חִיל רייכמן היה בשנות העשרים לחייו כשנכלא במחנה ההשמדה טרבלינקה. מרבית המגורשים למחנה נספו בתאי הגזים מיד עם הגיעם אליו, בודדים נבחרו להמשיך לחיות ולשרת ביחידות העבודה, תחת משטר של אלימות סדיסטית. רייכמן היה אחד מהם. בתחילה עמדה תוחלת החיים של האסירים ה"נבחרים" על מספר ימים, שכן רובם נורו על ידי שוביהם ברגע שהראו סימני חולשה. מאוחר יותר הבינו הגרמנים כי התחלופה הגבוהה של האסירים מעכבת את תהליך ההשמדה, ואפשרו להם "להתמקצע" במלאכות הזוועתיות שהוטל עליהם לבצע. באוגוסט 1943 התקוממו האסירים. בתכניתם היה להשתלט על המחנה ולהמלט, אך רק מאתים מתוכם הצליחו לברוח. שבעים מן הנמלטים הצליחו לשרוד עד תום המלחמה. רייכמן היה אחד מהם. לאחר שהצליח לחמוק מן המצוד הנרחב שנהלו הגרמנים, עשה דרכו לורשה, שם מצא מקלט. בעודו מתחבא העלה על הכתב את חוויותיו הטריות. שנים אחר-כך העיד במשפטי טרבלינקה, כולל במשפטו של דמיאניוק.

לצד מפעלי תיעוד מרשימים שהתקיימו בתנאים לא תנאים, הידועים שבהם בגטו ורשה ובגטו קובנה, נותרו מעט מאוד עדויות של יחידים כדוגמת זו שלפנינו, שנכתבו בשעה שהכותבים היו עדיין נתונים בסכנת מוות. לאחרונה פורסם יומנה של ינינה השלס, שנכתב ב-1943 לאחר שחולצה ממחנה הריכוז יאנובסקי. גם רשימותיו של רייכמן המתינו זמן רב לפרסום. רק ב-2009 תורגמו לראשונה מיידיש וראו אור בצרפתית.

רייכמן לא כתב מנקודת הראות של ההיסטוריון. לפעמים טעה בשמות ובמספרים, ואין זה פלא. אסירי טרבלינקה חיו בניתוק מן העולם, וגם בניתוק פנימי אלה מאלה. אסירי המחנה האחד, בו התנהלה ההיערכות להמתה, לא הורשו לבוא במגע עם אסירי המחנה השני, שם היו ממוקמים תאי הגזים, ושם "טופלו" הגופות פעמיים: תחילה נישאו מתאי הגזים אל הבורות, כשבדרך נעקרו שיניהם ונערך חיפוש בגופם, ומאוחר יותר נחפרו מן הבורות והועלו על המוקד, בתהליך שנועד למחוק כל עקבות לרצח. בנסיבות אלה מדהימה ומעוררת הערצה העובדה שהאסירים הצליחו לארגן פעילות מחתרתית. מכל מקום, כתוצאה מכך שרייכמן כתב כתיבה אישית סמוך כל-כך לארועים, הוא הניח הכל גלוי על הנייר, כל גחמה סדיסטית, כל הליך "סטנדרטי", והאווירה המוטרפת והבלתי נתפסת עולה חיה מתוך המלים.

הרוע חסר גבולות, ההתיחסות לרצח כאתגר לוגיסטי בלתי נתפסת, ההכרה כי אין המדובר בארועים נקודתיים אלא במדיניות שהשתלטה על היבשת מזעזעת. השמדת הגופות בטרבלינקה זהה לזו שבפונאר, כפי שתוארה בספרו של אברהם סוצקבר, תהליכי ההטעיה שנועדו לשמור על "שקט תעשיתי" זהים בכל מקום ואתר, וכך גם ניצול היהודים לביצוע המטלות עד כלות כוחותיהם. מה שהצליח לגרמנים במקום אחד, יושם מיד במקומות אחרים.

אין מלים לתאר את הזוועה, אבל חִיל רייכמן הצליח בכל זאת להעביר אל הקורא ולו שמץ מן היסורים שהיו מנת חלקם של יהודי טרבלינקה. חשוב לקרוא.