מזמן לא קראתי ספר שהצליח להוציא ממני כל כך הרבה רגשות... בספר הזה צוחקים, כועסים, ובוכים לסירוגין!

עונג היה לי לקרוא בו, ועוד במיוחד כשהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי...אז בכלל...  

הסיפור הזה הוא על "חמודה". "חמודה" היא גיבורת הספר "חסרת שם". באחד הימים שהשמש זרחה בשמיים, היא קיבלה החלטה: "אני רוצה תינוק עכשיו!"

כולנו מכירים את המשפט: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"...  אצל "חמודה" אלוהים לא מחק את החיוך מספר פעמים... אז זהו, שזה לא כל כך פשוט להיות אימא,  אצל "חמודה" זה אפילו מסובך...

כשדודה צילה פוגשת את "חמודה" בליל הסדר היא משוכנעת ש"חמודה" בהריון, אבל לא! היא לא בהריון!

"חמודה" בת 30, נשואה חמש שנים לאסף ועדיין אין לה תינוק. ומה קורה אז? הלחץ החברתי מתחיל...

ציטוט עמוד 11: "... העובדה הזאת מאפשרת לכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא קרוב אלי (ובעיקר לא קרוב אלי), למתוח ביקורת, לתת עצות, להידחף ולפשפש בחיי הפרטיים ללא כל הזמנה".

כל דבר ש"חמודה" רצתה בילדותה היא קיבלה, אז מה כל כך קשה לקבל תינוק עכשיו?

ציטוט עמוד 24: "אימא, אני רוצה אחות קטנה!" ובתוך חמישה חודשים, כבמטה חקסם, באמת קיבלתי. "אמא, אני רוצה טלוויזיה בחדר!" ואימא רצה וקנתה לי טלוויזיה. ..."אמא, אני רוצה כלב!" ובתוך יומיים קיבלתי את גרי, גור לברדורים שטני עם נטייה מצערת ללעוס נעליים ולעשות פיפי בכל פינה בבית, בייחוד על השטיח בחדר של ההורים שלי".  אבל... תינוק אין!

אפילו הילדים שאלו שאלות ולא הבינו למה ל"חמודה" אין תינוק.  באחד ממפגשי המשפחה האחיין מתחיל לשאול שאלות... ציטוט עמוד 103: "תגידי, גם את דודה שלי?" אמו מתערבת בשיחה מיד ועונה לו,
"בטח, היא התחתנה עם אסף, שהוא דוד שלך, ועכשיו גם היא דודה שלך." הילד ניראה מוטרד..."אבל הם לא נשואים." "למה אתה חושב שאנחנו לא נשואים?" שאלתי. לאחיין הייתה תשובה מצוינת: "כי אין לכם תינוק."

תארו לעצמכם כמה קשה לעמוד מול עיניו השואלות של האחיין, שלדעתו שואל שאלה הגיונית. ומה עכשיו? לכי תסבירי מה עובר עליך...

"חמודה" לוקחת את הקורא למסע פרטי, במטרה אחת, ללדת תינוק ולממש את אימהותה. היא משתפת אותנו בכל המשברים, הכעסים, ההכחשות, והכישלונות להרות.  הסביבה מאכזבת, מחטטת בפצעיה, המערכות מסורבלות ולא רגישות.  לעומת זאת, לצידה עמד בעלה התומך – אסף. אני התאהבתי בו. איזו שלווה ותמיכה! שאפו!

הכישלונות להרות התדפקו על דלתה,  עד כדי כך שהיא פונה ל"שרות למען הילד" לאמץ ילד. לא משנה לה, אם הוא לבן,  או שחור - העיקר תינוק. זה גם לא משנה מאיזה מוצא הוא, גם אתיופי בא בחשבון... ומה הסביבה אומרת כאשר היא מספרת להם, על שיקולה לאמץ תינוק אתיופי?

