|
|
|
דראגה קלרי |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 476 |
|
|
דראגה קלרי הוא ספר חשוף וכואב אך גם חושני מאוד, המתעד אהבה עמוקה בין בת ואם – את אהבתן של המשוררת דורית ויסמן ואמה קלרה נוי.
יופיו של הספר מבוסס על תנועתו החופשית, הבלתי צפויה, בין הזמנים המרובים שמהם הוא עשוי. קודם כל בין החיים המרובים של האם – ילדותה בהונגריה, על רגעיה המוארים והאפלים; אימי השואה; ההפלגה ההירואית ומרובת התלאות באוניית המעפילים "אקסודוס"; השנים הראשונות בארץ – על קשיי הנישואים והגירושים, הפרנסה וההורות; והשנים האחרונות, הרגועות יותר, על כל הטוב והרע שהיה בהן.
לזמני האם מצטרפים הזמנים הרבים בחיי הבת – מהימים שבהם כל רצונה היה לברוח מהבית "הגלותי" והאפל שבו גדלה, דרך ההתקרבות המחודשת לאם ועד להווה שבו היא נאחזת בכל כוחה במה שאמה השאירה אחריה: בביתה, במיטתה, במכתביה וביומניה, ששולחים אותה למסע ארוך ומפתיע בעקבות חיי הנפש הפנימיים, הרוויים בתשוקה, של האישה הגאה והאמיצה שילדה אותה. אלי הירש
הספר זכה בפרס אקו"ם ע"ש אהרון אשמן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום הספרות, 2018. מנימוקי השופטות: באמצעות שברי זיכרונות אינטימיים, קרובים ורחוקים, ורגעים ריאליסטים חדים משנותיה האחרונות של האם, מעבדת הבת את יחסיהן ואת חווית הפרידה האוניברסלית מהורה. וכל זאת, ברגישות נוגעת ללב ובשפה בהירה, מלאת פרטים ומלאת חיות.
חנה גולדברג, יהודית קציר, דורית רביניאן
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 10/08/2019
בדרגה קלרי הסופרת, דורית ויסמן, כותבת את עצמה, עצמה ואימה והיחסים ביניהם לאורך זמנים, לאורך שנים.
על עטיפת הספר – צילומה של דורית ויסמן, צילום של פארק אליזבט (ארז'בט) שכל כך משמעותי לאם ולבת.
ההתחלה – אחרי פטירת האם, אחרי השבעה וחשבון הנפש. חשבון נפש של זיכרונות, זיכרונות בראי הזמן... המשך הביקורת
בדרגה קלרי הסופרת, דורית ויסמן, כותבת את עצמה, עצמה ואימה והיחסים ביניהם לאורך זמנים, לאורך שנים.
על עטיפת הספר – צילומה של דורית ויסמן, צילום של פארק אליזבט (ארז'בט) שכל כך משמעותי לאם ולבת.
ההתחלה – אחרי פטירת האם, אחרי השבעה וחשבון הנפש. חשבון נפש של זיכרונות, זיכרונות בראי הזמן, רטרוספקטיבה מאז ועד היום.
הבת דורית והאם קלרי הן הגבורות הראשיות ויש גם בני משפחה אחרים, אבל יש גם גיבורה – השואה: האם שרדה את השואה, הבת היא דור שני, על כל המשתמע מכך וכמה היא נוכחת ודומיננטית בחייהן.
ככל שאני קוראת יותר ויותר ספרים (ואני קוראת הרבה!) של יוצרים ישראלים כך אני פוגשת יותר ויותר את נוכחותה של השואה, על השפעותיה והשלכותיה. דור שני הוא דור שכאבו עצום וחייו זועקים. הוא גם "דור הסנדוויץ'" – הנכדים, שהם הדור השלישי, מושפעים אחרת – מושפעים, אבל אחרת, פתוחים יותר, יודעים יותר, נוגעים יותר. לפי התרשמותי, את נטל הטראומה הגדול ביותר נושא הדור השני, דור שמחפש מידע, תשובות, שורשים.
