|
|
|
גשם |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 2785 |
|
|
בדצמבר 2010 , גשם יוצא־דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית משתלטת על ישראל. יאיר קוגן — מתכנת צעיר שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים וגר בתל אביב — מפוטר מעבודתו, בהתפוצצות של בועת ההיי־טק המקומית. בעוד האבטלה גואה, והבצורת פולשת לתחומי חיים נוספים, יאיר מנסה למצוא את מקומו בתרגום לעברית של אגדה שכתב המשורר א"ס פוּשקין.
בווריאציה עדכנית על רומן החניכה, מבקש גשם לספר את סיפורם של בני העלייה הרוסית של שנות ה־ 90 . ברגישוּת הנענית למתח בין העברית לרוסית, ולאופנים בהם הן יכולות להדהד זו בזו, משתקפת הדרמה הנפשית של יאיר במלאכת התרגום שלו; בקשר עם אמו, החיה לבדה, בקשר עם ענבר, מלצרית ואמנית בעלת נפש סוערת, וברסיסי זיכרונות
מאביו, המתגורר בחו"ל; וכל זאת נוכח סאטירה שופעת רמזים על התנהלות המדינה בעִתות משבר, המרקיעה לפרקים אל מחוזות האבסורד.
תחת תנאי האקלים הקיצוני, כשהשמים ריקים ממִשקעים, מתגלה שוב ושוב "המקום הריק" המתקיים בתודעתו של יאיר: של מי הם הצללים שהוא מדמיין בכל מקום? והאם יכול "הברבור הפוּשקיני המפואר" להפוך, במעשה פלא של אמנות, ל"להקת שחפים יפוֹאית צנועה"?
"ריאליזם עשיר ובשל, נוגע בפרטי פרטים ופורץ כל מסגרת אלגורית נתונה — מה עוד שהוא עצמו נפרץ פה ושם לביקורים מטלטלים של אגדה וגרוטסקה. הוא פורט את הצמא המענה ומניע את דמויותיו בסבלנות, מעט מעט, ומרווה אותו בקצב דומה, בטפטוף עדין."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 1 |
תאריך הכנסה לאתר 10/07/2017
לא קל לעכל את גשם. סיפור שמתחיל עם גשם שוטף, מבול, אבל למעשה מספר לכל אורכו על בצורת וצחיחות. היובש הוא לא רק יובש ממים, בתל-אביב של 2011, אלא מתפשט לכל תחומי החיים. יאיר, הדמות הראשית של הסיפור, מאבד את עבודתו כמתכנת, ואת שנת הבצורת הוא יבלה בעיקר בבית, בחיפוש עבודה אבל גם בחיפוש עצמי... המשך הביקורת
לא קל לעכל את גשם. סיפור שמתחיל עם גשם שוטף, מבול, אבל למעשה מספר לכל אורכו על בצורת וצחיחות. היובש הוא לא רק יובש ממים, בתל-אביב של 2011, אלא מתפשט לכל תחומי החיים. יאיר, הדמות הראשית של הסיפור, מאבד את עבודתו כמתכנת, ואת שנת הבצורת הוא יבלה בעיקר בבית, בחיפוש עבודה אבל גם בחיפוש עצמי. הפסיביות, הפסימיות והצחיחות שורה בכל. המצב הכלכלי מתדרדר בגלל הבצורת, וגם אצל יאיר מתדרדר המצב. הוא לא מצליח להתקדם בעבודת התרגום שהחליט לקחת על עצמו, אפילו עכשיו כשיש לו זמן. אל חייו נכנסת (וגם יוצאת) כמו רוח רפאים, ענבר המלצרית (שלא חיבב) מבית הקפה (ששנא). דווקא ענבר מצליחה בהתחלה להפיח קצת רוח חיים בחייו השוממים, בישולים, מוסיקה, אבל גם זה לזמן קצר בלבד, כי גם מצבה של ענבר מתדרדר לאחר שהיא עוזבת את עבודתה. היאוש שורה בכל. והאוירה מתחילה להרגיש סהרורית משהו.
