ריח של ים
לא גדלתי באיטליה, בטח לא באי איטלקי (ביקרתי בה פחות פעמים משהייתי רוצה). אבל גדלתי על שפת הים, שריחו המלוח מילא את הבית וגליו נשמעו ונראו במרחק נגיעה בקיץ, מבעד לחלונות הפתוחים. אין לי אחות גדולה, יהירה ושתלטנית ולא אימא שהייתה אי-פעם חיה פוליטית לוחמנית, ולא היו לי סבתא פרטיזנית או נער פראי שהיה כרוך אחרי בילדות. אבל הייתה לי סבתא שגרה איתנו כל חייה ודי גידלה אותי, שברחה בדקה ה-91 בערך מ"שם" לכאן, ולמרות שכמעט לא דיברה על כל מי וכל מה שאיבדה, ממרחק הזמן והשנים ברור לי שהיא מעולם לא סלחה לעצמה על כך שהיא ניצלה בעוד שכמעט כל אהוביה נרצחו בשואה. אולי בגלל קווי הדמיון הרופפים האלה, וסביר להניח שבעיקר בזכות כשרון כתיבתה של לורנצה פיירי, ספרה "איים קטנים" (כנרת, זמורה, דביר) עורר בי – לצד הסימפטיה והעניין בגיבורה ובעלילה – ריחות של ילדות. 
לפעמים יש ספרים וסיפורים כאלה, אשר מעוררים מעבר להד זיכרון אישי – לא באמת קשור, אבל מתחבר – ריחות, טעמים או צלילים מוחשיים (ולפעמים כולם יחד) שלוקחים אותנו לזמן ו/או מקום אחר. כל מי שגר פעם ליד הים –גר ממש, ולא במלון עם חלונות כפולי-זגוגיות – יודע שהים הוא לא רק שכן, הוא דייר נוסף בבית, הוא עוד בן משפחה. בבית ילדותי עמד תמיד ריח מלוח של ים. סבתא שלי התלוננה עד אין קץ על המלח שמאכל הכול בבית. וזה – בלי קשר לאהבתה הגדולה לים עצמו, אולי האלמנט היחיד שהיא באמת אהבה בלבנט של פלשתינה ובהמשך ישראל, שנכפו עליה כשנאלצה לעזוב את אוסטריה מולדתה. בבית ילדותי, הים היה החבר שתמיד היה לי זמין, עניין מהותי לילדה ביישנית שהייתה בת יחידה עד גיל שמונה וחצי. כשלאיש מהמבוגרים לא היה זמן אלי, היו מושיבים אותי צמוד לאדן חלון או מעקה המרפסת (כן, הייתי ונשארתי חננה פחדנית, כך שלא היה שום חשש שאעשה משהו מסוכן), והייתי פשוט יושבת שם, מהופנטת מתנועת הגלים, מהצבעים המתחלפים עם השעות, מהרוח והעננים, ומקשיבה לצליליו, שלעיתים היו רחש מנחם ולפעמים נשמעו לי כהזמנה לדיאלוג סוער, מתנפץ ודרמטי. כן, שתדעו: בחורף הים הכי מרתק.
תיאוריה של פיירי בקולה של המספרת-הגיבורה תרזה, החזירו אלי את הים של ילדותי (שנחסם מאז בשורת בתי מלון), וגם פרסו בפניי את קסמה של ילדות באי קטן, שנהפך בקיץ למגרש משחקים ענק מלא בנופשים ותיירים ונותר בחורף מגרש משחקים של החיים למקומיים. פיירי מצטרפת כאן לשורה של סופרים איטלקיים מוכשרים, שהצליחו בספריהם לא רק לברוא עולם בדיוני אותנטי של פעם, אלא גם לצקת לתוכו מטען חברתי-היסטורי בצורה הכי לא מעיקה – דרך עיני ילדים. תרזה, הגיבורה-המספרת של פיירי, היא האחות הקטנה במשפחה לא רק במובן הכרונולוגי, אלא גם במלוא המהות של המקום הזה בהיררכיות משפחתיות. היא ילדה טובה, צייתנית (רוב הזמן), שנגררת אחרי האחות הגדולה, הדומיננטית, דעתנית, מרדנית; היא זוכה ליחס יותר סלחני ומפנק מסביבתה – למען האמת, כנראה בעיקר כי היא הילדה היותר נוחה – ועל כן אחותה הגדולה טוענת בעקביות לאפליה לטובתה (אפילו בגודל מנות האוכל!). היא לעולם אינה היוזמת, המובילה, תמיד משתפת הפעולה, המרָצָה; זאת שרוצה לשאת חן, לא לריב, להתקבל.
