דיר יאסין כרשמון מזרח תיכוני

 מאיר פעיל, היה המורה שלי להיסטוריה צבאית, במסגרת הקורס שלו יצאנו לסיור מורשת קרבות, ללטרון, ולהפתעתי לדיר יאסין. שם עמד מאיר מול שרדי בתי הכפר וסיפר על כיבושו, על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י. "הלוחמים ערכו טבח בתושבי הכפר," הוא הודיע נחרצות, "אני הייתי הצופה מטעם ההגנה, בכדי לבחון את יכולתם הצבאית של לוחמי המחתרות וראיתי את הכל במו עיני".

 שנים האמנתי למאיר, המרצה האנרגטי, שהגדיר את עצמו כאיש ערכי. ולכן כשיצא הספר, דיר יאסין סוף המיתוס, של אליעזר טאובר, לא האמנתי שאפשרי לטעון טענה שהיא שונה לחלוטין מזאת של מאיר שהיה במקום, ולכן נגשתי לקריאת הספר עם סימני שאלה רבים, לגבי המיתוסים שאני אישית האמנתי בהם.

 בבוקר 9 באפריל 1948 לוחמי האצ"ל והלח"י, יצאו לכבוש את הכפר הערבי דיר יאסין הסמוך לירושלים. התקופה היא מלחמת השחרור, חודש לפני שהברטים עזבו את הארץ. באותו היום מתבצע אחד מהמבצעים הגדולים של ההגנה, מבצע נחשון, שיועד לשחרר את הדרך לירושלים.

 מה קרה באמת בדיר יאסין, שנחרטה בתודעת הסכסוך הערבי יהודי, כמיתוס מכונן, האם היה שם באמת טבח נורא, כפי שטענו פעיל ואחרים, האם אירוע דיר יאסין משמעותי לתופעת הפליטים?

 הערבים טענו שהיהודים ביצעו טבח המוני בתושבי הכפר, טענה שהיהודים טענו בעצמם, באמצעות הגרסה הרשמית של ההגנה ומוסדות הישוב. האצ"ל והלח"י עצמם טענו לריבוי מספר הנפגעים הערבים בפעולה. מפתיעה ההסכמה היהודית עם הערבית בקיומו של הטבח, וקבלת מספרי הנפגעים הרבים, אבל עוד מעט נבין את האבסורד.

 הדעות בקרב החוקרים, על קיום טבח בדיר יאסין חלוקות, בני מוריס, לארי קולינס ודומיניק לאפייר, מצדדים בקיום טבח. יואב גלבר, פחות נחרץ וטוען לפער בין האופן שבו הוצג הטבח, למציאות שהייתה שונה. אורי מילשטיין טוען שהטבח, הוא עלילת דם שהעליל השמאל הציוני על הימין. אליעזר טאובר, לא מחדש דבר, בטענה שהוא מעלה, לפיה לא היה טבח בדיר יאסין ולכן למיתוס אין הצדקה. אם כן מה מייחד את מחקרו של טאובר?

 טאובר, מציג מחקר יסודי, היורד לרמת רזולוציה של כל אחד מההרוגים, במחקר המשלב מתודה כמותית מעניינת, והצלבת מקורות יהודים וערבים, מה שיוצר רושם, כי טאובר מכיר אישית כל לוחם והרוג משני הצדדים. אך דווקא במחקר של טאובר המאוד יסודי, טמונה חולשתו, באופן שמיון ההרוגים מתבצע באמצעות שתי קטגוריות, אלו שנהרגו במהלך הלחימה, ואלו שנהרגו אחריה. מיון שהוא כמו גבינת שוויצרית, מלאה בחורים, הנובעים מההנחה לפיה, את ההרוגים במהלך הלחימה, נכון לסווג כמי שנהרג כתוצאה מפעולה מלחמתית נטולת אלמנט טבח. אני חושב אחרת, חלקם של הלוחמים לקח את הלחימה רחוק יותר מידי, ובעת הכניסה לבתים, נזרקו רימונים גם ללא צורך, ובהמשך ירי על חפים מפשע. זהו תחום אפור ובעייתי. דעתי נסמכת על קריאת תרגום מקורות ערבים, עדויות הלוחמים, מכתב לוחם לח"י שטען במפורש לביצוע הרג חפים מפשע, ועל התרשמות הצוותים הרפואיים שבחנו את הגופות, והגיעו למסקנה שהירי באזרחים לא לוחמים בוצע מטווח קרוב. גם אם בוצע טבח, עדיין מדובר בהיקפים קטנים ולא מאורגנים, כפי שנטען במיתוס דיר יאסין.

