"מי יודע של מי הוא היה פעם, הלב הזה" (עמ' 70)
תארו לעצמכם שאתם גדלים בבית, מקבלים אהבה, תמיכה וחום. ופתאום יום אחד מגלים שאלו אינם ההורים האמתיים שלכם, ושולחים אתכם בחזרה להורים הביולוגיים שלכם? האם בכוחה של הסביבה לשנות את האופי הבסיסי?
לגיבורת הספר זה מה שקרה בגיל 13. פתאום ללא סיבה היא נשלחת חזרה להוריה הביולוגיים. שם המשפחה היא שונה בתכלית ממה שהכירה. פתאום היא עוברת לחיי כפר ועוני. המעבר בין החום ואהבה לחיי אם לבין משפחתה שנראה שהקרבה הביולוגית היא הדבר היחיד המשותף ביניהם.
יש דיסוננס גדול בין הגיבורה 'המוחזרת' לבין אחיה התינוק ואחותה אדריאנה. אחיה התינוק סובל מקשיים שמוצבים למול כישרונותיה של הגיבורה. אמנם הגיבורה היא חכמה במוחה, אבל נראה שלאדריאנה יש חכמה של הלב שמתמודד מול הקשיים בחיים ומול החיים הלא פשוטים במאבק על המקום בתוך משפחה שחיה בעוני פיזי ורגשי. כאשר 'אמא של הים' – אותה האם שגידלה אותה עד גיל 13, איננה מתנתקת לגמרי, והקשר-לא קשר שנותר עמה יוצר בלבול לגיבורה.
נראה שלא בכדי הגיבורה היא חסרת שם. לדעתי הדבר נוצר כתוצאה מחוסר הזהות, והטלטולים אותם היא עוברת במסגרת חייה. הספר עוסק ברגישות על יחסי משפחה ביולוגית, וגם כזו שאיננה ביולוגית אך הקשר הרגשי נוכח. כאשר התהייה היא מה גורם למשפחתיות, לקשר וכיצד הסביבה משפיעה על חיינו.
הספר הוא ספר רגיש ומטלטל. דק אך מדויק ועוצמתי. ואף לא קל ולא יתאים לכל אחד/ת. אך לאוהבי הספרו האיטלקית, ואוהבי הסיפורים הרגישים שנכנסים עמוק אל הלב ואל הרגש, אל תוותרו על הספר הזה.

את ספר זה סבתא קראה לפניי. עוד בטרם סיימה לקרוא, הפצירה בי סבתי שאני אקרא אותו. "חייבת לקרוא" היו מילותיה המדויקות. יותר מזה, שבועיים וחצי לערך, אחרי שהחזירה אליי את הספר, היא שבה ושאלה אם כבר קראתי. עלילת הספר 'אמא של הים' השאירה עליה רושם אדיר.
באתי עם ציפיות שיא, ולמזלי לא התאכזבתי.
העלילה מתרחשת באמצע שנות ה-70 של המאה הקודם, באיטליה. נולדה ילדה, וזו עם ילדות מאושרת המוקפת חום ואהבה, שגדלה בבית ליד הים. יום אחד, ללא שום הכנה מוקדמת או הסברים, היא נשלחת למשפחה אחרת. עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים באחרת, היא עומדת בפתח ביתם של הוריה הביולוגים, אותם לעולם לא פגשה. ומה עכשיו? עכשיו החיים שלה מתהפכים, כואבים, מלאי צעקות ואלימות. היא מקבלת שם "זאתי". אין לה את הנוחות, את האהבה, את הרוגע שחשה קודם. היא מוקפת באנשים שלא רוצים בה או אוהבים אותה. חוץ מאחותה הקטנה, זו שפתחה לה ראשונה את דלת הבית ובהמשך את ליבה. המשפחה החדשה שלה חיה בעוני, בבית מלוכלך, בקושי מחזיקים מעמד. אימה החדשה נותנת לה מטלות בית רבות אך לא זה מה שקשה לה, הקושי הנפשי ואי-הידיעה מדוע הוחזרה הם ששוברים את רוחה. בזמן שהיא צריכה להצליח בלימודים ולשרוד. אט-אט הזמן חולף ו-"המוחזרת" מתחילה להתבגר, להשתנות והדינאמיקה משתנה יחד איתה.
הספר כתוב לאורך זמן ואנו מתוודים לגיבורה בנקודות זמן שונות. חווים יחד עימה התבגרות, שינויים, דילמות ורגשות. רגשות עצומים. מרגע "שהמוחזרת" נשלחת אל משפחתה הביולוגית היא רוצה לחזור לאימה זו שגידלה אותה 'אמא של הים', שהכירה במשך 13 שנות חייה. ככל שהזמן עובר אנו מבחינים כי הדמויות מתעצבות וקשיחות מפנה את מקומה לרכות ואותה ילדה נקרעת בין חייה הקודמים לחדשים.
בעת הקריאה המון רגשות פוגעים בבטן וצפים בגוף וממלאים כל פינה בו. וכמו שסבא סיכמה יפה כשהתמוגגה מהספר: "הדמויות מקסימות. הילדה, זו הגיבורה, בעלת עולם פנימי עשיר וכל מה שהיא עוברת זה לא נתפס, לא נתפס אם דבר כזה יכול להיות במציאות, כמה היא עברה ואיזו טלטלה נפשית."
מומלץ - קריאה מהנה,
יעל
 

אתחיל בזה שבניגוד לכל הסקירות המחמיאות-

אני לא התלהבתי מהספר כמו כולן.

