התחלתי את הספר הזה ונשאבתי מיד. קודם כל, הספר מתחיל ב-ו'. כן. "ואז ערב אחד במאי..." ישר בהתחלה. אמרתי, וואלה אמיץ. כדאי לראות מה יש לאיש לומר. ואכן, הוקסמתי. אלמנה בת 70 פונה אל השכן שלה, אלמן קשיש אף הוא ומציעה לו לחלוק איתה את הלילות במיטתה. ההצעה לא כוללת סקס, והיא, בעיני, הצעה אמיצה מאין כמותה. בכלל, אתם בטח מכירים את רגעי הקסם האלה, שבהם מדברים בחושך עם מישהו קרוב. כשזה קורה, זה מרגיש כמו לדבר אל עצמך. מבפנים נובעות אמיתות או דעות שלפעמים לא המשגת לעצמך עד הסוף. וזה מכשיר לך את הלילה לשינה מתוקה, וכן, זה גם עושה נעים מאד בבטן ובראש. עוד מהימים של מסיבות פיג'מות, לאו דווקא מאלה שבהן באות כ-ל הבנות. אחרי כל האקשן, מגיעים רגעי השקט הרכים, ומשוחחים על מה שבפנים, כל גיל והבפנים שלו. כיף גדול. 
בדידות של אנשים מבוגרים הוא עניין מכמיר לב. אנחנו נוטים לרחם, לחמול, אך לא מצפים מהקשישים לעזור לעצמם. והנה אשה אחת, שהבדידות גדולה עליה, מוצאת נפש מתאימה ובוחרת להתקרב אליה. אני חושבת לעצמי, מה אם, חלילה, הייתי מוצאת את עצמי במצבה. בנה רחוק ומרוחק (לא, זה לא אותו הדבר,) שכנים וחברים יש, כמובן, אבל בלילה, הלבד מחריש אזניים. זה לא שאין לה שום אינטראקציה חברתית ביום יום שלה, אבל, היא רוצה לבלות את הלילה כשמישהו לצידה. הייתם יכולים לעשות את זה? נראה לי שאני לא די אמיצה לכך. יש בזה משהו מאד אמיתי וישיר, מאד אסרטיבי כביכול, אבל גם מאד מאד מודע. אני מאד מעריכה אנשים שמסוגלים לכך, כי, הרי אתם יודעים, יש את כל ה"מה יגידו" הזה שיושב לנו בוורידים ומציק, ולא תמיד נותן לנו (טוב, לי, בכל אופן) לעשות גם דברים שאנחנו כל כך יודעים שיעשו לנו טוב, שבשורה התחתונה יהיו ממש נכונים לנו. 
תרשו לי להסתפק בזה מבחינת התוכן. לא התכנסתי הערב כדי להקריא לכם סיפור לפני השינה. את זה אתם יכולים לעשות לבד. אבל אני כן רוצה להמליץ מאד על הספר הזה. הסופר קנט הרוף(חשבתי שזה שם הודי, אבל לא. הוא בא מפואבלו קולורדו.) כבר לא איתנו, וזהו הספר האחרון שכתב, הראשון שתורגם לעברית. הוא נערך על ידי אשתו לאחר מותו ומוקדש לה. אני מאד מקווה שיזדמן לנו לקרוא דברים נוספים משלו, אם ככה הוא כותב. 
הספר מתנהל לאט, ומכיוון שמדובר בסוג של סבא וסבתא בני 70 זה נראה לי אמין ונכון. זה בשום אופן לא בא על חשבון הזרימה של הספר והמשיכה לקרוא אותו. 
"כשחזר לואיס לחדר השנה של אדי הוא הוציא את ידו מהחלון ואסף בה טיפות גשם שטפטפו מהמרזב ובא למיטה ונגע בידו הרטובה בלחייה הרכה של אדי." עמ' 90. 
זהו. זה משפט שחותם פרק. אין הרבה מלל בספר הזה הקצר - כל כולו 160 עמודים של חמדה, כולל תודות. אבל יש בו עומק רב, מהסוג המרומז, וזה כל כך יפה בעיני. 
לא מעטים בעולם חשבו כמוני:

“תהיתי אם תסכים לשקול לבוא לפעמים לבית  שלי ולישון אתי."