 החלק המגובש והמעניין במחקרו של טאובר, הוא באופן בו הוא חושף ומציג את יחסי הגומלין בין האצ"ל והלח"י, עם ההגנה זמן מה לפני קום המדינה. לאצ"ל והלח"י הייתה אג'נדה משלהם, לבצע פעולות שימנעו את החלוקה, עליה הסכימו מוסדות הישוב. ולכן הם סרבו לשתף פעולה במבצע נחשון, להסרת המצור על ירושלים ובקשו לבצע פעולה ללא קשר למאמץ המרכזי, כביטוי לאי קבלת מרות מההגנה, למרות שבקרב על הקסטל היעד עבר מיד ליד, מצב שסיכן את המבצע וירושלים.

 במחקרו של טאובר, קיימת החמצה נוספת, אין בו תיאור ברור לאופן בו נוצר והתקבע מיתוס דיר יאסין בסכסוך הישראלי ערבי, והאופן בו הוא שרת את האינטרסים של כל הצדדים.

 לוחמי האצ"ל נקבו במספר קורבנות של 254, כפול מהמספר האמתי, במטרה להאדיר את כוחם, על ידי יצירת ספין, כמו כן באמצעותו להרתיעה ולהפחיד את הערבים, בכדי לגרום להם לברוח מישובים נוספים (אין ספק שבכך הצליחו). בפועל הם איבדו את הלגיטימיות בעיני הישוב.

 ההגנה, ובמיוחד גורמים אינטרסנטיים בשמאל, כמו מאיר פעיל, ובראש השרשרת, כנראה גם בן גוריון ששאף לפרק את הגופים העצמאים, מצאו בטבח גורם מסייע להצגת חוסר הלגיטימיות של ארגוני הפורשים שהביאה בהמשך להחלטה לירי על אלטלנה, פעולה שנויה במחלוקת.

 ומה רצו הערבים, ללכד את הישוב הערבי תחת איום, שהנה באים היהודים לטבוח את הערבים, לאנוס את נשותיהם, לחלל את גופותיהם (שני מרכבים שלא קרו בדיר יאסין), שנאה שתגבש את הישוב הערבי, ותגייס את מדינות ערב לסכסוך. בפועל הערבים נתקפו בחרדה, ונמלטו מחלק מהכפרים ללא קרב. למעשה דיר יאסין הייתה נשק פסיכולוגי שפעל לטובת היהודים.

 בבניית מיתוס דיר יאסין, יש חלק למורה שלי, מאיר פעיל. הוא היגיע למקום לאחר סיום הלחימה, בשעה 16:00, ולא כפי שטען. לא ברור מי בקש ממנו להגיע למקום. זמן מה קודם לקרב, הוא היה ביחידה, שעסקה בפיקוח על הפורשים, מכאן גישתו השלילית אליהם. הוא פנה למרדכי גיחון, קצין מודיעין בהגנה, ובקש ממנו לעשות מעשה ציוני ולפברק את הדו"ח שלו, מה שפעיל עשה בעדותו. הכעס שלי על פעיל הוא בכך שכעבור שנים רבות, הוא ניסה לשווק לי, בהצלחה רבה את גרסתו הבעייתית. הכרה מאוחרת במעשה גרמה לי לשנות את הערכה שלי לפעיל כהיסטוריון ומחנך.

 טואבר, מציג מתודה מחקרית מעניינת, אך גם משעממת לקורא הסביר, הוא מנסה לטפס על עץ גבוה ולטעון שלמיתוס אין בסיס עובדתי. המציאות הנוכחית מעידה, שתוצאה של קרב היא דבר אחד ותודעה או נרטיב המתקבעים לאחר הקרב הם דבר שונה לחלוטין. חוזקו של הספר היא בתיאור יחסי הגומלין בין האצ"ל הלח"י וההגנה, אך בכך הוא לא מחדש בייחס לקודמיו, הוא לא מסביר את דיר יאסין כאירוע מכונן ומכאן גם שאינו משכנע בתזה היומרנית שלו.