לתרזה ולאחותה הגדולה קתרינה יש אימא אדומת-שער – וזו אינה רק תכונה פיזית חיצונית, אלא אופי. פוליטי, אידיאליסטי, לוחמני, סוער, אסרטיבי. קתרינה דומה לאם באופייה המתריס. תרזה מעריצה את שתיהן. ננוצ'ה, הסבתא אמה של האם, אישה למודת קרבות-חיים שגידלה בנות בעצמה כאם חד-הורית, מתגוררת עם המשפחה, לאחר שהצטרפה אל בתה כדי לסייע בגידול הבנות ולפנות אותה לעיסוקים נוספים. אבי המשפחה ויטוריו הוא איש כריזמטי, חובב וחביב נשים ואדם בכלל, כמו גם משקה וים במובן העצל, ההדוניסטי של המונח. תרזה מעריצה את אמה אבל כרוכה אחרי אביה. כשאמה מנהיגה מחאות היא גאה וחרדה לה. כשאביה פוצח ברומן עם הרופאה המקומית, היא עיוורת למתרחש תחת אפה – לא מעט בסיועה הלא-מודע. כשאחותה נשלחת לפנימייה יוקרתית היא חוששת להישאר בלעדיה על האי, אבל כשאמה – הנבגדת – מחליטה להעביר את כל נשות המשפחה מהאי ליבשת (בנפרד מהאב), היא לא באמת רוצה לעזוב. כשהמבוגרים תוהים איך זה שבכל פעם שהיא מבלה עם פייטרו, חבר ילדותה, משהו משתבש – היא לא מתקנת אותם. כשהם מתבגרים ומגלים ביחד את מיניותם, היא רואה את תשוקת הבשרים אבל ממאנת לבחון אפשרות של רגש. ורק אחרי מות אביה, אחרי שהיא חוזרת לאי בתום למעלה מ-15 שנים בעיר הגדולה (רומא), עם תואר וילד שילדה מחוץ לנישואים ופוגשת שוב – בפעם המי-יודע-כמה - את פייטרו, בעצמו אב לבן וגרוש, היא מפוכחת, בוגרת ובשלה דיה לראות את האמת של יחסיהם, את האהבה שהסתתרה כנראה תמיד עמוק מתחת למשחקי הילדות, משובת הנעורים והתגרות המתבגרים.
ספר חכם ורגיש, ספר מפעם ושל עכשיו, שנקרא בקלות ובשטף; ספר של ים שמתאים גם לקריאה בים, בשעות בין-ערביים של שמש שוקעת וזולגת למים, או בוקר עם בריזה מקציפת-גלים.

מה שהיה בעיניך נקודה קטנה על פני האדמה, היה למעשה הכול." אלזה מורנטה, "האי של ארתורו"

במרכז הספר של לורנצה פיירי משפחה בת ארבע נפשות: אמא, אבא ושתי בנות: האחת, הבכורה, היא קתרינה: שנונה, חריפה ודעתנית. ואילו השנייה תרזה הצעירה, ששרוכה אחרי אחותה הגדולה,  היא הרכה בין השתיים, הטובה והנאיבית. 
ילדותן של השתיים באי ג'יליו שבאיטליה עוברת עליהן בנעימים בין חופים מפורצים בצבעי טורקיז, שמש, צדפים, ערימות של פסטה ומשובות נעורים. לכאורה המחברת מציירת תמונה משפחתית שלא לומר אידילית: מה יכול להיות גרוע בלוקיישן ציורי ופסטורלי שנדמה שחובתך היחידה כילד היא לנער את גרגירי החול לפני שנכנסים הביתה? 
אבל הפסטורליה הזו מטעה, מבלבלת. האידיליה המשפחתית מופרת באחת כאשר מתברר לבני המשפחה ובכלל זה שתי הבנות, כי אביהן בוגד באמן עם הרופאה היפה, הבלונדינית דקת הגזרה – ממש כמו בכל רומן קלאסי. השקרים הקטנים כמו גם הגדולים מתנפצים באחת משל היו גל המתנפץ על הסלעים וחייהן של תרזה, קתרינה ואמן משתנים לנצח. הילדות גדלות והופכות לנערות ואחר כך לנשים. לצד השינויים הפיזיים מתרחשים שינויים נוספים: קתרינה  ההבטחה הגדולה, וזאת שכולם ניבאו לה גדולות ונצורות  מתגוררת  בפריז, מתפרנסת מכתיבה למגזין, וחיה לצדו של בן זוג מתנכר ואגואיסטי. דווקא היא החזקה בין השתיים וזאת שיש לה תמיד תשובה לכל דבר, חיה בצילו של גבר משפיל ומתעלל,  ואינה מוכנה להרפות ממנו למרות שלל חסרונותיו.
תרזה הצעירה מגיעה לרומא, עובדת במשרה משעממת ומקווה ליום שבו היא תאזור אומץ ותשוב לאי ג'יליו – חזרה שלדעתה תעיד על כשלונה במירוץ החיים. למרות התחושות הללו היא חוזרת למקום ילדותה,  ומסייעת לאמה בניהול המלון המשפחתי כאשר בין ההזמנות  לתכנון הארוחות, היא פוגשת – כמו בסרטים – גבר זר  גבוה ומסתורי.  רומן הבזק המתפתח בין השניים קורם עור וגידים בדמותו של תינוק חדש ההופך את אמו – שננטשת על ידי בן זוגה – לאם יחידנית.
דווקא אז כשהיא בטוחה שמסלול חייה יעבור בין טיפול בילד לערבים משמימים מול הטלוויזיה, מופיע אהוב נעוריה... האם תשכיל תרזה להחיות את האהבה ההיא שכמעט נשכחה? ומה יעלה בגורלה של קתרינה?

