את הספר קיבלתי למסיבת בת המצווה, וכרגיל, עוד בטרם הספקנו לסלק את שיירי הממתקים ולפתוח את המתנות שצורתן אחרת מצורתו של ספר, שקעתי בקריאה ראשונה, מתוך רבות, של הספר המרגש הזה.
דבורה עומר רשומה בפנתיאון התרבות שלנו, כמי שהביאה את תולדות עמנו ואת תולדות העם במולדתו המתחדשת אל בני הנוער, בצורה קולחת, מרגשת ונגישה. ההספק שלה ראוי להערצה, אם כי התבטאה פעם: הלוואי והייתי יוצרת יותר ילדים ופחות ספרים. אבל כולנו ילדיה, הלוא כן?
המילים שלה דאו ונקשו על לבנו, הכפיפו את קומת הגיבורים לקומת אדם, נתנו בהם אהבות, אכזבות, גבורה וגם חולשה אנושית.
אבל מכל הספרים "אני אתגבר" סיפר על הגיבורה שהיא אנטי-גיבורה, נפגעת שיתוק מוחין, שמוחה לא נפגע והוא שרץ, קופץ ומדלג במקום רגליה.
הרבה דמעות שפכתי בין דפי הספר, ואפילו ביטוי תלמודי אחד "שתוקי" למדתי ממנה, ולא, הכוונה איננה למשותק.
על כיסא הגלגלים ההוא, שאיתו התגלגלתי איתה לכל מקום, נולד בי המבט הזה, שאינו מסתכל ביושבים על כיסאות גלגלים כעל יושבי קרנות, ולא כעל מפגרים, ולא כעל מי שנמוך ממני רק מפני שראשו מגיע עד מותני, ומבטי גם לא מתחמק מהם משל היו מחלה מידבקת.
ולכן, יש לי גיבורה אחת שגם היא יושבת על כיסא גלגלים, אולי בזכות הספר ההוא. אך מכיוון שגיבורה זו עדיין לא נודעת היא, אניח לה בטרם תיחשף.

יהי זכרך ברוך, דבורה. חבל שנפרדנו. אך מכיוון שספרים כה רבים השארת אחריך, אין ספק שאינך מתה ממש.