ציטוטים עמוד 56: "כל הכבוד לכם על האומץ... בעלך מסכים לזה?... זה נהדר. האתיופים אנשים כל כך טובים. יש לי עוזרת בית אתיופית... אני במקומך לא הייתי עושה את זה.... גם אני הייתי מוכנה לאמץ תינוק אתיופי אם הוא היה נשאר תינוק. בתור תינוקות הם מאוד חמודים, אבל אחר כך הם נעשים מכוערים ואז תחילות הבעיות. ראית פעם אתיופי מבוגר יפה?"

גם המשפחה הקרובה לא התלהבה מהרעיון.   במיוחד אביה  שלא בדיוק תמך באימוץ "ילד אתיופי"... לא היה לה קל עם אביה, כשבליבה כל העת כירסמה התחושה שדורית - אחותה עדיפה עליו.

מלבד הסיפור האישי של "חמודה", מאירה ברנע-גולדברג לא מהססת להציף את הסטריאוטיפים, הגזענות, ויוצאת נגד החברה שאינה מוכנה לקבל את השונה. "חמודה" נלחמת בבירוקרטיה, ולא מפקפקת לצאת בזעקה, לרבות ההבדלים בין הרפואה הציבורית והפרטית. לצערנו בעיה מוכרת וידועה.

איזה אומץ וכנות היה לאישה הזו במיוחד שהסיפור הוא אוטוביוגרפי! שוב שאפו!

"חמודה" נאבקה וחשפה מגוון רגשות בשפה מושחזת, בשנינות ובלא מעט הומור שגרמו לי לצחוק בקול. המסע הזה שינה גם את "חמודה". לדוגמא: "חמודה" בדרך כלל לא אהבה לחבק אנשים, ובטח לא אנשים זרים, אך כשנתקלה בנשים במצבה היתה לה תחושה שהיא מכירה אותן זמן רב, היא חיבקה אותן, וחשה כלפיהן אמפתיה ועל זה נאמר:  "צרת רבים חצי נחמה".

כל כתבה שעסקה בילדים טילטלה את "חמודה". מי לא היה נרגש מכתבה כזו? ציטוט עמוד 185: "... כותרת אחת בלטה: "אם הטביעה את תינוקה בן השנתיים"... אתם כבר מבינים לבד, איך מרגישה אישה שקשה לה להרות, עוברת מסע ייסורים וכמהה לתינוק,  כאשר מנגד היא נתקלת בכתבה כזו בעיתון.

בכישרון רב, בכתיבה קולחת ומיוחדת, הסופרת הפכה נושא  כאוב למשעשע, ולמרות שהסוף ידוע, הספר  כובש ומרתק, עד כדי כך שלא הצלחתי להסירו מידיי.

לדעתי, הספר יתאים לפלח שוק נשי, אך גם גברים יוכלו ליהנות ממנו.

זהו סיפור אותנטי, עוצמתי על תהליך מפרך של אישה אחת, שכל כמיהתה היה לשמוע את המילה "אימא".

אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן

תמיד אמרתי וחכמים ממני אמרו:  שהיד שמנדנדת את העריסה היא היד שמושלת בעולם...

אל תוותרו על הספר הזה, מצפים  382 עמודים קצביים ומענגים!

ממליצה בחום!

לי יניני

את הסופרת אני מכירה בצורה וירטואלית דרך הפייסבוק.

זמן מה רציתי לקרוא את ספר אך לא יצא מסיבה כזו או אחרת גם הציפיות גבוהות שכן אלו העוקבים (כמוני) אחרי הסטטוסים של מאירה בפייסבוק מגלים אישה שנונה, מצחיקה, אשר תעשה הכול עבור בנה. אהבתה, הערצתה והגאווה שיש לה כלפיי אבישי, בנה הינו רב ומעורר רגש חיבה כלפיה.

אז באתי עם ציפיות גבוהות (מאוד) במיוחד שהסיפור מבוסס על מקרה אמתית ולשמחתי הרבה מדובר בספר קולח למרות הנושא הטעון והלא הקל.