כן, קראתי אותו בכמה שעות. הספר "רץ" לי ועדיין לא הצלחתי להתחבר לכל המחמאות שהורעפו עליו. 

לא מצאתי את עצמי מתרגשת, דומעת, הגיבורה לא הצליחה לגעת בי מתחת לעור, הסיפור העצוב שלה לא הצליח לדגדג בי כל נים של הזדהות או חמלה.

 

הסגנון שבו כתוב הספר טוב, פרקים קצרים שמכניסים את הקוראים לאווירה וללחץ שבו נתונה הגיבורה אבל הכל נכתב ממרחק הזמן, ממרחק הזכרונות שעולים ולא מצליח לגשר בין התחושות, לפשר ולהטמיע את מה שהיא הרגישה אז אל מול המסקנות של היום.

 

הסיפור נכתב לאחר 20 שנה מהמקרה.

הגיבורה בת שלוש-עשרה מצלצלת בדלת זרה לה. ביד אחת היא מחזיקה מזוודה וביד השנייה שקית נעליים. מי שפותחת לה את הדלת זו אדריאנה אחותה שמעולם היא לא פגשה בה.

הקוראים נכנסים לעובי הסיפור, לילדה בלי השם שביום בהיר אחד כל מה שידעה, כל העולם הבטוח שסביבה התנפץ:

הבית הנוח והעשיר, ההורים שהיא חשבה שהם הוריה, החברה הטובה שלה, החוגים שלה, החיים המפנקים והנוחים. 

פתאום מסתבר לילדה שהוריה הם לא באמת הוריה ושההורים האמיתיים שלה רוצים אותה בחזרה. 

והיא, הקטנה בת השלוש עשרה, כמו חפץ נלקחת להורים האמיתיים שלה, לבית קטן ועני, מילדה שגדלה לבד בחדר שהיה רק שלה היא צריכה לחלוק מיטה עם אחותה, לחלוק חדר עם עוד אחים, להילחם על מעט האוכל שיש, מי שתופס ראשון מרוויח ומי שמהסס נשאר רעב. 

הילדה צריכה להסתגל למציאות חדשה, היא צריכה להילחם על המקום שלה, על האוכל, לעזור במטלות הבית ולעמוד נבוכה מול ילדים חדשים בבית הספר, ילדים שלועגים לה וקוראים לה 'המוחזרת'.

היא לא מבינה למה ההורים שהיא הכירה החזירו אותה, מה היא לא עשתה בסדר, היא נזכרת בימים האחרונים שלה עם הוריה, באמא שלא הרגישה טוב וחושבת שאולי היא ממש חולה ועומדת למות, היא דואגת לה, מתגעגעת לבית שלה שהיה מול הים, משווה בין אותה אמא של הים לאמא כאן, אמא זעופה וטרודה. 

 

הסיפור נכתב ממרחק של שנים והוא כתוב כמעין סיפור שהיא מספרת למישהו או כזכרונות שעולים בילדה שהפכה לבחורה. 

 

היא סוגרת מעגל עם עצמה, עם הילדה שהיא היתה, עם ההורים האמיתיים והלא אמיתיים, עם האחים ובעיקר עם אדריאנה אחותה שהיתה קרן אור עבורה, אדריאנה שמהרגע הראשון שתיהן נקשרו אחת לשנייה והיו אחת בשביל השנייה.

 

חוץ מהעלאת זכרונות ילדות אין פואנטה לסיפור, זה הרגיש לי כמו נבירה בפצעים ישנים שכן  או לא הגלידו, מין סוג כזה של לפרוק מהלב דברים שישבו 20 שנה. 

אבל מה עכשיו?

לאן הסיפור של אז הוביל את ה'מוחזרת'?

אז נכון שהגילוי של האמת על החזרתה להורים האמיתיים היה סוג של הלם עבורה, ולבטח היא לא התאוששה מזה אם כעת לאחר 20 שנה היא נוברת וחוזרת לאותו סיפור-

אבל כאן זה מסתיים. 