ובכל זאת, יש פה סיפור אופטימי ועשיר בעל רבדים שונים. ברובד האחד, יש כאן סיפור על חיפוש למימוש עצמי, והדילמה שבין מקצוע לפרנסה או מקצוע לנשמה. גם ליאיר וגם לענבר יש נשמה אומנותית. יאיר חולם להיות משורר, וענבר – אומנית ציירת. המפגש ביניהם בבית הקפה, אליו נהג יאיר להגיע כל יום לארוחת בוקר, קרה כששניהם עדיין עבדו לפרנסתם במקצועות שלא הגשימו את חלומותיהם. עזיבת העבודה אצל שניהם, הפיטורין של יאיר מחברת ההיטק, ועזיבתה של ענבר את המלצרות, יכלו לשמש קרש קפיצה למימוש החלום. אבל חלומות לא קל להגשים, ובמיוחד כשאין "גשם" בחוץ (לא במקרה המילה העברית למימוש עצמי כוללת את המילה "גשם" בתוכה – להגשים חלום, הגשמה עצמית). והגשם שאין ליאיר ואין לענבר הוא לא רק הגשם המציאותי. לשניהם חסרה משפחה, ושורשים, ותחושת שייכות. שניהם תלושים, אבודים, חסרי גב. על עברה של ענבר אנחנו באמת לא יודעים דבר, כי ענבר לא מספרת ליאיר אפילו מאיפה היא. לפי השפה שלה אפשר להבין שהיא ישראלית צברית חיננית, אבל זה בערך כל מה שנדע עליה. היא מנותקת ממשפחתה וברגע שנגמר לה הכסף מהמלצרות אין לה למי לפנות. על יאיר אנחנו יודעים שהוא עלה מרוסיה כשהיה בן שש, עם אמו ואביו, ואביו חזר לרוסיה כשהיה בן 12. עזיבת אביו השאירה פצע פעור שיאיר לא מוכן לגעת בו. בדידות וכאב הם קרקע פוריה ליצירה לאומנים רבים, אבל הדרך ליצירה כרוכה בכשלונות ותסכולים רבים. מילה קדר לוקחת אותנו לכל הרגעים ולכל הנסיונות הכושלים, ליאיר שתקוע במקום מסויים בתרגום האגדה של פושקין ומנסה שוב ושוב לחזור לאותה שורה, ולענבר שמציירת באובססיביות את אותו ציור של ג'ורג'יה אוקיף. עוד ועוד נסיונות וכשלונות. תוך כדי ההתמודדות של כל אחד עם היצירה שלו, אנחנו הקוראים מתוודאים לכך שכל אחד מהם שונה מאוד הן במקורות התרבותיים מהם הוא שואב והן בגישה למשמעות או מטרת היצירה. בעוד ענבר שואבת את מקורותיה מתרבות אמריקאית (אוקיף) ומודרנית עד פוסט-מודרנית, מקורותיו של יאיר הם בעיקר רוסיים (פושקין) ובעיקר קלאסיים; בעוד ענבר היא טוטאלית, ורואה ביצירה דרך להנציח את היוצר (דרך לנצח את המוות "מי שלא בסיפור לא מת"), יאיר מהלל דווקא את החיים, ואת היצירה כחלק מהחיים, כאמצעי בשביל לחיות ("מי שלא בסיפור לא חי").
אבל זה רק חלק מהסיפור, כי זהו סיפור גם על התמודדות של בן מהגרים. אומנם יאיר הגיע לארץ בגיל צעיר מאוד כשעוד יכול היה ללמוד את השפה ולהתאקלם כמעט לחלוטין בתרבות הישראלית, והוא אכן כבר "לא נראה רוסי", אבל בתוכו יש עדיין משבר זהות. כי את שנות ילדותו המכריעות הוא עבר ברוסיה, שמו הוא רוסי, שפת אימו היא רוסית, וסיפורי הילדים שעליהם גדל הם סיפורים רוסיים. למרות שעיברת את שמו, וגדל במערכת החינוך הישראלית, דרך האוניברסיטה, והיום הוא גר בלב הבועה התל-אביבית, ויושב בבתי הקפה שלה, הוא לא מחובר ממש להוויה הישראלית. את בית הקפה הוא "שונא" (די היה לי תמוה בהתחלה – למה באמת הוא שונא אותו ובכל זאת מבקר בו בכל בוקר?), את החגים הוא שונא, אפילו את אותו החג היחידי שאיכשהו הוא אהב, חג החנוכה. ומן המציאות סביבו הוא די מנותק (אחד הדוגמאות היא ההפגנה). מילה קדר לוקחת אותנו להתמודד עם משבר הזהות של יאיר דרך החזרה לסיפורי הילדות שלו - לא בכדי נדבק יאיר דווקא לנסיונות לתרגם אגדת ילדים עליה גדל.
