במשך שנים חיו בילאל השאם ואשתו, מרים, חיים שקטים ונעימים בכפר האנגלי המנומנם 'אחרית בבל'. כשאימו על ערש דווי היא מבקשת שתי בקשות: הראשונה, לדאוג לאחותה והשנייה, לבנות מסגד. בילאל מספיק להגיב לאימו על הבקשה הראשונה אך מיד לאחר-מכן האם נושמת את נשימתה האחרונה. מכיוון שאינו הבטיח לאם לבנות את המסגד, בילאל מתלבט רבות האם לבצע את המשימה. אין זו החלטה של מה בכך, הרי הדת והתרבות המוסלמית אינה שולטת באזור מגוריהם. לאחר לבטים רבים בילאל מחליט כי בקשת אימו חזקה יותר מכל ולכן הוא יבצע את בקשתה ומודיע על כך באסיפה. הודעתו מעוררת אצל תושבים לא מעטים כעס, פחד, חשש. על אף התגובות הללו הוא היה נחוש לבצע את שהחליט.
הספר מכיל הרבה יותר מעלילה נקודתית. יש בה רעיונות, מסרים ועומק שמסתתרים בתוך הטקסט, בין המילים, הדיאלוגים בין הדמויות. הדמויות – אלו כתובות היטב, עגולות. 
גב הקריאה הצטייר בעיניי כמו ספר שבא "לחנך" ולהתעסק בגזענות, לשמחתי זה לא הורגש בצורה נחרצת אבל התעסק יותר בהיבטים נוספים של הנושא, בתוך מקום קטן שיש בו חיים, התפתחות. 
הכתיבה של עאישה מאליק טובה ומלכודת. לעיתים הייתה מאוד שקטה, פסטורלית ורגועה ולפעמים חשתי שסכנה אורבת, הגזענות מכה והיחסים מתערערים. כל אלו יצרו תחושה של תזזיתיות בטקסט. עם כל זאת, נושא הספר פחות עניין אותי ולכן לא נסחפתי בקריאה אבל נהניתי. 
קריאה מהנה,
יעל
 

במשך שמונה שנים בִּילַאל הַאשׁם, אשתו מַרְיָם ובנו החורג האריס, חיו בשקט ובסיפוק בכפר האנגלי הטיפוסי, אחרית בבל, בחוף דורסט. בילאל, איש נוח לבריות, שהיה מוכן להשתלב בקהילה מרגע הגעתו אליה, מקובל על התושבים האחרים, שקוראים לו ביל.  הוא פעיל בקהילה, פעיל במועצת הקהילה ותמיד מוכן לעזור לתושבי הכפר. עם זאת, אמו סַכּינָה, שגידלה אותו כאם חד הורית בעקבות נטישתו של בעלה לאחר השנה הראשונה לנישואיהם, מעולם לא הצליחה להבין מדוע בחר לעזוב את ברמינגהם “הצבעונית והמעורבת” בה הוא גדל, ולעבור לגור בכפר “לבן” ולפתוח בו את משרד רואי החשבון שלו.

על ערש דווי יש לה שתי בקשות. האחת ,לדאוג לאחותה רוּחְסאנה, ה”חאלָה ” שלו (=דודה)כפי שהיא עשתה מאז ומתמיד, והשניה, לבנות מסגד בכפר כדי שיכיר במחויבותו לאיסלאם ולמורשתו. היא יודעת שהמסורת והאמונה רחוקים ממנו. הוא אפילו מתקשה לדבר בשפת אימו- פונג’אבי.