 

שורה תחתונה:

הסיפור לכשעצמו מעלה מחשבות על משפחה, על ילדים שלא אמורים להיות כמו חפצים, אי אפשר לשחק ברגשות שלהם, לקחת אותם ולתת להם הרגשה של בית חם ובטוח ופתאום לטלטל ולשמוט את הקרקע הבטוחה שעליה הם גדלו. 

ובכל זאת היה חסר לי משהו בסיפור,

את אותו פן אישי של רגש שלא הצליח לעבור אליי. 

ולמרות זאת-

הספר כתוב היטב וגמעתי אותו בכמה שעות.

הספר אמא של הים הוא מסוג הספרים שמטרידים ונותנים בוקס בבטן!
העלילה מגוללת בגוף ראשון לעבר ובמרחק של כמה שנים שהיא כבר בת שלושים.
וכך וזה מתחיל: 
"בגיל שלוש־עשרה לא הכרתי את אמי האחרת. 
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות."
בשנת 1975 בעירה קטנה באיטליה, בגיל שלוש עשרה לאחר שאומצה מגיל חצי שנה וגדלה עם משפחה בעיר סמוכה לים היא "מוחזרת"(*) להוריה הביולוגים.  
למה?
מכאן והלאה ומהעת שדרכה כף רגלה בבית הוריה הביולוגים היא מתחילה במלחמת ההישרדות שלה. פעם היה לה חדר משלה, כאן אין לה אפילו מיטה משלה. היא חולקת את הלילה במיטה אחת עם אדריאנה אחותה שעדיין מרטיבה...
אין לה שם... במשפחה קוראים לה "זאתי" מהתלים ומתבדחים על חשבונה. אחיה הבכור אינצ'נצו מעז ועובר את הגבול...על מנת לקבל פת לחם האם מכריחה אותה לעזור בתחזוקת הבית, למרוט נוצות מעופות, לטפל באחיה התינוק ומה לא? היא נכספת לחברתה הטובה – פטריציה המכונה פט. היא מתחננת, נאחזת בתקווה ואומרת שלא תעשה בעיות. היא יודעת שהאמא המאמצת חולה ולכן כדאי שתחזור לאם הזקוקה לעזרה.
היחידה שמצליחה להעניק לה מבט של אהבה וחום היא אדריאנה אחותה הקטנה והן נקשרות אחת בשנייה.
המחשבות של למה החזירו אותי? מה עשית? למה מסרו אותי? לא מרפות ממנה. היא מתגעגעת לאם המאמצת ועורגת לכך שהאם המאמצת המכונה "אמא של הים" תאסוף אותה אליה חזרה. למרות הקשיים והמועקה בלימודים היא קוצרת מחמאות, ובזכות חריצותה ושקדנותה היא זוכה להכרה ופרסים. 
ממקום שהיתה עטופה בצמר גפן היא נוחתת לתוך בית מוזנח, מזוהם, מלוכלך, אלים, וזוכה ליחס נוקשה ומבזה מהוריה. 
ככל שהקריאה מתקדמת הקורא נחשף למידע נוסף מעברה כמו: למה אומצה? מי הזוג שאימץ אותה? מה הקשר של הזוג המאמץ להורים הביולוגים ועוד.
העלילה הזו מרטיטה את מיתרי הלב עד כדי כאב. 
ברגישות רבה, דונטלה די פייטרנטוניו תוקפת את נושא האמהות בעוצמה ובדרך מקורית. בד בבד היא מצליחה לתת מקום גם לנושאים נוספים כגון: חברות, בגידה, הישרדות, נטישה והתוצאות של כל אלה: נפש מצולקת.
 הספר כתוב בגוף ראשון ולכן על אחת אמה וכמה, הקריאה בו מעצימה את מנעד הרגשות שהקורא חווה במהלך הקריאה. 
מזמן לא קראתי ספר שהצליח להותיר בי כמויות כאלה של כאב וצער. 
כל הכבוד ליערית טאובר שבזכות התרגום המעולה, הצליחה להעביר את התחושות שלשם כיוונה הסופרת. 
בשורה התחתונה: ילד הוא לא חבילה!
לי יניני
 

השנה הייתה 1975. עיירה קטנה בדרום איטליה.

יום אחד ללא הכנה מוקדמת, הוריה או מי שחשבה להוריה, אומרים לה:

“אנחנו כבר לא יכולים להחזיק אותך” ומחזירים אותה אל אמה הביולוגית ומשפחתה, משאירים אותה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים באחרת על סף ביתם.

היא הייתה בת שלוש-עשרה. שמה לא מוזכר לאורך כל הסיפור.

היא לא הכירה את אמה האחרת, האם שהרתה אותה.

האיש שלו קראה “אבא”  מספר לה שהמשפחה האמיתית שלה רוצה אותה בחזרה, ומנסה לעודד אותה ואומר כמה כיף יהיה לגור בבית עם הרבה ילדים.