ומה שהקסים אותי יותר מכל היה הרובד הסמוי של הסיפור, שבנוי בעצם על אותה אגדה של פושקין. כל זמן קריאת הספר הרגשתי שאני מפספסת משהו שאני לא מכירה את אגדת הצאר סאלטן של פושקין, ולמרות שהוא ניתן בחלקים לאורך הספר לא ממש הצלחתי להבין את הסיפור. אז הלכתי לקרוא בויקיפדיה. קריאה קצרה של עלילת האגדה השאירה אותי פעורת פה - ההבנה היכתה בי בבת אחת וגרמה לי להבין משהו מאוד מהותי בסיפור. האגדה על הצאר סאלטן מספרת על איך אשת-הצאר ובנו התינוק גווידון נשלחים בחבית אל הים. הם מגיעים לחוף יבשה, אבל שם חיים האם ובנה בבדידות. עד שהבן – מציל ברבור יפהפה שהופך לבחורה יפהפיה, וביחד הם הופכים את האי לממלכה מפוארת. הסוף הטוב מגיע רק כאשר אל האי מגיע האב – הצאר סאלטן, ומגלה את אשתו ובנו האובדים. הסיפור של יאיר נראה בבירור כפרפראזה על סיפור האגדה של פושקין. ההקבלות ברורות. יאיר הוא הנסיך גווידון, הבן שגדל עם אמא לבד בארץ רחוקה, רחוקה מהמולדת, רחוקה מהאב. למרות שהוא פוגש בברבור – היא ענבר – ואותה הוא אף מנסה "להציל" (מזמין אותה לגור אצלו כשנגמר לה הכסף), הוא לא מצליח להקים את "הממלכה המופלאה". משהו חסר, אולי זו האהבה שחסרה, אולי משום שהוא לא באמת הצליח להציל אותה (או היא אותו), אולי כי ענבר אינה ה"מלכה-ברבור", ואולי כי המלכה-ברבור באגדה היא כוח-על מיסטי שאינו קיים במציאות. לאור רובד האגדה, קל לראות מדוע לדמות של ענבר בסיפור אין עבר, וכל מהותה היא האובססיביות סביב פרח האירוס של אוקיף, האירוס הלבן - כמו הברבור הלבן. אבל בניגוד לברבור הלבן, רק עלי הכותרת של האירוס לבנים וקטיפתיים, ואילו מרכזו שחור, והוא מאיים לבלוע את צופיו, את ענבר ואת יאיר (לכן הציור נקרא בעצם "האירוס השחור"). הטוויסט הזה בהתייחסות לאגדה המקורית, בוחן את היכולת של הקשר הרומאנטי (באגדה גווידון והמלכה ברבור, במציאות יאיר וענבר) להציל את הנפש הדואבת בשל השבר בקשר בין אב ובנו (או הגלות מארץ המוצא). האנלוגיה הזו בין האגדה והפארפרסה שלה, עם הדימיון ועם ההבדלים שבה, מגלים לנו מסרים נוספים של הסיפור, למשל, הבנה נוספת של הכאב איתו מתמודד העולה מרוסיה – איזו מהמדינות הוא תופס כ"מולדת", רוסיה או ישראל, או חוסר היכולת להתקדם ולממש את עצמך אם עדיין השארת חלק מעצמך בארץ המוצא.
הסיפור מתפתח ומתקדם בשלושת האפיקים, והקצוות ייפגשו בסוף. יאיר יצליח לפרוץ את מחסום היצירה בצורה מקורית ולא צפויה, אבל כזו שגם תעזור להביא את שאלת זהותו על פתרונה. ויחד איתם, גם האגדה "החדשה" תגיע אל סיומה. הרובד הסמוי נותן ליצירה את העומק שלה, היופי שלה, והתחושה של שלמות הסיפור, למרות שברובד הגלוי נראה כאילו לא באמת קורה משהו.
