אירנה, אישה המשתייכת למעמד הבורגני האמיד בחברה הווינאית השמרנית בתחילת המאה ה-20 יוצאת מביקור בבית המאהב שלה. בצאתה היא נתקלת באישה גסה והמונית הטוענת כי אירנה "גנבה לה את החבר" ודורשת תשלום ,דמי שתיקה כסוג של כופר למעשה. אירנה נכנעת מיד לסחטנית , הן מפני היותה אישה חרדתית וחלשת אופי למדי לטעמי והן מפני ההקשר החברתי- תרבותי. בוינה של תחילת המאה ה-20 ניאוף היה מעמיד את הנואפת , במידה ונתפסה, בעמדה של קלון חברתי חריף ומצב כלכלי רעוע מפני שבאותה תקופה מרבית נשות וינה במעמד חברתי זה היו תלויות מאוד כלכלית והן מבחינת הסטטוס החברתי בבעליהן. 
מכאן מתפתחת סאגה, שאותה בונה צוויג היטב, של רודפת, (הסחטנית), ונרדפת הנסחטת אירנה).) 
צוויג, שהושפע כרבים מבני דורו , מהתאוריה הפרוידיאנית, מפליא לתאר באופן חד ומתוחכם את דרכי פעולתם של מנגנוני הפחד, החרדה והפניקה שמשתלטים כליל על חיי הגיבורה. סיבת הניאוף לטעמי אינה העיקר כאן. יש שישאלו מה פשר ניאוף אצל אישה שחיה חיי רווחה, נוחות, ואושר יחסי לצד בעלה וילדיה. יש לכך מספר רמיזות בנובלה. הסקרנות לחוות הרפתקה, רצון לזעזע את עולמה המוקף רק דמויות בורגניות שבעות וזחוחות, הגאווה על כך ש"אמן אמיתי" מחשיב את דעותיה ושם ליבו אליה ועוד..
אך בסופו של דבר דברי ימי הניאוף ארוכים כדברי ימי העולם והאנושות 
מהות הנובלה בתיאור , מבריק לטעמי, של מנגנוני הפחד , החרדה, והאימה, שמשתלטים על חיי הגיבורה כליל. 
כמי שיודע לא מעט על נושא הפחדים, החרדות והתקפי אימה , ולא ארחיב מטבע הדברים מניין לי הידיעות הנ"ל, עליי לשבח את הסופר צוויג על התיאור הנאמן למציאות והמשוכלל של מנגנונים פסיכולוגיים אלו.
סיכומו של דבר : מדובר לטעמי בנובלה יפה, איכותית ומשובחת. ממליץ בחום על יצירה זו
 

אני ממעטת לזכור חלומותי כי שנתי בדרך כלל, קלה עלי.
בחלוף היום ולקראת השינה המיוחלת מליון תמונות חולפות בראשי, ארועים שחוויתי בבוקר ושיחות שניהלתי עם אנשים. 
הספרנית שבי מנתחת את המצבים ומתייגת את המקרים במאית השניה ואז היא עושה סדר ומארגנת את התיקים במעמקי מוחי.
ספרייה למופת יש בראשי והיא תמיד ללא דופי שכן את טרדות החיים אני גורסת וממחשבות אפלות, מתעלמת והן לא באות במוסד המכובד ואין להן שם מקום של כבוד.

אך יש ולעיתים קורה שאני יכולה להרגיש את הרגע בו עיניי מרפרפות ונכנסות למצב R.E.M
אינני יודעת כיצד להסביר אך אישיותי כמו מתפצלת ואני רואה את שרון האחת עומדת ומביטה בשרון האחרת, הישנה, החולמת.
והחלום מוקרן ישירות מראשה על גבי הקיר הערום בחדרי ואין אפשרות להפסיק את הסרט והוא תמיד מעורר אימה. מכל המבחר שתת המודע הסלקטיבי שלי מחליט להקרין, אני דווקא זוכרת את הבלתי ראויים, הבזויים ביותר. אלה שמלכתחילה, לא היתה להם דריסת רגל אצלי וחשבתי שלא יוכלו לעבור מסך.

אני יודעת שהם פחדים סמויים ועמוק בלב, מעריכה אותם משום שהם מגינים עלי.
באחד מהמסתננים שמבליח מדי פעם ומבקרני בערך אחת לחודש אני ונוס ממילו.

ולא, זה לא כמו שזה נשמע.

אני גרסתה הפסלית, האילמת.עשויה משיש לבן וממוקמת במרכזו של מוזיאון ענק וחשוך.
רק אלומת אור אחת חולשת מעל ראשי ומאירה את גופי העירום.
שיערי אסוף לאחור ״בתסרוקת גולדה״ קלושה וזרועותי גדומות.
עיניי ללא אישונים, בולטות בחיוורונן ומביטות לעבר נקודת האינסוף אך אני רואה הכל ב 360 מעלות: מה שקורה מלפני ומאחורי ומצדדי.
ואין לי יכולת למצמץ או לזוז משום שאני קפואה על מקומי.
שורפות לי העיניים ולא יורדות לי דמעות.
ובאים אנשים למוזיאון השחור ומתקרבים לעברי.
מתלחששים, מביטים וחלקם שולחים את ידיהם לגעת ואני? אני כמעט משתגעת. 
חסרת אונים וצורחת מבפנים ולא מבינה מי לכל הרוחות תכנן את המוסד המעוות הזה.
והיכן שאר היצירות, התמונות והפסלים? וזה העניין: אני לא רואה אותם אך הם רואים.
עוברים, נועצים מבט לעיתים נגיעה וממשיכים הלאה.
אני מכריחה את עצמי להתעורר וגומעת בקבוק מים מינרלים עד תומו.
האימה מפעימה את לבי.
אני מתיישבת ונותנת לה לעזוב את גופי לאט.