אדי מור ולואיס ווטרס הם שני אלמנים בשנות השבעים לחייהם, שגרים במרחק כמה בתים זה מזו.

ערב אחד מגיעה אדי לבקר את לואיס ושואלת אותו האם יסכים  מידי פעם לבוא לישון אצלה כדי להפיג את הבדידות של שניהם.

מפגשים של שיחות בלבד, ללא שום דבר מעבר לכך.

"אנחנו חיים לבד יותר מדי זמן. שנים.  אני בודדה.  אני חושבת שאולי גם אתה.  מעניין אותי לדעת אם תסכים לבוא לישון אתי בלילות. ולדבר" (עמ' 9)

לואיס נענה להצעתה של אדי והוא מתחיל להגיע בקביעות לביתה בערבים, הוא תוהה למה היא בחרה דווקא בו כדי שיעביר איתה את לילות הבדידות שלה והיא אומרת שהוא בן אדם טוב וידעה שהוא יהיה גם איש שיחה מעניין.

אנשי העיירה מתחילים לרכל על הגבר שמגיע באישון לילה לביתה של האלמנה המבוגרת וחוזר לביתו לפנות בוקר אבל לשניהם זה לא אכפת, לאדי נמאס לרצות את כל העולם.

"ידענו מההתחלה שאנשים יגלו.  אבל הם לא יכולים לפגוע בי.  אני מתכוונת ליהנות מהלילות שלנו ביחד. כל עוד זה יימשך." (עמ' 27)

לאט לאט מתחילים אדי ולואיס להכיר זה את זו יותר לעומק דרך השיחות הליליות שלהם.

אדי מספרת ללואיס על בעלה קארל ושני ילדיה ולואיס מספר על המשברים שעבר בחיי הנישואים שלו עם אשתו דיאן.  

היחסים ביניהם מתקבלים ברתיעה ובהרמת גבה גם מצד הולי, בתו של לואיס שמגיעה אליו לביקור של סוף שבוע.

לואיס מסביר לה שנעים לו בחברתה של אדי והוא נהנה להכיר מישהי בגילו ולא מתכוון לנהל את חייו לפי דרישות אנשי העיירה שאוהבים לרכל על אחרים.

"זו החלטה להיות חופשיים. אפילו בגילנו" (עמ' 51)

אדי ולואיס הופכים להיות חברים קרובים, הם חולקים יחד את עברם וגם את המשברים האישיים שעובר כל אחד מהם בהווה, הם מודעים להסתייגות הסביבה כולל משפחתם כלפי החברות היפה ביניהם אבל כמו שאומר השיר: "לא טוב היות האדם לבדו" והם נהנים כל כך זה מחברת זו שהקשר ביניהם ממשיך להתקיים למרות הכל.

האם הם יצליחו לנטרל את בני משפחתם הקרובים והסביבה שמנסה לעשות הכל כדי שלא יהיו יחד ולהתמקד בעצמם או שיוותרו על הקשר ביניהם כדי לרצות אחרים?

'איש ואישה בלילה' הוא ספר רגיש ונוגע ללב על בדידות בגיל השלישי, ספר על אובדן ושכול, אהבות ובגידות, משפחה וחלומות שלא התממשו ובעיקר ספר על כוחה של חברות עמוקה ומרגשת בין שני אנשים זרים שבמהרה הופכים קרובים יותר ממשפחה.

סיימתי את הספר תוך שעתיים, הוא היה קצר ומרתק, מרגש עד דמעות ומקסים.