הקריאה בספר מאוד שונה מקריאת ספרים ישראליים אחרים, וזה גיוון מרענן. הספר אומנם מראה את החברה הישראלית דרך עיניים של מהגר, אבל זהו ספר כללי יותר העוסק ביחיד המחפש משמעות בחייו. בפרט ישנה התעסקות מעניינת באדם המודרני, וביחסים בין האדם למחשב ולאינטרנט (לפעמים נראה קצת מוזר הקשר עם המחשב). פה ושם יש בספר קטעים לא קוהרנטיים, או קטעים שלא היו ברורים לי. יש הרבה איזכורים של אומנות, ספרות ושירה לכל אורך הספר ואת זה אהבתי מאוד. למרות שהספר גדוש בקטעים ארוכים על מצב ה"אין גשם" – קטעי "אפוקלפסיה" לכאורה, שהרגישו לי מייגעים, נהנתי לקרוא את הסיפור של מילה קדר, ובעיקר הרגשתי את הנעימות והרגישות של הכותבת. אהבתי מאוד את הדיאלוגים העדינים בין יאיר ואמו, בין יאיר וענבר החיננית, ובאופן כללי הרגשתי שקיבלתי צוהר להבין קצת יותר את מה שעובר על מהגרים רוסיים או מהגרים בכלל. בסוף יש אפילו כיוון לתיקון ונימה של אופטימיות. אופטימיות זעירה, זהירה, עם טיפת גשם ראשונה, והבטחה חדשה שמגיעה ממטוס מרוסיה. לכו לקרוא.
תאריך הכנסה לאתר 05/06/2017
ברשותכם האדיבה אוסיף מעט לסקירות המצוינות שנכתבו על הרומן הזה על ידי הקוראים שקדמו לי.
על לידת רומן הביכורים שלה כותבת המחברת כך:
"התחלתי לכתוב את "גשם" בימים השחונים של סוף שנת 2010. היה אז רצף של שנות בצורת בארץ... המשך הביקורת
ברשותכם האדיבה אוסיף מעט לסקירות המצוינות שנכתבו על הרומן הזה על ידי הקוראים שקדמו לי.
על לידת רומן הביכורים שלה כותבת המחברת כך:
"התחלתי לכתוב את "גשם" בימים השחונים של סוף שנת 2010. היה אז רצף של שנות בצורת בארץ, והיה נראה שלעולם לא יירד עוד גשם. מצאתי את עצמי חושבת, מה יקרה אם באמת לא יירד גשם? איך תיראה ישראל שבאמת מתייבשת? איך תיראה תל אביב שרויה באובך ובחמסין תמידי? התחלתי לכתוב. אבל די מהר הבנתי שהסיפור שלי, על אף שיעסוק בבצורת, הולך לדבר בעיקר על בני אדם. אבל על מי יהיה הספר שלי? סיפורו של מי מתאים להיות מסופר בקול שלי דווקא?
כך נולד יאיר קוגן. יאיר, שפעם קראו לו יורה, הוא מתכנת צעיר בן העליה הרוסית של שנות ה90 (ממש כמוני) , שגדל בבת ים וגר בתל אביב. יאיר השיל מעליו כבר בתור ילד את הזהות הרוסית שלו, אבל גם לא מרגיש לגמרי ישראלי. גם בהייטק הוא לא ממש מוצא את עצמו. על שני פערי הזהות האלה יאיר מנסה לגשר באמצעות אגדה של פושקין, שאותה הוא מתרגם מרוסית לעברית, בימי שישי הפנויים שלו בבית הקפה השכונתי. כשהארץ סביבו נסחפת לתוך בצורת קשה ומשבר כלכלי, יאיר מתמודד עם בצורת מסוג אחר."