 

וכשהיא מגיעה, ברכת אמה הביולוגית היתה “הגעת”. היא אפילו לא קמה לקראתה מהכיסא.

 

הסיפור מסופר במבט לאחור על תקופת הילדות , ממרחק של  20 שנה.

 

היא גדלה כבת יחידה. הם היו ההורים היחידים שהכירה. הילדה ידעה שמחה איתם. הם העניקו לה בית נוח, ביטחון, אוכל, בגדים, חברים, השכלה, בית ספר. היא לא ידעה מחסור. האהבה פרחה בין הילדה לאם היחידה שהכירה. באופן פתאומי היא נשלחת מחיים נוחים עם הורים שלא היו ממש שלה ומוחזרת למשפחה שהייתה שלה בדם, לבית שונה מאוד מזה שבו גדלה, בית שסובל מתפקוד לקוי, חיי עוני, שם סטירות היו בשפע אך לא אוכל.

היא נשלחת חזרה בלי לדעת מדוע .

לא עוד תחיה ליד האוקיאנוס, עם בגדים יפים ומצעים נקיים. היא כבר לא תבלה ימים מאושרים בשמש עם חברתה הטובה פטריציה, וגם משפחתה של חברתה לא תוכל להציל אותה מהגלות חסרת ההיגיון הזו.

בביתה החדש, אין מיטה עבורה ועליה לחלוק מיטה עם אחותה הצעירה, אדריאנה, בחדר אחד עם אחיה הגדולים שמתנכלים לה.  כעת שנתה תתחמם על ידי אחותה אך באותה מידה תסבול מהרטבת המיטה של אחותה.

מדוע הוחזרה הילדה לאמה הביולוגית?

מדוע האם שילדה אותה מסרה אותה מלכתחילה?

 

“נותרתי יתומה משתי אמהות חיות. אחת מסרה אותי כשחלב עדיין על שפתי, ואחת החזירה אותי בגיל שלוש עשרה… לא ידעתי ממי באתי. למעשה, אינני יודעת.”

 

איזה נטל כבד היא נושאת בליבה ועל כתפיה.

 

לקורא לא נמסרים פרטים רבים על אף אחת מהאימהות. במקום זאת אנו מקבלים פרטים מרמזים, ובסופו של דבר עובדות ספציפיות יותר, אך לא הכל ברור או גלוי, ולקורא לא נותר אלא להרהר ולנסות להבין את ההתנהגויות והפעולות של המבוגרים.

 

הסיפור מתמקד בעיקר בילדה ללא שם, שכל רצונה לספר על חייה באותן שנים.  על כך ש”הוחזרה”, על המשפחה החדשה, על אחיה ,על העוני, על המחסור באוכל, בכסף, במוצרי היגיינה ועל הדינמיקה בין האנשים שגרו בבית.

בתוך הבדידות, העצב, הדיכוי, מתפתחים קשרי אהבה חזקים בין שתי האחיות שחולקות מיטה.

אדריאנה, האחות הצעירה של המוחזרת, מצחיקה ופיקחית וחכמה לגילה. היא עוזרת למוחזרת להשתלב,שומרת עליה ומגינה עליה. היא קרן אור בימים שהרגישו כה שחורים ומדכאים לילדה והיא מספקת שפע של רגעים מחממי לב.  והמוחזרת או “זאתי” כפי שקוראים לה בבית, כל כך רוצה לחזור לחיים האחרים שנעלמו מחייה, שהדרך היחידה היא לחיות מחדש את הזיכרונות. היא  מספרת לאחותה על חייה בעבר, על הבית ליד הים, ההליכות לאורך הים, ארוחות הדגים שנאכלו בגינה והליכות לגלידרייה שהיו דבר שבשגרה. על לימודי שחייה וריקוד, ועל החיים בעיר שנמצאת רק כ -50 קילומטרים מביתם .

הגעגועים שלה כל כך עזים שהיא כותבת מכתב ומבקשת לחזור הביתה. במכתב היא כותבת שכל בני המשפחה רואים בה מטרד.

“הם קיבלו אותי כמו תאונה ואני מעיקה על כולם, מעבר לזה שאני עוד פה שצריך להאכיל…כאן אני לא נשארת, אני לא מכירה את האנשים האלה למעלה.”

היא  מנסה להבין מדוע אמא שלה, שהיא קוראת  לה “אמא של הים”, שלחה אותה. איך יתכן שזו שגידלה אותה במסירות ובאהבה ויתרה עליה  וניתקה את הקשר איתה. היא לא פוסקת  מלייחל ולקוות שהמצב הנוכחי הוא זמני בגלל שמשהו קרה לאם.

האם בגלל שהיא חולה? האם היא מתה?

ההחלטה של ​​ האם המאמצת, אדלג’יזה, קבעה את גורלן וחייהן של שתי האחיות, וגם של משפחה שלמה. היא דנה את המוחזרת לחיים של כאב , מאבק הישרדות יומיומי עם חיים של עוני, סבל וקיפוח.