במקצת הזכיר לי הספר את ספרה של ניצה אייל "אל אמי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015) – ספר הפרידה שלה מאימה אחרי מותה – סיטואציה אחרת, רקע אחר, סיפור חיים אחר, אבל.... . פרידה מאם שמציפה (גם כמצוף על פני מי החיים וגם כגודש של תחושות, רגשות, זיכרונות). וגם את ספרו של אלבר כהן (מוזכר בספר) "הספר אשר לאמי" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן 2002).
כבר מתחילת הספר השורות, פרקי פרקים קטנים, תמונות וזיכרונות מתנגנים לי כשיר, כפואמה, המבקשים נגינת רקע נוגה של כינור. אני קוראת קצת על הסופרת ומגלה שדורית ויסמן היא משוררת, רב גונית היא אך בעיקר משוררת. האופק מתבהר.
לאט לאט, תמונה אחרי תמונה, נחשפים זיכרונות על מצבים, רגשות, מטענים. כמה בלתי נמנע, עד כמה שני צדי המטבע היו חשופים וזמינים מול ראיה חד צדדית אישית כואבת בזמן אמת. כתיבתה של דורית היא כתיבה של שיח: דורית מדברת אל אימה, כותבת לה, מנהלת איתה דיאלוג – עם האם שבעבר, עם האם שבעולם אחר ועם האם שבתוכה. היא בדברת, קוראת מסמכים, חולמת, מצלמת, כותבת.
יחסי בת – אם. כמה מורכבים הם, מורכבותם מעיקה ומייסרת: "אבל מה שעשיתי עשיתי כי לא יכולתי אחרת, עשיתי את המיטב שהיה בידי לעשות באותו הזמן". יחסה של דורית עם אימה מול יחסיה של אחותה תמר עם אמה – שני עולמות לאותה האם. שני עולמות, אך אהבה אחת גדולה! "כל מה שלא הספקתי עם אימא שלי בחייה אני אוהבת לעשות עכשיו" היא כותבת.
דורית "מגלגלת אחורה" את סרט החיים שלה ושל אימה וזאת בעזרת אחותה תמי שכל כך שונה ממנה ויחסיהן מתהדקים ונכרכים אחרי מות אימן. במסע ההתקרבות שלה לאימה המתה חוזרת דורית עמוק לתוך העבר – עברה של האם כילדה, כנערה, עברה בכל פרקי חייה. במסעה זה לעברה של האם היא מוצאת הרבה כאב, אבל גם אהבה (מכתביו של דיורי עליהם שמרה כל חייה).
גם נסיעה להונגריה כלולה במסע זה, פגישות עם קרובי משפחה ועוד. ומיד אני נזכרת בספרה הנפלא של רות לורנד "תחרה הונגרית" (ספרא הוצאה לאור 2018) – ספר אחר ומסע אחר, אבל גם בת לאם שנפטרה, גם הונגריה – תרבות ומורשת, גם אם – בת.
אביה של דורית כאילו לא בתמונה, אבל הוא נוכח, שזור. הזוגיות הלא מוצלחת של הוריה – גם אותה היא רואה בעין מפוקחת של מרחק הזמן: "אם רק היית מבקשת ממנו, אבל את רק צברת התמרמרויות .... ולא היתה לו גדלות נפש משלו להאיר פניו אליך. וכך המשכתם להתגלגל במדרון".
ספר שיר זה תפס אותי בחלקים הכי רגשיים של תבונתי כקוראת. אסוציאטיביות של הכתיבה מציפה אצלי דרכים אסוציאטיביים של קריאה ורגש, וזיכרונות.
אוהבת את הספר, קריאתו זורמת ונוגעת, שפתו מגוונת ומותאמת מצבים ומצבי רוח.
תאריך הכנסה לאתר 04/08/2019
הספר שלפנינו הוא למעשה ספר הזיכרונות המוקדש כל כולו לדמותה של קלרי , האם האהובה והנערצת על ידי המחברת אשר רק לאחר מותה של האם מצליחה לאסוף ולעבד את התחושות המעורבות והיחס ההפכפך כלפיי האם בכל שנות חייה עמה...עבור דורית ספרה זה הוא סוג של וידוי כן ומרגש בו היא עורכת חשבון נפש נוקב עם עצמה ומה... המשך הביקורת
הספר שלפנינו הוא למעשה ספר הזיכרונות המוקדש כל כולו לדמותה של קלרי , האם האהובה והנערצת על ידי המחברת אשר רק לאחר מותה של האם מצליחה לאסוף ולעבד את התחושות המעורבות והיחס ההפכפך כלפיי האם בכל שנות חייה עמה...עבור דורית ספרה זה הוא סוג של וידוי כן ומרגש בו היא עורכת חשבון נפש נוקב עם עצמה ומה שיוצא בסופו של דבר זאת ההוכחה הלא משתמעת לשני פנים בדבר אהבתה הבלתי מתפשרת לאמה .. .בשל כך כתיבתה של דורית היא מלאת חום ורגשי פליאה וגאווה על האם המעורבים ברגש חרטה חזק על כך שלא שהתה מספיק זמן במחיצת אמה ולא הקדישה לה את תשומת הלב בה הייתה ראויה האם לקבל מבתה הגדולה...
