ג על מדף המשקולות במכון הכושר האולימפי היא התנכלות אישית. " (עמ' 78)

המסה הזכירה לי מושג קבלי, "לחם ביזיון". "לחם ביזיון" הוא מושג המתאר מצב של קבלת דבר מה, ללא מאמץ ולפיכך מרגיש אותו מקבל ביזיון. ככל שניתן יותר לאחרים על מנת לעשותם מאושרים, כך יגבר התסכול שלהם. 
"אף פעם אין הזדמנות לחוש רעב פיזי ממשי בשייט התענוגות, אבל לאחר שהתרגלת להאבסה שבע או שמונה פעמים ביום, ריקנות קצפית מסוימת במעיים תמיד מודיעה לך שהגיע הזמן להאבסה נוספת"
(עמ' 98-99)

אי אפשר להתעלם מהביקורת של פוסטר על התייר האמריקאי, המערבי, שמגיע אל מקומות מוכי עוני ורעב,
עם כל סמלי הסטטוס שלו, ההופכים אותו ל"פטרון","מכוער":

"צפייה מגובה עצום בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך הנמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שייט תענוגות 7לק. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר אמריקאי הנע כחלק מקבוצה. נינוחות חמדנית מסויימת, הם מקרינים. נכון יותר אנחנו." (עמ' 69) 

מסה מרתקת, אמיצה, כנה.
מוכרחים לקרוא!!