בילאל מבטיח לקיים את הבקשה הראשונה, אך אמו מחזירה את נשמתה לבורא בטרם נתן את הסכמתו לבקשתה השנייה. המום ממותה ומבקשתה הוא נאבק במחשבות עם עצמו מה עליו לעשות. לבסוף, הוא מחליט שעליו לכבד את רצון אמו, ומודיע  על כוונתו לבנות מסגד. מרבית תושבי הכפר ההמומים, מתייצבים נגד הרעיון, ונגדו. מתברר מהר מאוד שרכבת השדים שהוא הפעיל, תשנה אותו, את משפחתו ואת הכפר בדרכים שאיש לא יכול היה לחזות. עד מהרה הסובלנות של תושבי הכפר, והקבלה של המשפחה הלא-לבנה מתערערת בעקבות התחושה המאימת מחשיפה אל תרבות ודת אחרת, וסדקים מופיעים בהרמוניה של חיי הכפר והרעיון של אימוץ וחיבוק אנשים ממוצא שונה מוצא לו מתנגדים מפתיעים מאוד.

בילאל ומשפחתו, שלא חוו עוינות גזענית או דתית, הופכים למטרה של דעות קדומות וקנאות דתית מצד רבים מהאנשים שלפני כן נחשבו לחברים, והאריס, בנו החורג של בילאל, חווה בריונות בבית הספר. ההסלמה מתעצמת עוד יותר כאשר בעקבות נפילה, חאלה רוחסאנה עוברת לגור עם המשפחה. השמלה המסורתית שלה, יחד עם האנגלית המצומצמת מאוד שלה, ממחישים ביתר שאת את הזרות, שתושבים רבים בכפר מתאמצים להשלים איתה.

אף על פי שסגנון הכתיבה קליל, הנושאים שעאישה מאליק מתמודדת איתם כבדים ומטרידים כשהיא בוחנת את התחושה של להיות שונה, להיטמע בחברה זרה, להתמודד עם דעות קדומות, גזענות וקנאות דתית.

דרך עיניה של רוחסאנה הקורא מבין איך הדברים נראים בעיני מהגר שצריך להסתגל לתרבות זרה, במיוחד אם הוא לא דובר את השפה, ובאמצעות בילאל ומרים רואים את המאבקים המתמשכים שעמם מתמודדים בני דור ראשון ושני, שמאמינים שהם עשו הכל כדי להיטמע ובכל זאת מתמודדים עם דעות קדומות וחוסר סובלנות, ודרך תגובת תושבי הכפר, נבחנת צביעותם של אלה שטענו כי התנגדותם לרעיון המסגד נוגעת לשימורה של המורשת הנוצרית של הכפר והמסורות האנגליות ואין להם שום קשר לגזענות או קנאות דתית.

הסופרת מעמידה דמויות די סטריאוטיפיות ובוחנת באמצעותן כיצד אנשים מתמודדים עם שינוי, כיצד הם מגיבים באגרסיביות כשהם מרגישים שאורח חייהם מאוים. עם זאת, היא מראה, שיש גם כאלה שמפגינים סובלנות ונכונות לתמוך במצבים בעייתיים. היא מכירה בכך שלא כולם מסוגלים לעמוד בפני שינוי. יש את אלה שמסתגלים בקלות יחסית, בעוד שאחרים זקוקים לזמן ארוך יותר כדי לשקול את צעדיהם לפני שהם מקבלים החלטה מה נכון עבורם לעשות.

“ארצנו הירוקה והנעימה” הוא מעין תחקיר של עאישה מאליק על בריטניה של המאה העשרים ואחת, שהתייחס בקלילות יחסית לסוגיות די רציניות ששנויות במחלוקת. התרשמתי מאוד מהאופן שבו הוצגו  כל ה”בעד-נגד” בעימות, כך שהקורא יכול להבין את המניעים של כל אחת מהדמויות.

בשורה התחתונה השאלה העיקרית היא: מה המשמעות של להיות בריטי ומה הופך אדם להיות חלק מהמקום שנחשב בית. כבר בהתחלה הסופרת משווה את בניית המסגד לעבודתם של מיסיונרים נוצרים בארצות זרות, כשאמו של בילאל אומרת לו כי אחרית בבל היא “אפריקה” שלו. אך למרות הנושאים הרציניים והחשובים שעליהם מדובר בספר, “ארצנו הירוקה והנעימה” הוא סיפור ממש מחמם לב ומיוחד עם מסר של “חייה ותן לחיות” שנכתב ברגישות והומור ואלה הופכים אותו לסיפור מעורר מחשבה על הטבע האנושי. סיפור על מסורת, אמונות, זהות, חשיבות הסובלנות והנכונות להסתגל.

