דליה וגאיטאנו, זוג שהתגרש לאחרונה, נפגש במסעדה על מנת לדון כיצד יבלו ילדיהם את חופשת הקיץ. במהלך הארוחה בין מנה למנה אנחנו עדים למחשבות שלהם על חייהם ובעיקר על הנישואים שהתחילו באהבה ותשוקה והסתיימו באומללות.
 המחשבות נודדות מדליה אל גאיטאנו, מההווה לעבר, משיחה במילים למחשבות אילמות .הם חוזרים במסע רגשי לעברם, 
 דליה שסבלה בעברה מאנורקסיה, היא תזונאית, את גאיטאנו, תסריטאי בראשית דרכו, היא פוגשת כאשר מגיע אליה לטיפול, האוכל, המסעדה ועוד ארוחות הילדים שמתוארות בספר הם סמל לחוסר היכולת שלהם לעכל את הנישואים והשחיקה, את החלומות שהתנפצו.
 הזוגיות שבראשיתה היתה מלאת אהבה ,תשוקה וחלומות הופכת לשיגרה מעיקה ומתסכלת. דליה רצתה כל כך להתחתן עם גאיטאנו ולהביא עימו ילדים, אינה מבינה כעת מה עשתה איתו.
 הארוחה הנמשכת כמה שעות מעלה בפניהם זיכרונות , כל רגע במסעדה מזכיר רגע אחר מעברם. כמו שציינתי המחשבות עוברות מ גאיטאנו לדליה, הקורא עובר בין המחשבות של שניהם ומנסה להבין איפה ואצל מי היתה הטעות בנישואים ואינו יכול לפסוק, לפני זוג צעיר אומלל הנאבק על קיומו והישרדותו, זוג שאינו מצליח לשמר את האהבה שהובילה לקשר. שניהם יודעים כי אין תקוה ועתיד ליחסיהם, וגם הקורא מבין זאת.
 בתחילת הספר צללתי אל הדמויות ואל נבכי הנפש שלהם, בהמשך הרגשתי, כי המחשבות מעיקות עלי והופכות לטרחניות. סיום הסיפור קצת חלש לטעמי, כאילו הסופרת ניסתה להרשים את סופו.
 למחרת סיום הקריאה הרגשתי שהדמויות מלוות אותו, כאבתי את אומללות נישואיהם ,הצטערתי על כך שהם צעירים ומיוסרים שלא מצאו דרך לשמר את אהבתם כמו הזוג המבוגר היושב לצידם במסעדה.

את מרגרט מצאנטיני אני מאד אוהבת. ספרה "אל תזוזי" חקוק אצלי בזיכרון.

זרם התודעה אני אוהבת פחות. לא תמיד מסתדרת איתו.

פשוט זה המון דברים על...ניוטרל. (כך אני מכנה את זה). אין עלילה עם הרבה דברים. נעים אחורה וקדימה בזמן, דבר שמקשה על  הפרעות הקשב שלי.

ולמה כתבתי את זה? כי הספר הזה כתוב בסגנון זרם התודעה. וגם אין "פרקים", הכל ברצף.

ובכל זאת, מאד אהבתי והתחברתי עם הספר.

דֶליה וגאיטאנו (גאה) יושבים בבית קפה. הם נפגשים כדי להחליט בקשר לחופשה של ילדים. אוכלים צהרים.

דליה וגאה פרודים. המשמורת של הילדים נמצאת אצל דליה. יש להם שני ילדים קוזמו וניקו. יחסית צעירים מאד.

דליה נשארה בבית עם הילדים וגאה עבר לגור בבית דירות.

דליה היא תזונאית. גאה כותב תסריטים.

פעם נכתבים הזיכרונות והרגשות של גאה, ופעם של דליה, לחילופין.

הרגשות של שניהם הם בעלי קשת רחבה. הם נעים בין געגועים, תשוקה ואהבה ולבין טינה , כעס ושנאה. הם מנסים לנתח (לא בקול, כי אם כל אחד לעצמו, במחשבותיו) מה בעצם קרה. איך זה בעצם קרה?

עשר שנים הם היו נשואים. שניהם בסביבות גיל 35. כבר עם ניסיון חיים, אבל עדיין צעירים.

שניהם נזכרים איך הם נפגשו, מה היה בהתחלה כאשר היו צעירים. איך אהבו, איזו תשוקה הייתה בהם, מה רצו.

ואז איך הכל התקלקל. כעס רב, בגידה, שנאה, טינה, איבה.

פעם הם מאד רגילים, כמו כולם, ואז בעצן מתברר שהם אחרים, מיוחדים.

.

מה בעצם קרה? איך אהבה הפכה לשנאה? באיזה שלב? איך חיבה הפכה להיות מרירות? האם בעצם הכל אבוד? האם אפשר לסגת אחורה?

רגע אחד הם מלאי רגשות. רגע אחד הם מרוקנים לחלוטין.

כל זה במשך ארוחה אחת.

לידם בבית קפה יושבים זוג זקנים. הם גם עוקבים אחרי הזקנים ומנסים לנתח איך הזקנים בעצם החזיקו מעמד. האם יש עדיין אהבה ביניהם.

ואז אולי הם מתחילים להבין ש...איש לא יוושע לבדו. 

מאד אהבתי את הספר. הרבה אסוציאציות. רגשות. אמיתות. בעצם אלו החיים עצמם.

ממליצה מאד.