הרגשת הבגידה, ההכרה וההבנה של לא להיות שייכת, לצד הבורות בו היא מוצאת את עצמה חיה, כמו גם כאבי האהבה והבגידה, לעולם לא עוזבים אותה. היא מבינה  שעליה למצוא דרך לשרוד עם משפחתה, עם אם מחוספסת, ישירה וחסרת יכולת לחוש רוך כלפי ילדיה,עם אב מכה. ההבנה הזו  מלמדת אותה לנווט בתוך המשפחה למרות רגשות התיעוב,הכעס, הרחמים עצמיים, הזעם והבושה.

החיים שעברה מצלקים את נפשה לעולם כך שגם כשגדלה וזכתה ליחס אוהד מגברת  ביצ’ה היא לא  שמרה איתה על קשר

“אין לי את ההרגל לחזור למי שעזבתי.”

“אמא של הים” מספר על ילדה ללא שם, שעוברת מסע פנימי מעורר מחשבה, שדן בילדותה הכואבת.  היא מתבוננת בהתנהגותם של המבוגרים סביבה בהבנה חדשה, תוך שהיא עדיין מעבירה נאמנה את הרגשות והמחשבות שהיו לה בגיל צעיר זה.

לאורך כל הספר לא מוזכר שמה. היא מכונה על ידי כולם “המוחזרת” . בחירה בדמות בלי שם יכולה להעיד על אובדן זהותה, על אובדן תחושת השייכות.

 

“אמא של הים” הוא ספר קצר, מבריק.

כתוב ומתורגם נפלא. מלא ברגש וברגישות שהשאיר אותי עם גוש בגרון פעמים רבות במהלך הקריאה. הוא כתוב בשפה ישירה ומתאר בצורה חדה וחיה את מה שעבר על המוחזרת. לצד התובנות, יש בו אותנטיות רגשית שמתארת את  שברון הלב והבלבול, תחושת האובדן והזהות של הילדה בת ה-13, כמו גם תיאורי החוף, הארוחות במטבח, מה שקורה בלילה.

 

דונטלה די פייטרנטוניו, רופאת ילדים במקצועה, תוקפת בספרה את נושא האימהוּת מנקודת מבט מקורית ובעוצמת ביטוי נדירה.

“אמא של הים” זיכה אותה בפרס קמפיילו 2017, והוא עוּבּד לתיאטרון.

אני יכולה להבין מדוע הספר זכה בפרסים.

סיימתי את הספר הקסום הזה ואני חושבת כצד לכתוב עליו, כיצד אצליח להעביר את קשת הרגשות שחשתי במהלך הקריאה. החל מחמלה רבה, עובר לכאב עצוב, התרגשות אדירה ואולי אפילו קצת שמחה ברגעי השמחה הקטנים שחוותה הגיבורה. 

 

בדרך כלל אני פותחת את הסקירות שלי בשם הגיבורה, ובמידע קצר אודותיה. כאן, אחרוג ממנהגי ולו בשל העובדה שלגיבורה שלנו אין שם. כלומר יש לה שם מן הסתם, אך הוא אינו ידוע לקורא. זה המקום להדגיש שזה היה מעניין לקרוא את הספר מבלי לדעת את שמה, ואני חושבת שהדבר מקבל משנה תוקף כאשר היא למעשה נקראת כל העת, גם על ידי דמויות אחרות מהספר "המוחזרת". 

 

אז מי זו המוחזרת ? מדוע היא מוחזרת ? מאיפה ? לאן ? 

 

הספר נפתח בהחזרתה של הגיבורה שלנו, בוקר בהיר אחד, בגיל 13, ממשפחתה המאמצת למשפחתה הביולוגית. משפחתה המאמצת כבר לא יכולה "להחזיק" אותה אצלם והיא צריכה לחזור להוריה הביולוגיים, ולאחיה. לה אמרו כי המשפחה הביולוגית שלה "רוצה אותה בחזרה". עם הזמן היא נאלצת להתמודד עם המציאות הקשה. 

 

המשפחה הביולוגית היא משפחה מרובת ילדים, החיה בעוני קשה ובתנאים - אליהם הגיבורה שלנו לא מורגלת כלל וכלל. היא גדלה עם כפית של זהב בפה (עד לרגע ההחזרה). 

היא נדהמת לגלות כמה התרבות בבית הוריה (היא מתקשה מאוד לקרוא להם אמא ואבא, ולאורך כל הספר כמעט ולא נתקלים במושג הזה בהקשר של הוריה הביולוגיים). 

האב, נוהג בילדיו ביד קשה, באלימות פיזית ומילולית קשים. גם האם לא חוסכת מהם. הילדים בבית נוהגים לעבוד על מנת ל"הרוויח" את ארוחתם. ואם הם לא יעשו כמצווה עליהם, הם יקבלו מנה אחת אפיים. 