לעיתים היה קשה לקרוא על הגזענות והאיסלאמופוביה שבילאל ובני משפחתו נאלצים להתמודד מול מי שמתנגד בלהט לרעיון שלהם בקשר למיסגד, אך היכולת לסובלנות והכלה מאתגרים לא פחות. אין נסיון ליפות את חילוקי הדעות או נסיון להתחמק מהנושאים שנבחנים, ובמקביל יש תובנה לגבי התרבות האסלאמית והדינמיקה בין תושבי הכפר ובתוך המשפחה המוסלמית.

איך יראה העתיד בכפר האנגלי הטיפוסי, וחשוב מכך, האם המקומיים יוכלו אי פעם לתקן את הנזק שנגרם בגלל חילוקי הדיעות ביניהם?

על כך תקראו בספר.

ממליצה!

אני נוטה להיות רגשנית כשמדובר בשכונה או כפר או מקום קטן בכלל. זה תמיד מחזיר אותי למחוזות ילדותי בשכונה קטנה בבאר שבע שנקראה וילות רסקו, ונבנתה בשביל המדענים של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. היום זו עדיין שכונה אהובה במיוחד, אך היא קרויה נווה עופר. אנשים לא מעטים, שכנים וחברים של הורי, זכורים לי באהבה גדולה עד היום, ועם ילדיהם, חבֵרַי שלי, אני בקשר הדוק גם היום, שנים רבות לאחר שעזבנו. הרבה סערות בכוס מים התרחשו שם, וגם הרבה פרגון ואהבה.

הספר הזה קורה בכפר כזה, שגרות בו דמויות שלמות, עם טוב ועם רע, עם הומור עדין ועם רגשות מובָּעים או מוצנעים. זהו ספר רגיש שבסופו גם דמעתי וחיבקתי.

בכפר השלֵו הזה, שלא בִּכדִי קרוי אחרית בבל, גרה משפחת האשם, מַריָם, בנה האריס מבעלה הקודם, והגיבור הראשי - בילאל. בילאל איבד בתחילת הספר את אימו האהובה, שעל ערש דווי ביקשה ממנו לקחת אליו את אחותה רוחסאנה, המכונה חאלה (דודה) ולבנות מסגד בכפר. בילאל מתחבט לא מעט עם הציווי הזה אך לבסוף מסכים לקיימו. כמובן שמבחינת הכפר זוהי הטלת פצצה, ולכל אחד בכפר יש השגות עליה.

אני לא מתכוונת לספר לכם כאן איך מתפתחת העלילה, ממילא מה שחשוב זו הדרך אל הפתרון שבסוף, הדמויות הכתובות נפלא, ההומור המבצבץ מידי פעם, וההתמודדות החברתית והאישית של כל דמות. 

שפת הפנג'בי, כמו גם האורדו המדוברות בפקיסטן, אינן שגורות בפי, אתם יודעים. אפילו האוכל שהוזכר כאן לא מוכר לי. היו כאן כמה קטעים מאתגרים מבחינה זו, אבל הדמויות הפקיסטניות בספר כמו גם האנגליות שבו את ליבי והאווירה הכללית נעמה לי מאד. 

למטה תראו רק כמה מהפנינים שאהבתי:

"ויכול להיות שאפילו כושר ההתפעמות שלו היה בדעיכה מהירה." עמ' 100

"לא, זה לא קשור בכלל לצבע העור של משפחת האשם. זה קשור ללא נודע. אנשים לא מוכרים מביאים רעיונות לא מוכרים, ורעיונות עלולים להיות דבר מסוכן." עמ' 113

"ביל הרגיש שההיכרות האישית שלו עם הביטוי "יוצא מכלל שליטה" נעשית אינטימית למדי." עמ' 313

"..." ואני מבקש שאף אחד לא יקפוץ למסקנות," הוסיף ריצ'רד בתקיפות.

