כל ספר של מאיר שלו הוא חגיגה בשבילי.
ולא משנה אם זה ספר למבוגרים או ספר ילדים.

תמיד תענוג לקרוא אותו (טוב, אני קצת משוחדת כנראה, כי אני גרופי מספר 1 שלו)

אך כאשר חובר לו יוסי אבולעפיה, זאת חגיגה אמיתית.

החלק הראשון :
הילדה אפרת, רוצה לעזור לאביה בהכנת ארוחה. אל אביה אומר לה כל הזמן, שהיא קטנה מידי.
ויום אחד אביה הסכים שאפרת תערוך את השולחן.
בהתרגשות גדולה אפרת פורשת מפה על השולחן, מניחה סכו"ם ופותחת את הארון לקחת צלחות.
ופתאום היא שומעת :
"אותי...אותי...תקחי אותי בבקשה...."
הדוברת היא הצלחת, הכי תחתונה "אף פעם לא לוקחים אותי, אני נורא מסכנה".
וכך אפרת, הוציאה את הצלחת, וכל הזמן עושה רוטציה בין הכלים.

"וזה לא הסוף, יש המשך לסיפור 
וגם יוסי מוכן לצייר עוד ציור. 
ועל כן, ילדים, כלנו ביחד, 
אבא ואפרת והמגירה והצלחת, 
ואתם, כמובן, ואולי גם אני, 
וגם ההורים שלכם מוזמנים- 
בואו נעבור לחלק השני".

בחלק השני אפרת גדלה, והיא כבר אמא
הרבה השתנה ...אבל...

"ורק דבר אחד נשאר
כמו שהיה בדיוק אותו דבר
בבית של אפרת מתחשבים בכלים-
 בסכו"ם, במגבות, בכוסות ובספלים. 
מתחשבים בכו-ו-ו-ולם, לא רק בצלחת, 
גם בסיר ובמברג ובמעיל ובמטפחת 
מחוט ועד שרוך, מנעל עד מחט.
לא דופקים על מסמרים בכל הכח 
כי הפטיש נורא חזק. 
ולא מרביצים במחבט לשטיח 
הוא לא אשם שיש אבק".

תענוג אמיתי.

ואחר שקצת קראתי והפנמתי.
פתאום שמתי לב
שיש לי ספרים על המדפים, שקניתי מזמן
ועומדים על המדפים כשהם עצובים
כי כל אלו, שמקרוב הגיעו, החדשים
קורצים לי יותר.

אז הלכתי ואמרתי לספרים : אל תדאגו, גם זמנכם יגיע.

בקיצור. קסם אמיתי.