 

"אמא יקרה או דודה יקרה,

אני כבר לא יודעת איך לקרוא לך, אבל אני רוצה לחזור אלייך. לא טוב לי פה, וזה לא נכון שהדודים חיכו לי פה. להפך, הם קיבלו אותי כמו תאונה ואני מעיקה על כולם, מעבר לזה שאני עוד פה להאכיל".  

 

כך פנתה לראשונה הגיבורה לאמה (או למעשה לדודתה - ממנה הוחזרה) , ובמילים קשות תיארה לה כמה קשה מצבה במשפחה החדשה וכמה היא מוכנה להתאמץ ולעשות כל שיידרש על מנת לחזור לחייה הקודמים. 

מלאת תהיות ומחשבות בדבר הסיבה האמיתית להחזרתה, נמלאת הגיבורה סקרנות ולמעשה חיה את חייה החדשים בין תקווה לייאוש, בין הצטיינות בלימודים לבין חיים מפרכים בביתה, בין גילוי מיניותה לראשונה לבין יצירת קשרי חברות חדשים לצד שימור אלו הישנים. 

הגיבורה חיה במעין אשליה שיבוא יום ויבואו לקחת אותה בחזרה לביתה המקורי. 

 

הספר כתוב בצורה נפלאה, בגוף ראשון מפיה של הגיבורה המדהימה הזו. ילדה צעירה וכבר גיבורה. היא מתארת זמנים שונים בחייה במהלך הסיפור. 

הכתיבה עמוקה ומכירה לנו את השפה השונה בין הכפר לעיר, בין האנשים האמידים לפשוטי העם, את הסלנג ברחוב, את המנהגים הנוהגים, טקסי ילדות ועוד. 

 

הספר קצר ועם זאת מצליח לגעת עמוק בנימי הנפש, ננעץ עמוק בלב. תחושות החמלה שחשתי כלפי הגיבורה, הכעס שלי על המשפחות - על שתיהן, התקווה והייאוש, ההזדהות שמעוררת הגיבורה שהיא באמת גיבורה אמיתית. 

 

זה המקום לציין לטובה את דמויות המשנה הכל כך משמעותיות בספר. הן כתובות בצורה פשוט מעולה. 

 

קסם של ספר. לא קל לקריאה ויחד עם זאת חשוב מאוד, 

"....בגיל שלוש עשרה לא הכרתי את אימי האחרת.

עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה 

עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים.

על המישורת קיבל את פני ריח טיגון טרי והמתנה.

הדלת סירבה להיפתח,

מישהו טלטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול.

....

לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה

עם צמות רפויות בנות כמה ימים.

זאת הייתה אחותי,

אבל מעולם לא ראיתי אותה..."

 

כל אחד קיבל את המתנה היפה ביותר מהיקום,

את הפוטנציאל לצמוח.

הרי אלברט אינשטיין העיד על עצמו,

"זה לא שאני כל כך חכם... אני פשוט מתמיד".

האם הצלחה וחכמה הן מולדות או נרכשות?

אם חכמה היא תכונה גנטית,

אז איך יתכן כי במשפחה אחת יש ילד חכם מאד וילד אחר...פחות?!

ואולי בכלל, התמדה, אימון וסביבה תומכת,

הם הכלים להשגת תוצאה יוצאת דופן?!

שערו בנפשכם,

נערה בת שלוש עשרה שהייתה מאושרת רוב הזמן,

נשלחת על ידי אלה שקראה להם עד כה 'אמא' ו'אבא',

לבית אחר...

פתאום הם מבהירים לה כי הם אינם הוריה

בלי שום הסבר מיוחד חוץ מ...

'אנחנו לא יכולים להחזיק אותך יותר'..

ממש 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'.

 

מדובר בספר מדהים,

שתפס אותי מהשנייה הראשונה.

ספר בו הרגש תפס מקום מרכזי.

ספר בו תהיתי לא מעט,

כיצד בעולם בו אנשים מייחלים לילדים,

עושים הכל כדי להיות הורים....

אחרים נוהגים בהם כלאחר יד,

תוך עוני מחפיר והזנחה פיזית ונפשית פושעת.

זהו סיפור מטלטל על ילדה מדהימה,

שמאבדת את הכל, בין לילה...

וצריכה להתחיל את הכל...

מהתחלה...בלי תנאים בכלל...

ועל מבוגר אחד שהאמין בה, למרות הכל...

 

בגיל 13 היא מגיעה לראשונה לביתם של ההורים שהולידו אותה...

היא בכלל לא הייתה מודעת כי זהו מעמדה.

עד אז היו לה חיים נוחים.

שנים היא הייתה בת יחידה, מפונקת ומחונכת..

האישה שילדה אותה אפילו לא קמה מהכיסא כשהיא נכנסה לראשונה...