זהו הספר האחרון שכתב הסופר קנט הרוף לפני מותו והראשון שלו שמתורגם לעברית.

קריאה מהנה,

חגית

הספר הזה מתאר מפגש מרגש ויפה בין שני שכנים, שניהם מבוגרים ובודדים ומכרים וותיקים.

אדי מור מגיעה לביקור אצל שכנה לואיס ווטרס ומציעה לו הצעה: "תהיתי אם תסכים לשקול לבוא לפעמים

לבית שלי ולישון אתי בלילות. ולדבר.... אני לא מדברת על סקס" (עמוד 9).

היא הכירה את דיאן, אשתו לשעבר, והוא הכיר את קארל, בעלה לשעבר – שניהם נפטרו לפני שנים רבות.

האישה בת השבעים היא אישה נאה, עם שיער קצר ולבן, היא עדיין חטובה ומעוררת תחושה כלשהי בליבו של הגבר הרומנטי, שניאות לקבל את הצעתה ולהפיג בדרך זו את הבדידות של שניהם.

האם גבר ואישה יכולים להתארח ביחד במיטה אחת מבלי לגעת ולחוש זה את זו?

"הוא נכנס לצד שלו במיטה והתכסה בשמיכה ושכב על גבו" (עמוד 16).

האם הסביבה מוכנה לקבל קשר רומנטי בין שני אנשים מבוגרים?

"ג'ין, הבן של אדי, התקשה לקבל את הקשר: "אני רוצה שתתרחק מאימא שלי. שתניח לבן שלי,

ותשכח מהכסף של אימא שלי" (עמוד 145).

הספר מעורר המון סקרנות וציפיות אבל הוא מאכזב מאוד, כי העלילה לא מתפתחת, והסטטיות

המלווה את כל הספר גורמת לפיהוק ולשיעמום... אפשר לוותר.

את הסופר קנט הרוף לא הכרתי. משוטטות במרשתת הסתבר לי, שהספר הנוכחי הינו הספר השישי והראשון שתורגם לעברית. את כתב היד הסופי של הספר ערכה אשתו לאחר מותו. מביקור שלי בויקפדיה הבינותי, שבספר "איש ואישה בלילה" ישנן נגיעות אוטוביוגרפיות, על חייו  של קנט הרוף, כולל מקום מגוריו בקולרדו, ששם מתרחשות מרבית עלילות ספריו. 

קנט הרוף כתב את פרקי הספר, כשמיכל חמצן צמוד אליו,  וביצירתו זו הוא נפרד מעולם החיים.  אני משערת שהוא ידע שימיו ספורים,  ולכן לא לחינם הוא בחר להקדיש את הספר לאשתו: קאתי, אולי      כמתנה אחרונה, ו/או צוואה להמשך הדרך...

לאוהבי הסרטים, אני שמחה לבשר שבשנה הקרובה יוקרן אצלנו סרט המבוסס על הספר, בכיכובם של שני שחקנים גדולים ומוכרים בשליש האחרון לחייהם האמיתיים:  רוברט רדפורד וג'יין פונדה.  לדעתי, ליהוק מצוין של שחקנים.  כעת כל מה שנותר הוא לצפות איך הבמאי - ריטש בטרה, ישלוף מהספר את הסצנות והצילומים הנכונים שיחלחלו לליבם של הצופים.

"איש ואישה בלילה",  עוסק בנושא לא קל: "ב-ד-י-ד-ו-ת".

בספר "בראשית" נכתב "לא טוב היות האדם לבדו".  נחמן מברסלב אמר: "בשעה שכל העולם יושבים סביבי ואני בתוכם – יש לי התבודדות". והאם תרזה נטלה את "הבדידות" למקום עוד יותר נוקשה, היא טענה ש"הבדידות והתחושה של היותך לא רצוי, הן צורות העוני הנוראות ביותר". 