שורה תחתונה: סיפור שתחילתו אי שם בשנות ה-70 של המאה ה-20 והוא נמשך על פני ארבעה עשורים סוערים. סיפור שמלמד אותנו בפעם המי יודע כמה , שלא כל הנוצץ זהב הוא , וגם בקונטקסט שקט ורוגע מתרחשים דברים קשים מתחת לפני השטח, ללמדך שבמקום  שיש אנשים  תמיד יהיה עניין  ואקשן, לצד חולשות אנושיות ולקינוח כמה סודות אפלים. 
 

הפוסט הזה מוקדש לאחותי הגדולה והאהובה. האחות שתמיד נמצאת שם בשבילי.
תרזה, גיבורת הספר, ואחותה הזכירו לי במעט את מערכת היחסים שלי ושל אחותי הגדולה. הערצתי אותה כיוון שהקדימה אותי בגיל וידעה לקרוא ולכתוב לפני. היא היתה בעלת אומץ ונחשבה בעיני לילדת תעלולים בעלת יכולות ספורטיביות אשר לי היו חסרות. היינו צמודות צמודות, לבשנו אותם בגדים וישנו לפעמים באותה המיטה. מעל לכל היא היתה השומר שמגן עלי. עקבה אחרי מבלי שהרגשתי ודאגה לי בסתר, לא נתנה לאף ילד לפגוע בי. כשהתייתמנו הייתי בת 22 והיא הפכה לבוגרת המייעצת ובעיקר המפרגנת שלי. עד היום היא השורשים המשפחתיים שלי.
"איים קטנים" הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. "האי הזה שנדמה רחוק מכל דבר שהוא". ספר שנתן לי תחושה של משפחתיות, הרגשתי חלק מהמשפחה לכמה שעות.
משפחתה של תרזה גרה באי ג'יליו שבאיטליה. ההורים מנהלים מלון קטן. תרזה, הגיבורה, הצעירה מבין האחיות מוצאת עצמה מזדנבת אחר אחותה ומקנאה בה. היא הילדה הטובה שאינה מתמרדת אינה מעיזה להביע כעס או אי נוחות. אחותה הגדולה מרגישה מאוימת ממנה ובכל הזדמנות בוכה: "את תרזה אוהבים יותר." תרזה גדלה בצל של אחותה, "את קטרינה כולם זוכרים, היא אדומת שיער, היא כמו אמא שלי. וכשאני לא נמצאת לידה אני יכולה להיות כל אדם בעולם. אני בלתי מוגדרת." למרות הקנאה הקשר בין האחיות חם והדוק. למרות שאחותה התעמרה בה הקניטה אותה וקנאה בה, היא מרגישה מועקה וחסר כשזו עוזבת את הבית ללמוד בעיר הגדולה.
במשפחה שלושה דורות של נשים לוחמניות, כל אחת בדרכה שלה. הסבתא מייצגת את הדור של מלחמת העולם והדור של איטליה לאחר המלחמה. האמא מייצגת את דור הצעירים המרדן באירופה, דור מרד הסטודנטים, תרזה וקתרינה מייצגות את הדור היציב ובנה של תרזה מייצג את דור ההווה, דור הטכנולוגיה והאינטרנט. הנשים במשפחה הן נשים חזקות ודעתניות שאינן מוותרות על רצונן ועצמאותן.
ספר התבגרות המתאר ארבעה עשורים, גם אם יש בו את כל החומרים הרגילים, נערה ביישנית שמגלה את כוחותיה. חווה את חווית ההתאהבות של גיל הנעורים. כל אלה הם שלד ובסיס של הרבה סיפורי ההתבגרות, אבל יחודו של הספר איים קטנים הוא בכתיבה המרגשת והרעננה, כתיבה נוגעת ללב ופורטת על נימי הרגש לדוגמה "לרגע הדממה נעשית נוזל צפוף שמעכב את הנשימה, שמונע כל תנועה", היו מספר מקומות שדמעתי וצחקתי.
מהלך התבגרותה של תרזה מלווה בבעיות פוליטיות חברתיות. מעצרם של מעורבים בביצוע טבח בפיאצה פונטנה עתידים להגיע לאי לגלות. חילופי השלטון באיטליה שלאחר המלחמה, אינפלציה ובעיקר החיים באי תיירותי שבו העבודה מצטמצמת לכמה חודשים.
יש גם עצב וחרטות, כאב על אובדן. בדיוק כמו שהחיים מזמנים לנו. "איים קטנים" הם אותן פיסות קטנות שמרכיבות את חיינו. פיסות אושר, אהבה, קירבה, עצב, חרטה ומעל לכל המשפחה היא זו שמחזיקה ותומכת - היא קפסולת הזיכרון שלנו.
רוצו לקרוא את הספר הקסום והאנושי. ספר שכל אחד ימצא עצמו בין הדפים. לאחר שתקראו וודאי תרצו להגיע לאי גי'ליו שבאיטליה. אני אגיע לשם באחד הימים.