הגיבורה המכונה "חמודה" רוצה תינוק ועכשיו. היא בשלה נפשית, נשואה באושר כבר חמש שנים ומרגישה שזמנה הגיע. אך מה לעשות שתכנונים לחוד ועובדות לחוד ומרגע שהיא מחליטה להפוך לאימא אך לא מצליחה להיכנס להריון היא מתחילה טיפולי פוריות ומספרת על הסבל הפיזי והנפשי הכרוך בכך. התסכול המתלווה ותחושת הבדידות. בגלל שאף אחד לא מבטיח לה ולבעלה (אסף) תינוק תוך זמן מוגדר הם מחליטים לאמץ "ילד חריג" ממוצא אתיופי. מבחינתם כל ילד הוא ילד, בלי קשר לצבע עורו אך הסביבה רואה את הדברים אחרת.

אולי אם הייתי קוראת את הספר לפני עשור לא הייתי מבינה לעומק עד כמה גיבורת הספר המכונה "חמודה" לכל אורכו (אין לה שם) היא אמתית וכנה. אינני חוויתי על בשרי את ביצוע תהליך של הפריה בדרך להגשמת החלום להיות אימא או את הכמיהה לאימהות אבל אינני חיה בוואקום כך שאני יכולה להגיד שהסופרת מדייקת בתיאור הדמות ובתהליך שהיא עוברת.

הספר כתוב בצורה שנונה ומצחיקה אך מאידך כואבת עד העצם.

הספר "נבלע" במספר שעות.

מערכת היחסים הלא פשוטה בין הדמויות הצטיירו בראשי בקלות ועם עניין רב. הסופרת המתארת את הנושא בגילוי לב וללא פחד, חושפת לפנינו את הסטריאוטיפים הקשים שהתלוו לתהליך האימוץ, את הסטיגמות שמודבק לאישה המתקשה לביא ילד לעולם וכמה מרגיז שהסובבים ללא היסוס נכנסים תחת העור ולחדר המיטות עם עצות שלפעמיים כל מה שצריך זה לתמוך, כתף לבכות עליה ואוזן קשבת.

הסופרת, מאירה ברנע גולדברג, מתארת לנו מערכת יחסים שלפעמים סבוכה ואת הדינמיקה בין בני הזוג עם בינם לבין עצמם, עם המשפחה המורחבת, עם החברים, הצוות הרפואי, העובדת הסוציאלית והכל בצורה מעניינת ומציאותית.  

ספר נהדר וציפור זרה לחשה לי שבינואר 2015 יראה אור ספרה השני והפעם אין לי ספק שלא אמתין זמן רב עד שאקרא אותו.

מומלץ – קריאה מהנה

יעל

כשרק התחלנו את טיפולי הפוריות, לא ידענו לאן נגיע.
לא ידענו כמה זמן יקחו הטיפולים, לא ידענו אם הם יצליחו, די בטוח שבכלל לא ידענו למה אנחנו נכנסים.

גם גיבורת הספר הזה לא ידעה לאן היא נכנסת, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי בניגוד אלינו, היא ידעה מה היאלא רוצה. היא לא רצתה להרגיש כמו חיית מעבדה. היא לא רצתה להזריק לעצמה כל הזמן חומרים מחומרים שונים. היא לא רצתה לעבור את כל התהליך הזה, שכל מי שאי פעם עברה טיפולים מכירה אותו- כל יום יומיים מעקב זקיקים, וכדורים, וזריקות, ופעם בחודש ציפיה, ואז (בדרך כלל) אכזבה.
היא כן רצתה ילד, ובהחלטה מעוררת מחלוקת, לפחות במשפחתה שלה, היא החליטה לאמץ, או יותר נכון להירשם לאימוץ, ולהמשיך (לפרקים) בתהליכים הטיפוליים.