אך נפש שהשתחררה מכבלי ההיגיון תקפוץ גם תקפוץ. " עמ' 319

כאן תוכלו לשמוע את המחברת, עאישה מאליק, מספרת על כתיבת הספר ועל עצמה.

זהו מן ספר מהסוג שמתאהבים בו לאט, אבל אז הוא כאן כדי להישאר. 

סכינה השאם הפקסטנית מהגרת לברמינגהם ומגדלת את בנה בילאל, לאחר שבעלה נטש אותה. בילאל נושא לאישה את מרים, ומגדל יחד עמה את בנה מנישואיה הראשונים, האריס. לא פשוט להיות גבר מוסלמי המגדל את בנו של אחר שאיננו קרוב משפחה. הם בוחרים לעזוב את העיר ולעבור לכפר שקט ושלו העונה לשם אחרית בבל. נראה שלא בכדי נבחר השם הזה. בעקבות מגדל בבל, נפוצו העמים על פני הארץ, ואילו כאן לאור השם נראה שאולי יקרה דווקא ההיפך – יהיה כינוס מחדש של כל הלאומים. בילאל פותח משרד בוטיק של רואי חשבון והוא די מצליח. מרים המוכשרת מסתפקת בעבודה במקומון ובעבודת פרילאנס.
יום אחד, אמו של בילאל מבקשת ממנו שתי בקשות שהיא ממש על ערש דווי: לדאוג לדודתו ולהקים מסגד בכפר בו הוא גר. כחצי שנה לאחר מכן, בילאל ניצב מול קיומן של שתי בקשות אלו. דודתו עוברת לביתו, ולאחר לבטים הוא מחליט לעלות את הרעיון בישיבת המועצה. כיצד יתמודדו עם הרעיון חברי הכפר? שלי יו"ר המועצה מנסה להוביל מאבק נגד המסגד. אך האם ההתנגדות היא כנגד המסגד כמסגד או כנגד כל שינוי שמבקשים לעשות בכפר המנומנם והנחמד הזה? אנו גם פוגשים את מרגרט השכנה, את ריצ'רד הכומר ודמויות נוספות.
אמנם הנושא שעולה של הקמת המסגד שעל פניו נראה המרכזי פחות מטופל היטב, נראה כי עיקר הנושא של הספר כפי שמרומז כאמור בשם המקום כאחרית בבל הוא היכולת שלנו לקבל את הזר והשונה ואת היכולת להתמודד עם שינויים שמעירים אותנו מתרדמת השגרה. הקריאה בספר היא נעימה וקולחת, אך נראה שנעימות זו היא לעיתים בעוכריו של הספר מאחר ומרגיש שהנושאים אינם מטופלים עד הסוף וישנו מין פחד ללכת עד הסוף בעיסוק בנושאים אלו. אך אולי דווקא הנעימות והשטף שבקריאה יוצרים חוויה שמותירה אותנו עם השאלות האמתיות שברקע: כיצד אנחנו היינו מגיבים לו היו רוצים להקים מסגד מול ביתנו? כיצד אנחנו מקבלים אנשים חדשים שבאים לעבוד עמנו/לגור בקרבתנו? כך שבסופו של דבר נותרתי עם חווית קריאה נעימה וקלילה שלמרות שאינה הולכת עד הסוף עדיין מותירה שובל של מחשבות ושאלות, ואולי בעצם הבחירה בסגנון הזה נועדה בדרכה המיוחדת של המחברת להותיר אותנו עם השאלות והמחשבות.
בנוסף, הכריכה המקסימה של הספר יוצרת מין פסטורליות ושלווה ומזמינה אותנו למסע לתוך קריאה נעימה ושלווה. ונעשתה כאן עבודת תרגום מצוינת. ספר שממליצה בחום לפתוח איתו את שנת 2020.