|
|
|
|
|
| מיומנו של פטריוט |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 764 |
|
| |
בארץ הבורגנית הזאת אני נחשב שמאלני לא בגלל שאני קורא בכל בוקר את מרקס ואנגלס ורוצה שכל פועלי העולם יתאחדו, אלא רק משום שהלב שלי בצד שמאל, כותב יהונתן גפן בהקדמה לספר.
הרשימות המקובצות כאן הן לקט של טורים, שירים ומונולוגים של גפן מן השנים האחרונות שבהן כתב ב"מעריב" וב"הארץ" ומן ההופעות שלו שבהן הוא עומד על הבמה חשוף ומדבר אל החושך.
גפן כותב על מה שנוגע לכולנו, תושבי הארץ הזאת, ימנים ושמאלנים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. הוא כותב על המיתולוגיה הישראלית שלנו, על משפחה ואהבה, על הכיבוש, הפוליטיקה והשחיתות, על השוביניזם הגואה ועל הכפייה הדתית. כדי שהרָָֻשע ילך ויציף את הארץ, כותב גפן, לא צריך שמישהו יצעק, די בכך שכולם ישתקו, והוא – אינו מוכן לשתוק. דבריו נכתבים מתוך כאב ומתוך אהבה.
יהונתן גפן, יליד נהלל, 1947.
משורר, מחזאי, פזמונאי, מתרגם ופרפורמר שמופיע עם המונולוגים שלו.
פירסם למעלה משלושים ספרי פרוזה, שירה ושירי ילדים.
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
מיומנו של פטריוט - יהונתן גפן
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 10/05/2019
בספרו "מיומנו של פטריוט" (הוצאת דביר, 2019) כלל המשורר יהונתן גפן הגיגים ומאמרים שבהם ביטא את תפיסתו בנושאים שונים ובהם פוליטיקה, ספרות, היסטוריה וכן גם חמולת דיין שאליה הוא משתייך. כך למשל כתב גפן על דודו, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, שגם היה שר ביטחון ושר חוץ, כי "נדמה שרק אחרי... המשך הביקורת
בספרו "מיומנו של פטריוט" (הוצאת דביר, 2019) כלל המשורר יהונתן גפן הגיגים ומאמרים שבהם ביטא את תפיסתו בנושאים שונים ובהם פוליטיקה, ספרות, היסטוריה וכן גם חמולת דיין שאליה הוא משתייך. כך למשל כתב גפן על דודו, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, שגם היה שר ביטחון ושר חוץ, כי "נדמה שרק אחרי שהוא נפטר, אנחנו מתחילים להבין איזה תפקיד ענקי וכפוי טובה הוא שיחק במסכת הולדת העם העברי בארצו המתחדשת, שהיו בה כל כך הרבה פאתוס וקלישאות, עסקנים ופוליטיקאים טיפשים – ופתאום צץ לו גבר אחד עם עין אחת, אמיץ ונחוש עם כמויות של כריזמה שנבעה לא לא מעט מהאניגמה שבו. והכריזמה הזאת – שאלוהים ישמור, גרתי בבית שלו שנתיים, וכשהייתי מציג בפניו את החברות היפות עד כאב שלי, ראיתי אותו מתמוגג וחוגג ומבצע את כל הרפטואר הדייני – מהג'נטלמן השמן והמצחיק ועד הצ'רמר המחזר המבריק, והבנות נמסו מרוב אניגמה וכריזמה"(עמודים 34-33). יתרה מכך, כתב גפן על מי שהיה מפקד גדוד הקומנדו הראשון של צה"ל, הרמטכ"ל שעיצב את צה"ל מחדש, שר הביטחון של המחדל ב-1973 ושר החוץ שכונן את הסכם השלום עם מצריף כי הוא "היה מיתוס. כמו לאודיסאוס גם לו לא היו חברים, אבל לאודיסיאוס היה ביוגרף טוב" (עמוד 40).
