רוני גלבפיש לא מתביישת להגיד לנו כי כותבים מתאהבים בייסורי היצירה. כי כתיבה היא דרך, מלאה חתחתים, מחפשת לצאת ממיתוסים, תבניות ולהביא את הפנימה- החוצה. זוהי פעולה סיזיפית, בודדה מאוד, שאולי תתגמל בשלב מאוחר יותר. ויש לי סוד לגלות לכם, ככותבת טקסטים בעצמי- זוהי מלאכה לכל דבר. באופן אישי, אני החלטתי שאני כותבת פעם בשבוע סיפור של 1000 פלוס מילים, או מספר טקסטים קצרים יותר. ולא, אני לא מדברת על סקירות לספרים, אלא על כתיבת ספרות. זוהי מלאכה הדורשת שעות מוגדרות ועמידה ביעדים עצמיים, אך היא שלמה כשהיא נעשית מבפנים. חשוב לציין שגלבפיש כתבה ספר זה בעקבות סדנאות הכתיבה שהיא מעבירה, ובעקבות חקר ולמידה עצמית.
  למעשה, כתיבה היא ספק, תקווה, כישרון והשראה. גלבפיש משתפת אותנו כיצד היא בעצמה הגיעה למקצוע הזה, איך הכול התחיל אצלה ומה ההרגשה כאשר כתבת משהו והוא התפרסם. חשוב לציין, כותבים אמתיים לא כותבים לקהל, הם כותבים לעצמם. הקהל, שמקבל את הטקסט הארוג והכתוב, בוחר כיצד לקרוא אותו. גלבפיש מציינת רגשות רבים העולים בעת כתיבה; תסכול, פחד, רעיונות שלא ניתן להעביר למילים, כתיבת בוסר והרבה נכונות ללמוד. היא מראה לנו שהדרך אינה עוברת רק בסדנאות כתיבה, אלא גם בנו ומתוכנו.
  בספר זה היא מציגה לנו השראות לכתיבה, מזהירה מיצירת מיתוסים והכללות, מתעסקת בשאלת המוזה, שהיא רווחת כמעט בכל סדנת כתיבה בה הייתי, וניתוחה מעניין בנוגע לנושא זה. היא גם נותנת כלים ומשתפת בניסיון שלה עצמה. מה שיפה כאן, הוא שהיא לקחה הרבה דברים מתלמידיה בסדנאות השונות, ומציינת כי כתיבה אינה תבנית כללים אחת. היא מציעה שעות בהן כדאי לכתוב, זמן לכתיבה ומציינת כי אסור אף פעם להשוות. כותבים הם שונים זה מזה.
  גלבפיש מברכת כתיבה ולא מפחדת להגיד שבשביל כתיבה טובה נדרשת הרבה עבודה, ושהדברים לא מגיעים בקלות. נדרשת הרבה אמונה עצמית, אך גם שקט ורעש בו זמנית (פנימיים, כמובן). היא מספרת לנו מה עושה הכתיבה ואיך למקם אותה כחלק מהחיים שלנו. חשוב ליצור ניסויים עצמיים ותכנית עבודה.
  זהו ספר המציע פתרונות גם לכותבים מתחילים וגם למתקדמים יותר. זהו לחלוטין ספר לעבודה, המבקש התמקדות ויצירת תצרף הכתיבה האישי, של כל כותב, ברוחו הוא. גלבפיש בהחלט יוצרת נקודת מבט אמתית ומעניינת, ולוקחת את סדנאות הכתיבה ומאמתת אותן עם המציאות. היא גם לא מנסה לייפות את הדברים, והיא מאמינה לחלוטין בעבודת כתיבה.
  לכתיבה הספרותית יש משמעות ויופי, וגלבפיש מבליטה יתרונות אלה לאורך כל הספר. לא נולדים עם "כוח על" של כותבים, אלא לומדים להכיר את עצמנו ואת הכתיבה שלנו, וכך הופכים כתיבה למלאכה. היא אומרת שעל לנו לפחד מהכתיבה של עצמנו, אלא לכתוב את מה שמעסיק אותנו ואת מי שאנחנו.
  כאמור, היא כתבה ספר זה במשך חודשים רבין, והיא מביאה לנו את כל מה שלמדה בשנים רבות של כתיבה והנחיות. כל הנאמר בספר הוצג בפני כתה.
  זהו ספר ישיר, ממוקד מאוד ומלמד עד הסוף. מלמד את הקוראים שרוצים לכתוב על עולם הכתיבה, ואלה שכבר כותבים- כיצד לשכלל את סגנונם. היא מדגישה כל אחד מאתנו צריך ליצור את התנאים לכתיבה, ולשים אותה במקום האישי שלנו. גלבפיש מצליחה ליצור את מקום הכתיבה כפנימי ועמוק ודורש עבודה, מקום אמתי ומאוד מרענן.