אני מסכימה עם כולם! "בדידות" היא מצב רגשי של ריחוק, חוסר שייכות. המשפטים שהולכים עם הסיטואציה הזו הן:  אני מיותר, אני לא קיים... להבדיל מ"התבודדות" שהיא התנזרות חברתית מבחירה. "הבדידות" היא רעה חולה שפוצעה כל יום, כל שעה, כל דקה...כסכין נעוץ בגב, ולא רק נעוץ, הוא גם סובב סביבו גם אחרי שננעץ.

בדרך כלל "הבדידות" היא תוצאה של סיטואציה שנכפתה על ידי גורם חיצוני.  גם היום בדור האינטרנטי, כאשר הכול נגיש, קל, וקבוצות חברים חוברים בקבוצות, במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות, כל אלה יחדיו לעולם לא יהוו תחליף לאדם, לחבר, לידיד, למגע, למבט עיניים, לתחושה ולחיבוק.

"חיבוק וירטואלי" אינו דומה כהוא זה לחיבוק אמיתי, שאפשר לחוש בחום,  בנפשו של האדם ואדי נשימותיו.  יכולים להיות לנו מאות חברים בפייסבוק ובאינסטגרם... אז מה? השאלה היא עם מי אנחנו מתעוררים בבוקר,  ומי נכח בסמיכות אלינו במשך הלילה, כשצללנו לעולם החלומות...

הנובלה מגוללת לקורא בגוף שלישי, ומתחילה בערבו של האחד במאי, קצת לפני שהחשיך, כשהיום ארז את עצמו ופינה את מקומו לשעות הלילה...

אדי מור, אלמנה בשנות השבעים לחייה הלכה לבקר את לואיס ווטרס. שניהם התגוררו במרחק של כמה בתים,  בחלק העתיק של העיירה בקולרדו. זה לא היה בדיוק ביקור מובן מאליו, שכן שני אלה לא היו ביחסי קירבה יומיומיים.

לואיס הציע ל"מבקרת" משהו לשתות "אולי תה?" ... "לא תודה. אולי לא אהיה פה מספיק זמן לשתות אותו"... (עמוד 7) ... לאן שלא לוקחים את המשפט הזה הוא עצוב כשלעצמו...

אזי, למה אדי מור פנתה לביקור אצל לואיס ווטרס?

והנה זה בא...

"אני רוצה להציע לך משהו.

אה.

כן. מעין הצעה.

טוב.

לא נישואים...

גם את זה לא חשבתי." .....

מה?

... תהיתי אם תסכים לשקול לבוא לפעמים לבית שלי ולישון אתי.

מה? למה את מתכוונת?

אני מתכוונת לזה ששנינו לבד. אנחנו חיים לבד יותר מדי זמן. שנים אני בודדה, אני חושבת שאולי גם אתה. מעניין אותי לדעת אם תסכים לבוא לישון אתי בלילות ולדבר.      ... אני לא מדברת על סקס....      אני מדברת על לעבור את הלילה. ולשכב במיטה בחמימות, בידידות. לשכב יחד במיטה ושתישאר כל הלילה. בלילות זה הכי גרוע. אתה לא חושב ככה?"  (עמודים: 8+9)

זה כל מה שרצתה אדי מור. להרגיש קרוב, לדבר מעט,,, שמישהו יקשיב לפעימות ליבה,,, שיהיה לידה,,, שישמור עליה,,,  שיאחז בידה,,, ויחדיו יקשיבו למנגינת השקט של הלילה...

כל כך מעט וכל כך משמעותי לאיש ואישה בודדים.

שניהם עם פיסת היסטוריה. הם התאלמנו מבני זוג, חוו במסע חייהם טרגדיות, אכזבות, אי שקט וזוגיות שידעה עליות ומורדות. לשניהם היו יורשים שפנו לדרכם... והקן נותר ריק ומרוקן עם מנגינה של שקט, עצב, יגון...