גפן נוטה, כמעט בהתרסה, לצאת כנגד הכיבוש, כי הוא משחית ורע. "החיילים הצעירים והתמימים לא אשמים. הם נולדו לתוך זה. כמי שבגילם היה לוחם קרבי, אני עדין זוכר איך צבא נלחם בצבא אחר, לא באוכלוסייה" (עמוד 83), כתב בספר. קל לסלוד מעמדותיו הפרובוקטיביות משום שהן מקוממות. אבל כדאי לזכור שגפן התגייס לצנחנים בפברואר 65', לפלוגה שעליה פיקד מתן וילנאי, נעשה קצין בעצמו ולחם במלחמת ששת הימים בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון.
הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה. חוץ מזה גפן כותב טוב, ומשעשע, וספרים נועדו כדי שנחשוב, לא כדי שנסכים עם מה שנכתב בהם. אז בהחלט שווה קריאה.
תאריך הכנסה לאתר 17/03/2019
תמיד אהבתי את יהונתן גפן, אדם שלא היסס לומר את מה שבליבו ואדם שלטעמי אמר מתוך אכפתיות ואהבה.
... המשך הביקורת
תמיד אהבתי את יהונתן גפן, אדם שלא היסס לומר את מה שבליבו ואדם שלטעמי אמר מתוך אכפתיות ואהבה.
הביקורות עצמם על דבריו והגיגיו היו סוערות כי כזו מדינה אנחנו שיש לנו מה לומר על כל דבר ועל כל התבטאות של אדם מפורסם.
אבל יוהנתן גפן הוא עיתונאי, משורר, סופר, ואיש שאם תתנו לו עט ונייר תמיד יהיה לו מה לומר ואני אוהב אנשים כאלו גם אם הם חושבים כמוני וגם אם לא.
גפן ריכז בספר הזה את מיטב הגיגיו מהשנים האחרונות בהם הוא כתב במעריב, בהארץ ובעוד מקומות, בהם הוא עמד מול קהל ודיבר, שיתף, חשף את דיעותיו את מה שיש לו בלב ואת מה שמפריע לו כאן.
יהונתן גפן הוא אדם יצירתי מאוד, נוסטטלגי, אפילו קצת שמרן וזה מתבטא בטקסטים שלו, הוא כותב על הכל, על פוליטיקה, על ימין ושמאל, על המשפחה שלו, על הארץ שהוא כל כך אוהב, על מיניות, על דת, על שמרנות ומתירנות על הכל.
יהונתן גפן יודע שהוא איבד קהל גדול בזה שהוא החליט להיות אדם שמתבטא פוליטית ומתויג על ידי הימין כשמאלן וגם על זה יש לו מה לומר אבל ככותב רגיש ואותנטי הוא עדיין מהטובים ביותר שיש כאן.
ובכל זאת יהונתן גפן מוציא את הספר הזה שמאגד את כל מה שיש לו לומר ואת כל מה שהוא כתב ואני מעריך את זה מאוד וחושב שטוב שגפן ממשיך להיות מי שהוא ללא קשר למה שהתקשורת או הרשת החברתית בוחרת להציג אותו.
ייתכן שהוא איבד הרבה קוראים על הדרך אבל הוא לפחות נאמן לדרכו וזה שווה הערכה.
ספר זה מיועד בעיקר לקוראיו הותיקים ולאנשים שאוהבים את ההומור המיוחד שלו. ייתכן שקוראים חדשים הוא לא ימשוך אבל זהו בהחלט ספר נחמד שמזכיר לנו מי הוא יהונתן גפן.
אפשר לקרוא.
תאריך הכנסה לאתר 17/03/2019
די אהבתי את ספרו הקודם של גפן שקראתי, "הילד הכותב", לכן החלטתי לקרוא גם את זה. גם די אהבתי את הפורמט של הספר הקודם, שמשותף גם לזה – ספר כיס קטן, שאפשר לקרוא ב-3-4 שעות.