מרתק עד כמה הפחד אינדיבידואלי וכיצד בא לידי ביטוי בדרכים שונות ומשונות.
סטפן צוויג שאני חושדת בו שעשה לילות כימים על מנת לחקור את הבפנוכו של בני האדם, מיטיב לתאר בספרון זה את החששות הכי כמוסים שלנו ומגיע למסקנה הנחרצת שאנו שקופים יותר מראי ממורק ששימש את לואי ה- 16 למדידת בגדיו.
שאף מעילה, חטא, שנאה-קנאה-טינה לא יכולים להסתתר עמוק בתוכנו מחשש לפגיעה קטלנית במערכות העצבים.
והדרך הכי טובה לרוקן את עצמנו, להתנקות ולהיטהר היא ע״י וידוי פשוט, האמנם?

אישה אמידה ממעמד גבוה בוגדת בבעלה. מישהי ממעמד נמוך יותר, חדת עין ומניפולטיבית מבחינה בכך ומתחילה לסחוט באיומים את המתהוללת.
ומאותו הרגע חייה של אירנה, היא גיבורת הסיפור משתנים או נכון יותר לומר מדרדרים במהירות.
הפחד, האשמה והנירפות מסרבים לעזבה ומחוללים בה שמות.
היא נעשית עצבנית, פחדנית וחסרת אונים.
נוירוטית וחסרת מנוחה, היא בטוחה שכולם יודעים את סודה ולבסוף מחליטה על פיתרון שיהא טוב והוגן, לה ולכל סובביה.

אני יכולה לכתוב בוודאות שבתחום האימה והפסיכולוגיה ישנו רק מצטיין אחד; אדגר אלן פו!
עם כל הכבוד לצוויג, הוא יותר מדי מפוכח עבורי, שכלתני ויהודי.
והרי יהודים נושאים שק לבנים של רגשות אשם ונקיפות מצפון כל ימי חייהם, אז מה חדש תחת השמש? כמו כן נראה כי הוא מעריץ מושבע של פרויד וגם זה בסדר, אפשר ללמוד ממנו הרבה על חלומות ותת מודע.
אך הקריאה היתה זורמת ונעימה ובקלות העברתי שעה מבלי לבדוק הודעות ואפילו השתקתי את הנייד.

דרך אגב: העלילה אינה מורטת עצבים, סומרת שיערות או קוטלת יתושים.
אין בה שומדבר מצמרר אך מוסר ההשכל עוכר שלווה ועבורו שווה להשקיע בקריאה.

הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה.

אירנה וגנר, אשה צעירה, נשואה לפרקליט בעל שם ואם לשני ילדים, חיה חיים בורגניים מנומנמים. גם המאהב שהיא מחזיקה בסתר משתלב בשגרה הרגועה.

עד מהרה לא שינה מאהבה דבר במכניזם הנוח של הקיום שלה, הוא נעשה מין תוספת של אושר מתון, כמו ילד שלישי או מכונית, וההרפתקה כבר נדמתה בעיניה בנאלית כמו התענוג המותר.

הרגש היחיד שאירנה חשה בחיות רבה הוא הפחד להתפס, התוקף אותה בכל פעם שהיא יוצאת מדירת מאהבה אל הרחוב, אך גם רגש זה חולף לגמרי בשובה לביתה. כך עד שיום אחד, בצאתה מדירתו, נגשת אליה אשה זרה, גסה והמונית למראה, ומאשימה אותה שגנבה את הגבר שלה. אירנה המבוהלת, במקום להכחיש, שולפת מארנקה שטרות כסף, ומוסרת אותם לידי האשה, בתקווה להשתיקה. בימים הראשונים שלאחר התקרית היא כמעט שמחה על הטלטלה הזו בשגרת חייה, שזימנה לה תחושה ממשית ומעוררת כפי שלא חוותה כבר זמן רב, וסבורה שתפתור את התסבוכת אם תוותר על מאהבה:

כבר חוסר הנוחות הראשון הזה, הכרוך בסבל כלשהו, היה למעלה מכוחותיה. היא סירבה מיד לוותר על משהו מהשאננות הנפשית שלה, ובעצם היתה נכונה להקריב ללא היסוס את מאהבה בעבור הנוחות שלה.

כשהסחטנית מופיעה שוב, והפעם דורשת במפורש כסף, הפחד הופך לדייר של קבע בחייה של אירנה.

שטפן צווייג, שמיטיב כל כך לתאר רגשות ולחדור אל מעמקי נפשן של דמויותיו, מתאר גם בספר הזה באופן משכנע את שמתחולל בלבה ובנפשה של אירנה. הספר, רובו ככולו, סובב סביב תחושותיה. כל מה שמתרחש סביבה משוקף בספר דרך עיניה בלבד, דרך הפרשנות שמוחה המעונה מעניק למה שהיא חווה. באופן זה מעצים צווייג ומזקק את תמציתו של הספר, ומאפשר הזדהות עמוקה עם הפחד שאירנה חווה.

סיומו של הספר הפתיע אותי. לא צפיתי את חשיפתו של הסוד שצווייג הסתיר לאורכה של היצירה, וכצופה מן הצד הסוד הזה עורר בי כעס. תגובתה של אירנה היתה הפוכה משלי, אבל בעלת הגיון פנימי הנובע מאישיותה. כדי להמנע מספוילרים לא ארחיב בנקודה זו.

"פחד" הוא ספר מהודק, מזוקק, ומומלץ בהחלט