קנט הרוף שוזר כאן סיפור עטוף ב"אהבה בוגרת". למרות כל הקשיים, החומות, התנגדות הצאצאים והחברה, הם הולכים יד ביד ... רק כדי "להרגיש ביחד". 

הם מתגברים יחדיו על המהמורות והמכשולים ויש לא מעט. בנה של אדי אינו מאושר מהקשר, ביתו של לואיס אף היא חושבת שהחיבור ביניהם לא הולם, השכנים והקופאית במרכז הקניות מתקשקשים מאחורי גבם, והולכים רכיל על "אלמן העיירה", שמבקר בביתה של האלמנה מידי לילה.

לזוגיות הזו,  קנט הרוף צירף את "הנכד" שבא להתגורר אצל אדי-סבתו, משום שבנה-ג'ין נפרד זמנית מאשתו. שלושתם;  "הדור הוותיק והמשכו" יוצאים ומבלים יחדיו, נהנים בטיולים ופיקניקים, מאמצים כלב,  לוגמים לגימות מהחיים, נושמים ומתבשמים מרסיסי היופי של החיים. טוב עשה קנט שצירף את דמויות הנכד והכלב לתמונה הגלובאלית לעלילה. ככל שאני חושבת על כך, הנכד/כלב  הם  "דמויות אנטיתזה" לבדידות והיוו בבואה,  עוצמה, דינמיות ואנרגטיות.

הסיפור מגולל סיפור אנושי, רגיש, אופטימי, כתוב בשפה מינורית ומרומזת. הסנסציות נרמזות לקורא ומה שאינו נכתב,  מוצלל בין השורות.שפת הכתיבה דלה וייתכן שהבעיה היא דווקא בתרגום. אהבתי את העריכה בפרקים קצרים, המעניקים לקורא טעימה מהתחושה ופסק זמן להרהור.

לטעמי תיאור בני הזוג של אדי ולואיס נארגו בחסכנות יתרה.  בכובע של "עורך",  אני חושבת שלא היה מזיק להוסיף לשני אלה עוד שכבת שומן.

למרות הנכתב בפסקה הקודמת,  לעניות דעתי כוחו של הספר דווקא בכחישותו, שקיפותו וקדרותו.  

שם הספר המקורי הינו: OUR SOULS AT NIGHT" ".  גם כאן אני חושבת שהשם המקורי הרבה יותר עמוק ומשמעותי לתוכן הספר.  בנוסף גווני התמונה שעל גבי הכריכה פחות קורצים אני אישית לא אוהבת חום... (חום-זה אדמה...כי מעפר אתה ואל עפר תשוב"... זה לא מתאים לכאן). בכובע של "מעצב" הייתי מציעה להשתמש בכריכה המקורית, שלדעתי הרבה יותר הולמת ומשדרת אופטימיות.

לסיכום, קנט הרוף בספרו: "איש ואישה בלילה" מציע גלולה אנושית נגד "הבדידות".

ובשורה התחתונה:  טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד! (קהלת ד' ט') ... ולא רק בסיפורים, סרטים, משלים ושירים...

לי יניני

אדי מור בת ה-70 הגיעה למסקנה בעשור השמיני לחייה שאין באמת חשיבות למה שאומרים אחרים ועליה לפעול למען האושר שלה גם אם ההחלטות שלה עשויות להראות תמוהות ולעורר לשונות רעות לרכל. היא מנסה לתקן בעשור השמיני לחייה את הדרך בה בחרה לפעול כל חייה כשנכנעה לתכתיבים החברתיים. לואיס ווטרס, בניגוד אליה, הרשה לעצמו במהלך השנים לפעול בהתאם לרצונות שלו אבל גם הוא נכנע בסופו של דבר ויישר קן עם הנורמות המקובלות.

