נמוגות הזיכרון
יש לנו חברה שלא מרפה, בכל מפגש בינינו היא שואלת, מתי כבר נסע ללפלנד בחורף, ותמיד אני חוזר על אותם הסברים, סוזנה למה לי לצאת אל הקור הנורא, ללבן האין סופי של השלג, לעצים הנראים כמו שלדים עירומים בשלכת, ללילה האין סופי העוטף את הכל ולבטח יוצר דכדוך גדול.
אך ביני ובין עצמי אני מוכן להודות, כי לפינלנד הייתי מוכן לצאת בקרירות הסתיו, שהיא עבורי יותר מתמיד משאת נפש, על רקע הקיץ הרותח שלנו, ולא בכדי בחרתי בספר העוסק בצפון הקרוב לארקטי, שלבטח יביא לי מעט נחמה באמצעות נופים שפויים, קרירים ורגועים.
לספר נקודת ההיעלמות של יואל האהטלה, הפיני התחברתי מיד, דרך אישה אלמונית הפוסעת לבד ברחוב, בחודש אוקטובר, בידיה היא אוחזת מטריה שמשב רוח פתאומי מטלטל, ונושא אותה אל על. האישה שמידיה נשמטה המטריה, התחילה צוחקת מהעובדה, שלמטריה רצון וחיים משל עצמה. עבר זמן מועט והמטריה צנחה למרגלותיו של אוטובוס ונמחצה, מטפורה נהדרת לחפץ קטן מחיינו, המסמל רגע אחד של חיים ובאחת הוא נמוג, כפתיחה לנושא שיוביל את הספר, העלמות בני אדם.
אחרי האישה עוקב בהשתהות, רופא פסיכיאטר שיצא זה עתה מהקליניקה שלו, המנסה לעזור לאישה שנרטבה, רגעים של מפגש מיקרי, חושפים בפני הרופא שהוא גם סופר, את העובדה שהאישה הצרפתייה הזרה, מגדה ראו, הגיעה להלסינקי הרחוקה והקרירה בכדי לחפש את בעלה לשעבר שנעלם.
הרופא עצמו חוקר מצבי העלמות של חלק מהפציינטים שלו, כמצב פסיכוטי בו הם מאבדים לפרקי זמן את זהותם. הוא מבקש לסייע לאישה מעניין מקצועי, או אולי גם מנקודת עניין אישית. האם מדובר במתח רומנטי בין שני אנשים זרים שנפגשים, או גם בסיפור המהדהד לעברו ולחייו של הרופא, על רקע כתיבתו העקרה, והעובדה שרעייתו נטשה אותו וכעת הוא חש בדידות?
הגבר שנעלם מחייה של האישה, הותיר בדירתו בפריס את סיפרה של ראיה סייקינן, סופרת פנית ידועה, וגלויה שנשלחה מהלסינקי. מגדה האישה שבאה לחפש את בעלה נעלמת בעצמה. הרופא נשאב לתעלומה והחל לחקור את המקרה, שיהפוך בהמשך לאובססיה שלו. הוא יוצא לחפש את הבעל האבוד. אך עד מהרה הוא נשאב לתוך חייה של סייקינן, שסיימה את חייה בנסיבות טרגיות, תאונת שריפה, ספק התאבדות, המותירה סמני שאלה לפרק חייה האחרונים.
סייקינן העריצה סופרת אחרת, את אינגבּוֹרג בּכמן, האוסטרית שכתיבתה עוסקת בחיבוטי נפש. אינגבּוֹרג מתה מתאונת שירפה כאשר עישנה במיטתה. האם יש קשר בין מותה של אינגבּוֹרג, למותה של סייקינן? האם הסופר המתחקה אחר חייה ומותה, המעריץ את סגנונה, חושד בזהות שקיימת בהיעלמותן של שתי הסופרות, שעלולה להשפיע עליו? האם הוא מנסה להבין, מה קרה לסופרת שהלכה ודעכה, לנקודת היעלמותה הרוחנית ובהמשך הפיזית, כמסע להבנת המתחולל בנפשו?
העלילה הנפתלת, היא פיגום למסע פיזי ונפשי אותו עורך הסופר, בן דמותו של האהטלה. במסעו הוא נפגש עם אנשים בתחנות חייה של סייקינן, שלכאורה היו יקיריה ומגיע למסקנה, שאף אחד לא ממש הכיר את סייקינן הסופרת והאדם, למרות שהייתה ידועה ונערצת. הפגישות עם המכרים, הם כמו חלקי תצרף, בו חלקים רבים חסרים, אחרים לא מתאמים האחד לשני, כלומר לעתים קיימות מספר גרסאות. האהטלה מניח לנו לנסות ולבנות במוחנו את תמונת אישיותה.
הסיפור החסר הוא חלק מהשלם, המעורר עצב הולך ומתעצם, בעלילה המוליכה אותנו לנופים יפים ולדירות קטנות שאמורות להיות בית, אך התחושה הכוללת שמקבלים מהם, היא בדידות זועקת, של סופרים, שעיסוקם גורם להם לא פעם להסתגר בתוך עצמם ולקרוס.
השפה, של הספר מהודקת, מינימלית, צלולה, מצליחה לומר דברים מורכבים בצורה פשוטה ויפה. היא מלנכולית ומעוררת תוגה, כמו בשירה רוסית ישנה ורגשנית הגורמת עונג.
הספר הזה נוגע ביסודות החיים, ילדות, התבגרות, בדידות וזקנה, כמחזורי חיים. הוא מצליח לחבר אותם לנופי טבע ולנופים אורבניים, המהדהדים את בני האדם שחלפו דרכם. הוא שואל שאלות אנושיות גדולות מעוררות עניין ומטרידות בו בעת, על אהבה כזמנית וחולפת, על הבדידות, והאופן בו בני האדם החולפים האחד ליד השני עשויים להיפגש, ולהשפיע על חייהם בצורה הדדית.
מהן כוחן של המלים הכתובות בספרים, מהו כוחה של חברות וידידות בעולם של בדידות? הספר הזה השאיר אותי עם יותר תהיות ומחשבות מטרידות מאשר תשובות.
הוצאת כרמל בחרה בפרויקט, תרגום והוצאה לאור של סופרים פיניים עכשוויים. רמי סערי תרגם את הספר הזה בצורה מופתית, משפה פנית הנחשבת לקשה, להם שאפו על המפעל התרבותי היפה.