דורית מתחילה לכתוב את היומן זמן קצר לאחר מותה של קלרי כאשר בידה פיסות הזיכרונות האישיים, תמונות, פתקים מפוזרים משל אמה בה היא שרבטה תזכורות שונות כמו גם מרשמי המאכלים מהמטבח ההונגרי העשיר , אבל התיעוד המצמרר מכל זוהי עדותה של קלרי ב"יד ושם" ואף ראיון טלוויזיוני אחד שהעניקה בזמנו לרגל יום השואה...
אכן סיפור חייה של קלרי רצוף סבל וכאב בל יתואר, זהו בעצם סיפורם של בני דור השואה הצעירים והרכים בשנים שבחלקם הגדול לא שרדו את השואה וכל אלה ששרדו נשארו עם צלקות נפש קשות לכל ימי חייהם...
קלרי , המתוארת כאן על ידי אמה, היא אישה חזקה וחסונה בנפשה. עוד מימי ילדותה בעיירה גודולו שבהונגריה ידעה עוני , מחסור , והחמור מכל חשה מאז ומתמיד חסך בחום ואהבה מהוריה ולכן תמיד חלמה לבנות את ביתה העתידי אחרת .לאחר שעברה בגבורה עילאית את שנות השואה ושרדה בתנאי מחנות העבודה וההשמדה , מצליחה קלרי לעלות לארץ ישראל על גבי אניית אקסודוס (סיפור גבורה בפני עצמו...) ולבנות את ביתה החדש בעיר כפר סבא. כאן היא נישאת ויולדת את שתי בנותיה , דורית ותמי...
על פי רישומיה של דורית גם ביתה של קלרי בכפר סבא התאפיין תמיד באפלוליות ושקט מחריד ...תמיד היה מוגף תריסים ואטום פיזית ורגשית , אולי כל אלה גם בשל מערכות היחסים העכורות בין ההורים אשר לבסוף מתגרשים .גם בין האחיות לא תמיד שררה אהבה או קירבה מיוחדת אלא לרוב דורית היא זו שחשה כלפי אחותה הקטנה שמץ של קנאה על היותה המקורבת יותר לאמם..
מלתחילה היומן בנוי לא בסדר הכרונולוגי וזה מה שבעצם מעניק לו את היצריות וסערת רגש אמיתית שעוברים על המחברת בכתיבתה שורות אלו בבנייתה את הפאזל המחבר בין קוביות חייה של האם עם הקוביות שלה עצמה...אכן הדמיון בין שתיהן עצום – הן דומות להפליא בחיצוניותן, כמו כן שתיהן חשו בילדותן את אותה תחושת הניכור בבית המשפחה ושאפו תמיד לעצמאות...על פניו הדבר שמייסר את דורית יותר מכל זוהי העובדה שלא תמיד הבינה את אמה כראוי ולא תמיד הייתה מסוגלת להכיל אותה ...
אכן הספר תפס אותי "בקישקס" כבר מן השורות הראשונות והצליח להדביק אותי ברגישותו הרבה ובנוסטלגיה וגעגועים לבית הוריי. ראויה לציון גם הכריכה הקדמית עם תמונת תצלום של פארק מלבלב במרכז גודולו , שהוא עבור קלרי כפיסת חמצן המפלט האמיתי מהדחק וכאבי הלב המלווים את ילדותה ...
מאוד אהבתי את כתיבתה הלירית והרהוטה של דורית ויסמן ובהחלט אמליץ לכל על קריאתו של ספר כה יפה וכה נוגע ללב...
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|