היא רק הנידה את ראשה ואמרה,

"הגעת.."

ואם נדמה לכם שהיא קיבלה אחר כך חום ואהבה...

אתם כל כך טועים.

היא מגיעה לבית עם הרבה ילדים

כשהיא פוגשת לראשונה את אחותה,

זו אמרה לה,

"...היא דיברה על זה כמה פעמים,

שיש לי אחות גדולה,

אבל אנ'לא מאמינה לה יותר מידי, לזאתי..."

אין שם חום ואהבה 

היא קוראת להם 'האבא', 'האישה שילדה אותי'.

היא מגיעה לחיי עוני בהם דרשו ממנה ומאחיה לעבוד ולעזור בבית.

היא מעולם לא ידעה רעב לפני. 

היא הפכה לנבדלת, בודדה.

הם קראו לה 'ההיא מהעיירה', 'המחוזרת'...

היא דיברה 'בשפה אחרת',

לא ידעה למי היא שייכת.

היא רצתה לחזור בחזרה,

התחננה ל'דוד' שהביא אותה,

זו שגדלה איתו, שחשבה שהוא אביה,

הסבירה לו שאימה הראשונה חולה וזקוקה לה, לעזרה.

אפילו חשבה שעשתה טעות והייתה מוכנה לתקן אותה.

אבל הוא הבהיר לה שהם לא יכולים להחזיק אותה יותר...

שתפסיק עם ההצגות..

ותישאר...

כשהמשיכה להתנגד,

הוא כעס...אחז בזרועה ומשך אותה החוצה.

היא נזרקת ממכוניתו

ונשארת על האספלט, בכיכר הקטנה.

שם נשארו רק סימני הגלגלים, היא וריח של גומי שרוף באוויר...

שתי המשפחות חילקו את החיים שלה במילים,

בלי הסכמים ברורים,

בלי לשאול איזה מחיר יהיה עליה לשלם בגלל העמימות שלהם.

היא נאלצה לחלוק מיטה ואת האוכל המועט.

היא ישנה במיטתה של אדריאנה אחותה 'ראש זנב'.

אחותה 'פיספסה' כל לילה והיא...נאלצה להתרגל לכך,

עד כי היו ימים שהתגעגעה לתחושת החמימות הזו...

אם זה לא מספיק קשוח לדעתכם,

אז דעו שהיא נאלצה להתמודד עם אחיה הגדול בן השמונה עשרה,

שלא רק שהתייחס אליה כאישה בוגרת...גם התעלם מהעובדה כי היא אחותו...

היא ניסתה למשוך את תשומת ליבה של האישה שילדה אותה....

היא אף פעם לא הצליחה לקרוא לה 'אמא'

היא חייה בכאב, יאוש וניכור איומים.

האמא הייתה קוראת לה 'זאתי',

האחים ביקשו שיחזירו אותה להיכן שהביאו אותה משם,

למעט בת בריתה אדריאנה ו..

האח הגדול ו'ינצ'יצ'ו.

כדי להירגע היא הייתה נזכרת בחייה הקודמים...

בים שהיה קרוב לבית 

שהייתה בטוחה שהוא ביתה מאז שהייתה קטנה ועד שהובאה אל הבית האיום.

היא תכננה לברוח,

להתחבא...להיעלם...

עד שהוריה האמיתיים לא ירצו בה יותר.

היא כותבת לאימה האחרת, האמא של הים, מכתבים,

מספרת לה שהיא ישנה במיטה אחת עם אחותה...

האמא לא עונה אך שולחת לה מיטת קומתיים בשביל הבנות...

האם החומריות מספיקה?!

היא סובלת מביעותיי לילה

ובתמורה,

האחים רדו בה בגלל זה

והאישה שילדה אותה אמרה לה,

"בסוף כולם מתרגלים, רק תפסיקי לצעוק בלילות"...

היא בפירוש נדחקה החוצה מחייה הקודמים.

היא הייתה יתומה משתי אמהות חיות.

האחת שמסרה אותה בינקותה

והאחרת שהחזירה אותה כשהייתה בת שלוש עשרה.

היא הייתה בת להורות כוזבות, דוממות ורחוקות.

 

אסיים בציטוט שהתחברתי אליו במיוחד,

"גורל זו מילה של זקנים,

את לא יכולה להאמין בזה בגיל ארבע עשרה.

ואם את מאמינה,

את חייבת לשנות אותו.

זה נכון שאת לא כמו האחרים,

לאף אחד אין את הכוח שלך.

אחרי כל מה שקרה את עומדת על הרגליים,

נקייה, מסודרת, עם ממוצע שמונה בסמסטר הראשון.