הם מתגוררים בשכנות זה לזו כבר עשרות שנים, בין שני הבתים שלהם בעיירה הקטנה מפריד בית אחד בו מתגוררת אלמנה מבוגרת מאוד. אדי ולואיס מתחילים את העשור השמיני לחייהם אחרי שחיו שנים בלי בני הזוג שהלכו לעולמם. ערב אחד מתדפקת אדי על דלתו של לואיס ואחרי שיחת חולין קצרה היא מציעה לו שיישן אתה בלילות, רק לישון היא מסייגת, מספרת לו שהיא לא יכולה להירדם לבד ומכיוון ששניהם חיים כבר שנים רבות ללא זוגיות יכול להיות שההצעה תתאים גם לו. לואיס מבקש לחשוב על זה לילה ולמחרת בערב, אחרי שהכין את עצמו במשך יום שלם, נוקש בדלתה האחורית ומבקש לדבר. אדי מפנה אותו לכניסה הראשית באומרה שכל החלטה שיקבל צריכה להיעשות בגלוי.

כך נפתח הקשר החדש שיוצרים אדי ולואיס בערוב ימיהם, שני אנשים שהכירו זה את זו מרחוק בשל הקרבה הפיזית, אך מעולם לא טרחו ממש לדבר. בלילות שעוברים עליהם יחד הם חושפים זה לזו את קורותיהם, מעניקים לאחר פרספקטיבה על הסיפורים שייתכן כי שמע על חייהם ומעולם לא טרח לברר עד הסוף. אין להם ספק שהשיחות הליליות שלהם מעסיקות את מכריהם הרבים בעיירה הקטנה ששום דבר מעניין לא קורה בה והשכנים אף מפרשים את המפגשים שלהם בצורה אחרת.

הכל מתנהל על מי מנוחות עד ששמעם של המפגשים מגיעי לילדיהם של השניים המסרבים לקבל אותם ומפעילים, כל אחד בתורו, לחצים אחרים על הוריהם כדי שיחדלו מכך.

'איש ואישה בלילה' הוא הספר האחרון שכתב הסופר קנט הרוף, אך הראשון שתורגם לעברית. הוא מתמקד בניסוין של שני אנשים בודדים בגיל השלישי למצוא נחמה באחר ואולי לבנות קשר חדש שיתנהל באופן שונה מן הקשרים המרכזיים בחייהם. עולמם העדין של השניים נפרש בצורה רגישה ואטית לקוראים, החווים יחד אתם את התנגשות אותו עולם עם המציאות החיצונית שאינה מסוגלת להכיל שינויים המתרחשים בעולמם של בני הגיל השלישי.

הספר מכיל קווים אוטוביוגרפיים רבים מחייו של הסופר, כולל העיירה הדמיונית בה הוא מתרחש המשמשת רקע ללא מעט מספריו ומבוססת על אחת העיירות בהן חי בקולרדו, המדינה בה התגוררת כל חייו.

המלצת קריאה חמה.

את הספר הזה קראתי באנגלית לפני שנה וחצי, ואף סקרתי אותו בזמן אמת. ראיתי את התרגום שלו בחנות, ולא זיהיתי אותו. הסיבה מכעיסה. השם באנגלית פיוטי, יפהפה: נשמותינו בלילה. מי, בשם כל מה שקדוש, חשב שזה הגיוני להחליף את שם הספר לכותרת הזולה הזאת???
 ועכשיו, אחרי שפרקתי את זעמי, הנה הסקירה שנכתבה אז, ובה אני מתעלם לחלוטין מהכותרת המביכה שנבחרה לספר בישראל:

קשה לאדם צעיר (שעודני כזה, בחטאי) לתאר בדידות מוחלטת. בין עבודה, ילדים והורים, קשה לאדם הצעיר למצוא זמן לעצמו, כך שלא קל לדמיין את התחושה שמביאה איתה בדידות מוחלטת, כזו שאין לך עם מי לדבר, לא על ענייני משפה, לא על עניינים רשמיים, כזו שנראית שתלווה אותך עד יום מותך. רבים רואים את סגולתה הגדולה של הזוגיות כזו שמספקת לך "מישהו להזדקן איתו", מישהו שלא ייתן לך להיות בודד – בודד ממש- כשהמולת העבודה ורעש הילדים יעלם מחייך.
 "נשמותינו בלילה", שירת הברבור המופלאה של קנט הארוף האמריקאי (שכתב אותה בגסיסתו), מתארת כיצד הפרידה מהבדידות שבזקנה, ממש כמו הוצאת העז מהבית העמוס, מביאה איתה אושר טהור ונפלא, כיצד הזכות לנהל דיאלוג, בסיסי ככל שיהיה, עם רע, היא הדבר הקרוב ביותר למהות החיים שניתן להעלות על הדעת. את התוצאה אני יכול לתאר במילים שלרוב אני נמנע מהן בתיאור ספרות: יופי צרוף!

סיפור העלילה כל כך פשוט, שקשה להבין איך נדחס לשם כל היופי הזה:
אדי (Addie) מור היא אלמנה בת 700 מהולט, קולורדו, עיירה משעממת שכל הילדים נוטשים אותה, כך שנשארו בה רק ותיקים, שהולכים ומזדקנים בגפם. היא מזמינה לביתה את השכן האלמן שלה, לואיס ווטרס, אותו היא מכירה בקושי למרות שכנות של עשרות שנים, ובאקט של אומץ יוצא דופן, היא מציעה לו להתחיל לישון איתה בלילות מדי פעם, לא לשכב איתה (המילה באנגלית זהה, כמובן), אלא לישון יחד, כדי להפיג זה את בדידותו של זו. לואיס נענה להצעתה, והם מפתחים מערכת יחסים לא מינית, שמבוססת על רצונם לחלוק את חייהם, את עברם ואת עתידם זה עם זו. כל זה מתרחש תחת רחשי הרכילות המרושעת של העיירה הקטנה (שבבסיסה עומד ככל הנראה קנאתם של אלו שלא העזו לעשות מעשה דומה ונאחזו בבדידותם) התנגדותה הנמרצת של ביתו של לואיס והתנגדותו האכזרית של בנה של אדי.

העלילה הפשוטה הזאת היא הבסיס לנובלה הנהדרת הזאת. מערכת היחסים בין אדי ללואיס מתוארת בעידון נדיר, תוך מאמץ מרשים לא לגלוש לסנטימנטליות יתר.
 זה סיפור על שני אנשים שמבינים שהיכולת שלהם להציל זה את זה חשובה יותר מכל העכבות התרבותיות והחברתיות שכובלות אותם, ואכן, הם מצילים זה את זה. לואיס הופך מאיש שמסתגר בביתו ומטפל בגינה שלו כל יום לגבר אוהב שמכפר על חטאי העבר שלו עם אשתו המתה באופן האצילי, נטול האגו, שהוא מתייחס לאדי, הוא גם הופך לסב חורג לג'יימי, נכדה של אדי, ומעניק לילד המסכן בן ה-6 נקודת אור ונחמה בחייו. אדי, מצידה, מוצאת חבר נפש, מישהו שהיא יכולה להתוודות בפניו על כל מה שהעיק עליה כל חייה.

כוחו של הספר הוא בתמציתיותו. הוא אמנם מתואר כרומאן בן 192 עמודים, אך כנראה שזו תוצאה של עימוד יצירתי של המו"ל האמריקאי. אורכו האמיתי הוא לא יותר מ100 עמודים, אף אחד מהם לא מיותר, אף עמוד נוסף לא חסר.
 נדירים הספרים שמתארים אושר פשוט כל כך, בסיסי כל כך, באופן שיגרום לקורא לחוש גם הוא את האושר הזה (ואת העצב, במקומות הראויים לו), בלי סחיטה רגשית זולה, בלי סנסציות או פירוטכניקה. כל כך פשוט, כל כך יפה.

 מומלץ בלהט.