מיה, גיבורת הספר, מוצאת עצמה בהריון, לבד ונטולת כסף או מים בעולם עתידני שבו אם אין לך אותם אתה חשוב כמת. היא נוקטת בצעד נואש ומתקינה בגופה שבב מידע שמקנה לה את זהותו של מישהו אחר, בעל השם המסתורי "נצח". כמה שבועות אחר כך המשטרה קוראת לה לחקירה משום שאותו נצח שהשבב שלו מותקן בגופה נאשם ברצח של האדם שסייע לה להשיג את השבב הזה, וחבר ותיק שלה ושל בעלה, אידו, שנעלם באופן מסתורי אחרי שניסה להתחרות בתאגידים ששולטים במים המעטים שנותרו בעולם.
הסיפור מתרחש בישראל עתידית, יבשה, שמהווה מעין גירסא מודרנית לממלכה הצלבנית- הפלסטינים כבשו את רוב השטח וניתקו את ישראל ממקורות המים שלה, בעולם שבו מים שווים הון עתק. השליטים האמיתיים של המדינה הם תאגידי המים הבין-לאומיים, שבוחשים בכלכלה ופוליטיקה ומנצלים את מצוקת האוכלוסיה על מנת להעצים את רווחיהם. המערכת הבין לאומית היא רב-קוטבית, והכוח המדיני והתרבותי ששולט באסיה היא סין, כך שישראל נמצאת תחת מעין "גלובליזציה" של התרבות הסינית, מה שמשפיע על מניין השנים- השנים בספר הן שנים סיניות, על הסלנג ועל העסקים.
הספר קל לקריאה וזורם, וסיימתי אותו מהר. יש לציין לחיוב את בניית העולם המצוינת של אסף גברון. העולם שהוא בונה אמין, ומבוסס, גם אם בחופשיות מה, על ההווה. המים אכן מתמעטים בחלקים רבים של העולם, מדיניות ההפרטה אכן גורמת לכך שתאגידים משתלטים על מה שהיו פעם מונופולים ממשלתיים, המזרח, ובמיוחד סין, אכן עולה ככוח כלכלי, צבאי ותרבותי (תפתחו ערוץ הילדים ותראו איך יפן משתלטת על התרבות...) בעוד ארצות הברית, הגם שהיא עדיין חזקה, שוקעת וייתכן שבסופו של דבר תותיר את ענייני העולם לאחרים ותתמקד בשיקום ענייניה הפנימיים.
יחד עם זאת, יש לי תחושה שגברון הושפע מאד מהמדע הבדיוני המוקדם, של שנות הארבעים והחמישים. שני מרכיבים מרכזיים של התקופה ההיא ניכרים בספר שלו- ההקפדה הדקדקנית על פרטים מדעיים והנטייה להעביר מידע באמצעות "הרצאות" מחד ו"להטיף" לקורא, מאידך. ייתכן שאין כאן השפעה ישירה, אלא שהדבר נובע מכך שאותו כוח מניע שעמד מאחורי סופרי שנות החמישים עמד גם מאחורי גברון- החרדה העצומה מהסתירה שבין הכוח העצום שיש בידי האנושות לבין קוצר ראייתו של האדם. סופרי שנות החמישים שמו לעצמם למטרה להציג חזון אפוקליפטי שיזהיר את האנושות מפני שימוש בנשק גרעיני. אסף גברון מזהיר את האנושות מפני המשך ההליכה במסלול חסר הדאגות והבזבזני שהיא הולכת בו כעת.
ההקפדה הדקדקנית על הפרטים המדעיים דווקא משרתת היטב את מטרתו. יצאתי מקריאת הספר הזה כשאני מודאג באמת ובתמים ממצב המים, ומודע מעט יותר לפתרונות האפשריים. המטיפנות וההרצאות קצת מקלקלים. קודם כל משום שקטעים ארוכים בספר לא משרתים שום מטרה מלבד חשיפת מידע בפני הקורא, במקום לתת לו לגלות את זה לבד. זה קצת הורס את תיאורו של הספר כספר מתח. המשכתי לקרוא אותו כי הוא היה מעניין וכי עניין אותי לדעת מה קורה בסוף, אבל זה ממש לא "מותחן" במובן הקלאסי של המילה.
בעניין המטיפנות, ובכן, אני חושב שיש מקום להעביר אזהרות. העתידן דוד פסיג כתב פעם שהעתיד נקבע באמצעות תמונת העתיד שיש בראשם של רוב האנשים. סופרי המדע הבדיוני, כמי שמביטים אל תוך עתידים אפשריים, ראוי שינצלו את השפעתם על מנת להשפיע על "תמונת העתיד" בראשם של האנשים. אבל, יש דרכים לעשות זאת בצורה עדינה. אצל גברון זה כמו לקבל מחבת בראש. חצי מהספר הוא "הו, תראו כמה נורא יהיה אם לא תתנהגו בהתאם" או "כמה נפלא היה אז כשעוד היו לנו מים ואמריקה שלטה". למעשה, יש דמות של זקן בן 99 שיש לי הרגשה שמטרתו המרכזית בסיפור הייתה להכניס את הפרספקטיבה של מישהו שחי בעולם שלנו לעניין. בשביל מה? מספיק לתאר את העולם. אני לא ילד קטן שצריך שיסבירו לו במילים שהוא מבין.
בסיכומו של דבר, ספר נחמד וחשוב. במדינתנו הקטנטונת שבה "ראיה לעתיד" מסתכלת רק עד סוף הקדנציה, חשוב אולי לתת צלצול השכמה בנוסח הספר של אסף גברון. חבל רק שהוא מזכיר לי יותר מדי את הסרטים החינוכיים שמראים בבית הספר. אבל אולי, יחד עם סרטו הנהדר של אל גור "אמת מטרידה", יש מקום להשתמש בו על מנת להעלות מודעות ולהתחיל לשנות דברים בקרב הציבור הרחב. כספר הוא קליל ומעביר כמה שעות מעניינות, ומומלץ לטיסות ולנסיעות.
רק עוד הערה אחת: משום מה הוצאות לאור בימינו נרתעות מלהשתמש במילים "מדע בדיוני". אולי כי יותר מדי אנשים מקטלגים מדע בדיוני כמשהו מאד ספציפי, ולכן באופן טבעי הקהל של הספר מצטמצם אוטומטית לאותם 500 איש, בערך, שקונים מדע בדיוני כי זה מה שהם אוהבים. עטיפת הספר מתארת אותו כ"מסע מסחרר בישראל של עוד מעט, בעתיד הלא-רחוק...רומן מתח קצבי...סאטירה חברתית...". נחמד מאד, אבל זו התחמקות. אמרת "עתיד" אמרת מדע בדיוני. ובמקרה הזה, מדע בדיוני נחמד למדי. הגיע הזמן שבמקום למכור לאנשים מדע בדיוני בכסות של מותחן, ההוצאות יתחילו להכניס לתודעת הציבור שמדע בדיוני זה לא רק אסימוב וחייזרים, אלא קשת רחבה מאד של סיפורים, שלעתים הם גם מותחנים, ספרי בילוש או סאטירות חברתיות, שיש בהם יותר או פחות מדע. אז אולי הז'אנר יזכה (שוב?) לפריחה בארץ.