ליאיר יש הרבה כעסים על אביו ובתחילת הספר הוא מסרב להיות אתו בקשר ולענות למיילים שלו. יאיר עלה לישראל בעודו ילד עם הוריו והורי אביו אך דווקא אביו היהודי (אמו אינה יהודיה) לא נקלט בארץ וחזר לסנט פטרבורג, משאיר מאחוריו את משפחתו הדואבת. ליאיר יש הרבה זכרונות כואבים מילדותו ברוסיה ובסוף הספר הוא מגיע לידי השלמה אתם ומשלים גם עם אביו, במציאות או רק בראשו, על ידי כתיבה, לא ברור. בצד זכרונות העזיבה הלא נעימים של אביו, קיים זיכרון ילדות שבו הציל אותו אביו ממוות בנהר. הילד שנקרא אז יורה נכנס לחבית כדי לחמוד לצון ולשחק עם אביו מחבואים וזו הדרדרה במי הנהר ועוד מעט הכלוא בה היה טובע. בתחנה המטאורולגית בישראל, שאליה נקלע במקרה, לומד יאיר מאיש מבוגר, גיורא, שאפשר להוריד גשם באופן מלאכותי, לבנות רהיטים ולתפור בגדים קרועים. גיורא מציע ליאיר מקום שינה, מזון ומשקה. הוא מכין אוכל, מכבס ותופר ומתפקד כתחליף לאב. דומה שיאיר עובר תהליך של ריפוי עצמי, שלא כמו ענבר, בחורה ישראלית ממלצרת שפגש בבית הקפה שבו היה נוהג לאכול ארוחת בוקר ולכתוב.
דמותה של ענבר משמשת כתשליל לדמותו של יאיר. שניהם רוצים להיות אמנים, הוא – מתרגם וסופר, היא – ציירת. שניהם מעריצים אמנים גדולים שהיו רוצים לדמות אליהם ואינם מסוגלים, לפחות בינתיים, להיות מקוריים באמנותם. יאיר מתרגם אגדת ילדים של פושקין מרוסית לעברית, תוך קשיים רבים. ענבר מחקה את ציוריה של ג'ורג'יה אוקיף. יאיר מפוטר מעבודתו עקב המצב הכללי אך יש לו עדיין חסכונות והוא יכול להרשות לעצמו לחיות תקופה מסוימת בלי לעבוד. ענבר מתפטרת מעבודתה כמלצרית מתוך דחף כועס ומכיוון שאין לה לא חסכונות ולא מקום מגורים, היא באה להשתכן בדירתו השכורה של יאיר. שניהם בודדים, ענבר אף יותר מיאיר. ענבר מבינה בשלב מסוים שהיא אינה אמנית גדולה כמו שחשבה קודם ותובנה זו מעבירה אותה על דעתה וגורמת לה להרס עצמי עד כדי מחשבות אובדניות. ענבר מסמלת את ההקצנה שהיה עלול לעבור יאיר לולא היה גמיש יותר, סובלני וסבלני יותר, שאפתני פחות.
ליאיר הייתה מערכת יחסים עם בחורה רוסיה, לובה, אך היא עזבה אותו משום שלא היה מספיק אמביציוזי. היא טענה שהוא עצלן, מבזבז את החיים שלו, יש מיליונים כמוהו. דווקא תכונה זו, חוסר אמביציה, לכאורה, שנראתה בעיני לובה כחיסרון, מסייעת לו להשתקם ולמצוא את עצמו. ענבר מקצינה והולכת, מסרבת לאכול ולשתות בתואנה שהכול מזוהם. יאיר מאכיל ומרפא כלבים, מתקן את כאב זכרונה של כלבתו האהובה לייקה שהוריו המיתו המתת חסד. דמותו של דיוגנס, חביתו וכלביו, שורה על הספר שגיבורו מתגבר על פיתוי ההסתגרות וההזנחה העצמית.
זהו סיפור על עולה מרוסיה ועל העלייה הרוסית אך העמדתה מנגד של ענבר ההרסנית מדגישה את האוניברסליות שבו. כל מי ששואף להצליח כאמן גדול, פושקין/אוקיף או לא כלום, ולא עולה בידו להגשים את חלומותיו חייב, אם ברצונו להמשיך לחיות, להתפשר עם המציאות, למצוא חלופות. ההגשמה העצמית, הרוויית הצימאון, עוברת דרך הסתגלות והתגמשות. בעוד שענבר הולכת ומדרדרת, ולא ידוע מה עולה בגורלה, דומה שיאיר יוצא מהחבית ולומד לשתות.