הפעם מדובר בקיבוץ של חומרים קודמים של גפן. בחלק הראשון, טורים שכתב לעיתונים "הארץ" וקודם לכן "מעריב... המשך הביקורת
די אהבתי את ספרו הקודם של גפן שקראתי, "הילד הכותב", לכן החלטתי לקרוא גם את זה. גם די אהבתי את הפורמט של הספר הקודם, שמשותף גם לזה – ספר כיס קטן, שאפשר לקרוא ב-3-4 שעות.
הפעם מדובר בקיבוץ של חומרים קודמים של גפן. בחלק הראשון, טורים שכתב לעיתונים "הארץ" וקודם לכן "מעריב" בשנים האחרונות, ובחלק השני, הקצר יותר, קטעים מתוך הופעותיו.
גפן דן בנושאים רבים, וכמובן שמבטא את דעותיו השמאלניות הידועות, למשל כאשר הוא נזכר בערגה בישעיהו ליבוביץ, או שהוא מבקר את אוהדי בית"ר י-ם לאחר לינץ' שעשו בעובדים ערבים בקניון מלחה. אבל הוא מביע גם דעות אחרות. למשל, הוא כותב מכתב לשחקנית פנלופה קרוז, שחתמה על עצומה הקוראת להחרים את ישראל, וטוען שזו לא הדרך. אכן, ככותרת ספרו, פטריוט.
אך לא רק בזאת הוא פטריוט. ספרו מעלה ניחוח של ארץ ישראל הישנה. כך גם בטורי הדעות שלו, וגם, בעיקר, בטורים היותר אישיים הפזורים כאן.
לזאת מצטרף מאפיין נוסף שחוזר בספרו – רתיעה מהעולם החדש, על הטלפונים החכמים שלו, שכולם מכורים אליהם, ה"פייסבוק-שמייסבוק" (כמה אפשר ללמוד על הדובר מהביטוי-הזה), ואולי גם תנועת ה-metoo, או הרגישות הבין-מינית הגוברת.
ואכן, זו התחושה הבסיסית שקיבלתי בקריאת ספר זה – אדם שהוא זן נכחד, של עולם הולך ונעלם, עם תחושות געגועים ונוסטלגיה למה שהיה כאן וכמעט שכבר לא נמצא עוד.
דוגמה לכך אוכל להביא משיר שמופיע לקראת סוף הספר (כן, שלובים בו גם כמה שירים), שאביא רק את שני בתיו הראשונים:
תחזירו לי את זה
תחזירוּ לִי אֶת זֶה...
את שמחת הַחַיִים, אֶת הַתּם, אֶת הַחֲלוֹם,
אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁאֱלֹהִים
הוּא בְּכָל זְמַן
וּבְכָל מָקוֹם.
אֶת הָאֱמֶת, אֶת הַתִּקְוָה,
אֶת הָאַלְכִימִיָה שֶׁל הָאַהֲבָה.
תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.
אֶת הַשָׁנִים הַבְּרוּכוֹת שֶׁל הַמָּרֶד,
אֶת הָאֹמֶץ שֶׁמִּתָּר לִי לַחְשֹׁב אַחֶרֶת,
וּלְהַגִיד אֵת כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי
בְּלִי לְפַחֵד מִתְּגוּבוֹת הָאֲסַפְסוּף.
אֶת הַבִּלְתִּי נִתְפָּס, אֶת הַפַנְטַסְטִי,
אֶת חֹסֶן הַגוּף, אֶת קֶסֶם הַכִּשׁוּף.
תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.
(עמ' 219).
לסיכום, ספר חביב, אך לא נהניתי ממנו כמו שנהניתי מספרו הקודם. מתאים בעיקר לאוהבי גפן – ויש לו הקהל שלו – ולאנשים נוסטלגיים.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