הידעתם שזמן האימוץ הממוצע בארץ הוא שבע שנים? הדרך "לעקוף" את התור היא לאמץ בחו"ל, או לחלופין לאמץ "ילד חריג". חריג פירושו ילד שסובל ממחלה/מצוקה (ע"ע ילדים שנולדו עם מחלות כרוניות ו/או תסמונת גמילה) או לחלופין ילדים אתיופים/ערבים. במקרה הזה אפשר לקבל ילד תוך שנה- שנתיים.

לגיבורת הספר אין שם. כולם קוראים לה "חמודה".
מי שלא מבין, "חמודה" זה השם הכי מעצבן בעולם. יקראו לך "חמודה" כשיסבירו (או לא) את הפרוצדורה הרפואית שאת אמורה לעבור, כששכן חטטן ישאל מתי כבר תהיי בהריון, כשאחותך תחשוב שאת רוצה לאמץ רק כי את מפונקת ולא עוברת את כל הטיפולים הדרושים (אינטרפציה שלי), ובעיקר- יגידו לך "חמודה, תרגעי". כי אם לא תרגעי, לא תיכנסי להריון.
כי בישראל, גם בשנת 2011, אישה מעל גיל מסויים (בעיקר אם היא נשואה) היא עדיין הרחם של כולנו.

אהבתי מאוד את הספר. לא תמיד הבנתי את הגיבורה.
אחרי הכל, אנחנו (כמעט) בנות אותו הגיל, עברנו חלק מהתהליך שהיא עברה, והיו פרטים שלא הבנתי (טכנית בעיקר), אבל בהחלט יכולתי להזדהות עם הקושי מול צוותים רפואיים שלא מבינים שאת לא רק תיק, אלא קודם כל בן אדם. צחקתי קשות (ובעיקר מתוך הכרות אינטימית) בדיאלוגים הסזיפיים עם בן הזוג, שאתרע מזלו והוא אדם מקסים שאינו מתרגש בקלות. הכי הצחיק אותי הנסיון של "חמודה" לגרום לבן זוגה אסף לבכות באמצעות השמעת השיר (הבהחלט בכי) "בלדה לחובש". מאחר וגם לי יש בן זוג שכזה, ששמר על פאסון ובעיקר על האופטימיות וההגיון במהלך הטיפולים אני יכולה בהחלט להזדהות עם התסכול המתמשך (במיוחד כשהורמונים מעורבים).
וכש"חמודה" החליטה להפסיק עם הטיפולים וללכת על תהליך אימוץ, התחלתי לחשוב.

למזלי הרב לשמחתי הרבה, הטיפולים שלנו הצליחו תוך זמן קצר (יחסית), והעולל נכנס לחיינו בסערה, אבל אופציית האימוץ התקבלה, גם אצלי אני מודה, כויתור מהיר מדי (המחברת ציינה שזוהי התגובה האופיינית אצל מטופלות פוריות).
מצד שני, הבעיה שלנו הייתה פשוטה לטיפול, ולכן קטונתי מלשפוט. עניין אותי התהליך שעברה המספרת. כעסתי, ואני מודה שאני עדיין המומה, מכעס בני משפחתה על ההחלטה. מהדיעה הקדומה. מהכמעט שנאה שהפגינו כלפיה, כאילו באבחת החלטה אחת היא הורסת את חייהם.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוכנה לעשות טיפולים לפני שהייתי שוקלת אופציות אחרות. אני לא יודעת אם היה בי את האומץ לחשוב בכלל על לקחת ילד "חריג", ולא משנה האם מדובר בחריגות של צבע או של מחלה.
אני מקווה שלא אצטרך לעמוד מול הדילמה הזו.

אז מאירה ברנע- גולדברג, כמה רחוק את מוכנה ללכת? כנראה שהרבה. הרבה מאוד.

לסיכום,
5 ברבורים (כי הנושא קרוב ללבי, כי הספר ריגש, הצחיק וגרם לי לדמוע, כי לכל אישה שמתמודדת עם הדברים הללו מגיע את כל הברבורים שבעולם)