כאשר אתה מתגייס לחיל האוויר דרושים לך שני שקים, האחד מלא במזל והשני ריק מניסיון. כל שעליך לדאוג לו הוא ששק המזל לא ייגמר לפני ששק הניסיון יתמלא
(עמוד 182).
הספר החשוב והמרתק הזה מתאר בגוף ראשון את טיסותיו של הנווט אייל לוס-אחיקר, יליד ירושלים בשנת 1932, שהצטרף אל חיל האוויר הישראלי אחרי קום המדינה.
הוא מתאר רקע היסטורי, תחושות, חוויות מהנעשה בתוך תא הטייס ופרשנויות אישיות.
אחיקר נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה, ושהה בשבי כשנה וחצי.
הספר מלווה גם בתמונות אותנטיות, מכתבים מהשבי ושירים מרגשים.
ב- 30 ביוני 1970, בטיסת הפצצה גורלית מעל מצרים, אחיקר מתאר את תחושת הכל יכול של צוות מטוס הקרב, שביצע בהצלחה משימת הפצצה במצרים. "אתה מרגיש כמו מלך העולם, כאילו הכל בידיך ואתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך. מטען הפצצות שבגחון המטוס יכול להרוס ולהשמיד כל מה שיעמוד בדרכו. איזו תחושה של כוח!" (עמוד 17).
בחזרה מהמשימה המטוס נפגע, ואחיקר התפכח מתחושת הכל יכול עם הפציעה ונפילתו בשבי, והוא מביע את הקושי שבקבלת הכישלון. "בהגיעם אלי החלו תוך כדי מכות לחלץ ממני את השעון, את האקדח, את הסכין ואת חגורת ההצלה" (עמוד 20).
"כיצד הגעתי למצב הזה? למה עזב אותי המזל? אחרי מאות גיחות מעבר לקווים, למה דווקא עכשיו?" (עמוד 21).
אחיקר מתאר את ילדותו בירושלים של שנות ה- 30, חוויות ילדות בעידן שלפני האינטרנט והטלביזיה, התגייסותו להגנה בגיל 16 ולאחר מכן לחיל האוויר, וההקרבה האישית והמאבק על קיום הישוב והמדינה. אחיקר מציג את חווית הכישלון בהדחה מקורס טיס וההצלחה בקורס הנווטים, ובהמשך הוא מציג יומן טיסות מפורט החל מהשנים הראשונות בחיל האוויר במטוסים רעועים ועד למטוס הפנטום, כאשר הוא מדגיש את חשיבותו של הנווט והתיאום הנדרש בינו לבין הטייס.
יש לו השגות וביקורת על תפקודה של ישראל במלחמת סיני, כאשר חיילי צה"ל היו "בשר תותחים" למימוש אינטרסים של צרפת ובריטניה, תמורת אספקת מטוסים חדישים ונשק מצרפת (עמוד 108), ובהמשך הוא גם מעביר ביקורת על התיפקוד הכושל של הממשלה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.
אחיקר מדגיש בספרו את ההקרבה העצמית של בני דורו למען המדינה, ומצר על כך שהצעירים בדור הנוכחי "משתמטים מהצבא כדי לטפח איזו קריירה אישית או לצבור עוד כסף בשעה שבני גילם האחרים נושאים בעול", ויש לו טענות קשות נגד החרדים המשתמטים מהשרות הצבאי בניגוד לחוקי המלחמה בתורה(עמוד 113).
כגיבור מלחמה וכנכה צה"ל הוא מציג את המלחמה כדרך גרועה לפתור סכסוכים, ומדגיש את הכאב של השכול והנזקים ההרסניים של המלחמות (עמוד 176), ומתריע נגד שכרון החושים בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים, ותחושת הכל יכול והשפעתה על החברה הישראלית. "בעיקר רוח המשיחיות, שהתבטאה בחלק מהאוכלוסיה בכך שאלוהים הוא שנתן לנו את הניצחון ולא החיילים והבנים ששילמו בדמם למען הניצחון הזה. אותם לוחמים שחרף כל מיני תכנונים לא מוצלחים, נלחמו בחירוף נפש עד הניצחון" (עמוד 184).
פרק חשוב בספר מוקדש לחווית השהות בשבי, וביקורת על השארתו שם במשך שנה וחצי, תקופה שבה אשתו היא זו שפעלה בכל העולם והביאה לשחרורו ב- 14 בדצמבר 1971.
הוא חזר לארץ וגם לחיל האוויר למרות נכותו. "אין המחשה מושלמת כל כך לאמירה שאדם מאבד עולמו בשנייה, כמו השנייה בה הוא נופל בשבי... אדם נופל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (עמוד 254).
אחיקר פרש בשנת 1977 מחיל האוויר(המשיך בטיסות במילואים כולל הטסת מנחם בגין למצרים בשנת 1980), ופנה להוראה במטרה להנחיל ערכים לאהבת הארץ לדור הצעיר.
הספר מסתיים בתחושת אכזבה ודאגה של האדם שהקדיש את חייו למען המדינה.
"השקעתי מאמצים ומתח, נפלתי בשבי וגם ויתרתי על חיי משפחה מסודרים, מתוך אהבת הארץ. כעת הדברים התגלגלו כאן למעשי שחיתות ולזלזול בחלשים – עניים ונכים, ניצולי שואה ומיעוטים, אזרחים ומהגרים גם יחד – רדיפה אחר הנאות החיים, אי התחשבות באחר, היעדר עשייה בתחומים החשובים, פירוד בעם בין חילונים לדתיים, בין ימין ושמאל המוקע כבוגד" (עמוד 291).
הוא מסיים בנימה של תקווה לעתיד טוב יותר ולשלום באמירה של הבעל שם טוב:
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (עמוד 291).