אנחנו מעריצים אותך"

ואני אוסיף,

גם אני  

ממליצה בחום 

יפעת ארניה

 

 

"במובן מסויים, עד היום נותרתי נטועה באותו קיץ ילדותי,

ונשמתי הוסיפה לחוג ולפרפר סביבו ללא הרף,

כמו חרק סביב נורה מסנוורת"

            (אלזה מורנטה, כזב וכישוף)

 

“המוחזרת”, כך קראו לה.

בגיל 13 לאחר שאומצה וגדלה במשפחה בעיר ליד הים מוצאת עצמה הגיבורה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים ביד שנייה בפתח הדלת של הוריה הביולוגים.

הוריה המאמצים אינם יכולים להמשיך ולגדלה. מבית בעיר ליד הים, נקי ומסודר שבו היה לה חדר משלה, היא מגיעה למשפחה מרובת ילדים ולבית מוזנח ומלוכלך. אדריאנה אחותה הביולוגית הקטנה ממנה היא זו שפותחת לה את הדלת ואת הלב. מפנה לה מקום לינה במיטתה ומחבקת אותה.

בביתה החדש היא מכונה “זאתי”. צוחקים עליה שאינה יודעת לעשות כלום. האם דורשת ממנה לעבוד בבית על מנת להרוויח את הארוחות. מיד  ביום הראשון היא מתבקשת למרוט נוצות  מהתרנגולת. אבל לא הרעב, העבודות והיחס הם שקשים לה. קשה לה חוסר הידיעה מדוע היא הוחזרה, מדוע ההורים שאהבה לא רצו בה יותר. בכל רגע היא חושבת על אמה המאמצת, “אמא של הים”, כך היא מכנה אותה. זו הרחוקה המושלמת זו שהגיבורה מצפה שתבוא ותציל אותה מהאומללות. לעומת “אמא של העיירה”,אשה קשת יום, נאבקת על קיומה ועל כל פירור אוכל.

העולם שאליו נזרקה הוא כאוטי, אינו מותאם למקום שבו גדלה. מעכשיו היא תצטרך ללמוד איך חיים בעיירה עלובה עם אנשים רבים בבית, אחים חצופים ורעב תמידי. מתוך הכאוס הזה היא תצמח.

יכולת הלימוד שלה הוא היתרון היחיד מול בני המשפחה, זה  שהבדיל אותה מהם.

“כולך ראש, עם הידיים את יודעת רק להחזיק עט” אומרת לה אמה, כשהיא רואה את חוסר היכולת שלה לעזור בבית. היא דיברה בשפה אחרת, הצטיינה בלימודים, אבל לא ידעה למי שייכת וקנאה בתלמידות האחרות בגלל הוודאות שלהן באימהות שלהן.

במהלך השנים היא תגלה לאט לאט מדוע אומצה ומדוע הוחזרה. אבל כאב הנטישה לא יעזוב אותה. התחושה שהיא היתה כמו חבילה המועברת מיד ליד לא תעזוב אותה.

היום כשהיא בת 30 היא מספרת לעצמה את סיפורה. עכשיו היא מבינה שלא ידעה מה מקומה של אֵם אצלה, מה שנשאר בה הוא סיוטים, והאמא היחידה שלה היא זו של הפחדים שלה.

“אמא של הים” הוא סיפור של כאב ועצב שנאסף גרגר אחר גרגר כמו החול של הים. אבל העצבות שבו אינה מעיקה על הקורא. הכתיבה כל כך יפה. דמותה הילדה כובשת את הקורא וסגנון הכתיבה הרגיש מציף.

בתוך העצבות צומחת אהבה וצומח קשר הדוק בין שתי האחיות, אדריאנה והגיבורה. אחותה הצעירה היא כל עולמה, היא נמצאת בכל מקום מתחבאת מאחורי דלת שומעת כל פרט. היא זו שמלמדת אותה להשתלב במשפחתה ובשכונה. ״ את את רוצה להיות פה את צ׳כה ללמוד את דיבור שלנו״. היא זו שמלווה אותה ומגנה עליה. אהבתי מאוד את דמותה המיוחדת של אדריאנה, היא היתה כמו פרח בר בתוך כל העליבות והאומללות של המשפחה.

סיפור עדין ורגיש עם המון אהבה ויחסי אחיות מיוחדים. הכתיבה עדינה ורגישה, הדמויות כמו עומדות לנגד עיני הקורא והוא מתלווה אליהן ומטייל איתן בעיירה העלובה.

 סיפור שמעלה שאלות ותהיות על מהות ההורות ובעיקר על גורלו של ילד במיקום שבו נולד. הגיבורה ואדריאנה, שתי אחיות חכמות, לגיבורה ניתנה הזדמנות ללמוד ולגדול בתאים טובים ואילו לאחותה לא התמזל המזל. ההשוואה ל”חברה הגאונה” בלתי נמנעת.

ממליצה בחום על הספר המיוחד.

מקוה ששני ספריה הנוספים של הסופרת יתורגמו.