קשה לי לכתוב ביקורת על ספר זה.
את יוסי שריד את מעריכה מאוד כשר חינוך שהיה קשוב לצרכי התלמידים והמורים, כאדם אשר התנדב ללמד אזרחות בשדרות. ואין בדעתי לדבר על דעותיו ועמדותיו הפוליטיות.

ספרו לפיכך התכנסו הוא מוזר בעיני.

אתחיל בעטיפת הספר, על העטיפה תצלום הנקרא אופנת החוף, בו מצולמות שלוש עלמות חן יפות בבגדי ים של שנות השישים, מבטן קדימה והן מחייכות, הצילום הוא שחור לבן ופסים ורודים. המילה היסטוריה אלטרנטיבית כתובה בורוד.
יש משהו שקרי בעטיפה, (הבנתי כי חודשים עמלו עליה, לא רצו שהכריכה תרמז על ספר עיון) הבנות המחייכות כאילו עתידן הטוב בידן , הצבע הורוד המסמל תקוה, וצילום השחור,אפור לבן, מרמז על כך שאין שחור או לבן וניתן לצבוע את העולם באיזה צבע שנרצה.המילה היסטוריה אלטרנטיבית רומזת  שהספר אינו מתבסס על אמיתות היסטוריות בדוקות, וזו חלופה של ההיסטורה שאנו מכירים.

הספר נחשב כספר סאטירי, בפתיחת הספר המחבר מציג עצמו בגוף שלישי, כאילו מרחיק עצמו וגם דן על עצמו, הוא מודיע כי הוא פוטר עצמו מאחריות על הכתוב, הפתיחה סרקסטית,אירונית וצינית,
הספר בנוי ממונולוגים של 20 אנשים המיצגים 20 שנות המדינה מראשיתה, משנת 47-67

שריד בודה מונולוגים לפי דמוית שאותן חשב כי יש להביא בפני הציבור, הדמות הראשונה היא המזכירה של בן גוריון, קולו של משה שרת נשמע אף הוא, המורה של יגאל עמיר נותן דברו, וכן פרטיזן שעבר את יסורי המלחמה ועלה לארץ.
שריד בוחר להשמיע קולות כראות עינו ,אנשים מהמסד ואנשים מהעם.
הכתיבה קולחת ,אך לעיתים השפה נמוכה וזאת על מנת לתת תחושה של אמינות כאילו הדמויות אכן דיברו.
קשה היתה לי הקריאה של הספר. מדוע?

למרות היתרונות הרבים שלו, פרקים קצרים, אנשים שונים, שפה עממית, התוכן הפריע לי, הרגשתי בין השורות את הכעס של הכותב,נאמר שהספר הוא סאטירה, לא הרגשתי, הרגשתי מרירות כלפי כל מה שקרה. והכותב מזכיר את חטיפת ילדי תימן, את הצביעות של האנשים שאימצו את סיניה הילדה המצרית,את הגזענות בטקס בחירת מלכות היופי,
לא שאין צדק ואמת בדבריו, אך לקרוא זאת בקובץ רב של דפים, פרק אחר פרק הרגיז אותי.
חשבתי ,אכן יש הרבה מה לשפר, יש לא מעט רע, אך היכן הטוב,זו הירושה שאתן לילדי לקרוא, שהכל רע ועדיף ללכת מכאן?
מי שרוצה לקרוא את הספר טוב יעשה אם יקרא פרק וינוח, כשקוראים ברצף הטעם נעשה רע.