בדרגה קלרי הסופרת, דורית ויסמן, כותבת את עצמה, עצמה ואימה והיחסים ביניהם לאורך זמנים, לאורך שנים.
על עטיפת הספר – צילומה של דורית ויסמן, צילום של פארק אליזבט (ארז'בט) שכל כך משמעותי לאם ולבת. 
ההתחלה – אחרי פטירת האם, אחרי השבעה וחשבון הנפש. חשבון נפש של זיכרונות, זיכרונות בראי הזמן, רטרוספקטיבה מאז ועד היום.
הבת דורית והאם קלרי הן הגבורות הראשיות ויש גם בני משפחה אחרים, אבל יש גם גיבורה – השואה: האם שרדה את השואה, הבת היא דור שני, על כל המשתמע מכך וכמה היא נוכחת ודומיננטית בחייהן.
ככל שאני קוראת יותר ויותר ספרים (ואני קוראת הרבה!) של יוצרים ישראלים כך אני פוגשת יותר ויותר את נוכחותה של השואה, על השפעותיה והשלכותיה. דור שני הוא דור שכאבו עצום וחייו זועקים. הוא גם "דור הסנדוויץ'" – הנכדים, שהם הדור השלישי, מושפעים אחרת – מושפעים, אבל אחרת, פתוחים יותר, יודעים יותר, נוגעים יותר. לפי התרשמותי, את נטל הטראומה הגדול ביותר נושא הדור השני, דור שמחפש מידע, תשובות,  שורשים.
במקצת הזכיר לי הספר את ספרה של ניצה אייל "אל אמי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015)  – ספר הפרידה שלה מאימה אחרי מותה – סיטואציה אחרת, רקע אחר, סיפור חיים אחר, אבל.... . פרידה מאם שמציפה (גם כמצוף על פני מי החיים וגם כגודש של תחושות, רגשות, זיכרונות). וגם את ספרו של אלבר כהן (מוזכר בספר) "הספר אשר לאמי" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן 2002).
כבר מתחילת הספר השורות, פרקי פרקים קטנים, תמונות וזיכרונות מתנגנים לי כשיר, כפואמה, המבקשים נגינת רקע נוגה של כינור. אני קוראת קצת על הסופרת ומגלה שדורית ויסמן היא משוררת, רב גונית היא אך בעיקר משוררת. האופק מתבהר.
לאט לאט, תמונה אחרי תמונה, נחשפים זיכרונות על מצבים, רגשות, מטענים. כמה בלתי נמנע, עד כמה שני צדי המטבע היו חשופים וזמינים מול ראיה חד צדדית אישית כואבת בזמן אמת. כתיבתה של דורית היא כתיבה של שיח: דורית מדברת אל אימה, כותבת לה, מנהלת איתה דיאלוג – עם האם שבעבר, עם האם שבעולם אחר ועם האם שבתוכה. היא בדברת, קוראת מסמכים, חולמת, מצלמת, כותבת.

יחסי בת – אם. כמה מורכבים הם, מורכבותם מעיקה ומייסרת: "אבל מה שעשיתי עשיתי כי לא יכולתי אחרת, עשיתי את המיטב שהיה בידי לעשות באותו הזמן". יחסה של דורית עם אימה מול יחסיה של אחותה תמר עם אמה – שני עולמות לאותה האם. שני עולמות, אך אהבה אחת גדולה! "כל מה שלא הספקתי עם אימא שלי בחייה אני אוהבת לעשות עכשיו" היא כותבת.
דורית "מגלגלת אחורה" את סרט החיים שלה ושל אימה וזאת בעזרת אחותה תמי שכל כך שונה ממנה ויחסיהן מתהדקים ונכרכים אחרי מות אימן. במסע ההתקרבות שלה לאימה המתה חוזרת דורית עמוק לתוך העבר – עברה של האם כילדה, כנערה, עברה בכל פרקי חייה. במסעה זה לעברה של האם היא מוצאת הרבה כאב, אבל גם אהבה (מכתביו של דיורי עליהם שמרה כל חייה). 
גם נסיעה להונגריה כלולה במסע זה, פגישות עם קרובי משפחה ועוד. ומיד אני נזכרת בספרה הנפלא של רות לורנד "תחרה הונגרית" (ספרא הוצאה לאור 2018) – ספר אחר ומסע אחר, אבל גם בת לאם שנפטרה, גם הונגריה – תרבות ומורשת, גם אם – בת.
אביה של דורית כאילו לא בתמונה, אבל הוא נוכח, שזור. הזוגיות הלא מוצלחת של הוריה – גם אותה היא רואה בעין מפוקחת של מרחק הזמן: "אם רק היית מבקשת ממנו, אבל את רק צברת התמרמרויות .... ולא היתה לו גדלות נפש משלו להאיר פניו אליך. וכך המשכתם להתגלגל במדרון".
ספר שיר זה תפס אותי בחלקים הכי רגשיים של תבונתי כקוראת. אסוציאטיביות של הכתיבה מציפה אצלי דרכים אסוציאטיביים של קריאה ורגש, וזיכרונות.
אוהבת את הספר, קריאתו זורמת ונוגעת, שפתו מגוונת ומותאמת מצבים ומצבי רוח.