מלבד הקשר לדיוגנס, מוטיב החבית מודגש ברומן לכל ארכו, כחוט השני, בעניין האגדה של פושקין שיאיר מתרגם, בעמל רב. הינה ציטוט:
כיאה לשעת צהריים של יום שישי, הגלידרייה האהובה על ענבר הייתה צפופה והומה, והם מצאו מפלט על ספסל בגינה ציבורית קטנה סמוכה. הוא אחז בגביע גדוש בווניל עוגיות ושוקולד בלגי, ואילו כוס הנייר בידה הלכה והתרוקנה במהירות משוקולד-מנטה וסורבה תפוח.
"אז איך קוראים למה שאתה מתרגם?" שאלה כשכוס הגלידה כבר הייתה ריקה לגמרי.
"האגדה על הצאר סלטאן, בנו של הנסיך גוידון ונסיכת הברבור היפהפיה. זאת אגדת ילדים שמאוד אהבתי כשהייתי ילד." הוא היסס לרגע. "ההורים היו מקריאים לי אותה לפני השינה."
"על מה האגדה?"
"היא מתחילה משלוש אחיות, שכולן רוצות להתחתן עם המלך. אז הוא בוחר אחת מהן לאישה, זאת שמבטיחה ללדת לו בן, ושתי האחרות הופכות להיות המבשלת המלכותית והתופרת המלכותית."
"מאוד פמיניסטי, " גיחכה ענבר.
"בקיצור, " המשיך, "כשהמלך יוצא למלחמה, המלכה יולדת לו בן, אבל שתי האחיות הקנאיות מסדרות שיזרקו את המלכה והנסיך בחבית לים." (עמ' 54).
ושוב מופיע המוטיב בסוף הספר, בנוגע לזכרון ילדות של יאיר שבו הציל אותו אביו מטביעה והגן עלין בהמשך:
כששמע את אביו מחפש אחריו כבר הגיע לגדת הנהר. מכסה החבית היה כבד, אבל עם קצת מאמץ הצליח להסיר אותו, נכנס פנימה והתכרבל בתנוחה עוברית. (עמ' 188).
הבעת פניו של האב, כשהעלים את סיפור המקרה של החבית שהידרדרה משום מעשה המשובה של הבן ולא סיפר על כך לאם, נחקקה בזכרונו של יורה אך הגנת האב עליו לא עוררה בו הקלה, לא באותו רגע ולא לאחר מכן. הוא קשר אותה להרדמה לנצח של כלבתו האהובה שחלתה, חמש שנים לאחר מכן, וקבורתה ביער בן שמן, בהחלטה משותפת של אביו ואמו. בתקופה זו אביו שהה עדיין בישראל. הוריו לא סיפרו לו את האמת על סופה של הכלבה והדבר תרם להסתאבות היחסים. באותה תקופה התחיל גם הקרע בין אביו לאמו, שבסופו חזר האב לסנט פטרבורג.
ועוד דוגמה לכתיבתה של המחברת מקטע שבו מובלטת תחושת הניכור של יאיר, הגורמת לו שיתוק זמני:
בדיעבד, התקשה אפילו לתאר מה קרה לו. מול שיירי ארוחת הבוקר קרא שוב ושוב את החלק שכבר הצליח לתרגם וחזר עוד ועוד אחורה, מנסה לשאוב השראה מעצמו. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר. המנגינה הפנימית של המשפט מצאה חן בעיניו, והוא קרא שוב, מתמסר לה. לא צפרדע, לא עכבר. לא צפר-ד-ע-, לא-עכ-בר. המילים איבדו ממשמעותן כשחזר עליהן כך והפכו לצלילים מבודדים. בתנועת אצבע מעגלית, השיט, לפי הקצב, שקיק סוכר על גבי השולחן. לא-צפר-ד-ע-לא-עכ-בר. בלי משים החלו ההברות להימתח ולהתעוות, זרות ובלתי אנושיות, כמו הצלילים הבוקעים מרדיו-טייפ ישן לאחר שהסליל המגנטי של הקלטת נפרם והסתבך בתוך עצמו. יאיר הביט בידיו שנחו על השולחן. גם הן הרגישו פתאום זרות. אחת מהן המשיכה לסובב את שקיק הסוכר והשנייה שכבה ללא ניע, גדולה וכבדה. מילותיו של פושקין בספר מולו היטשטשו ונפרמו, כאילו הביט בהן דרך ענן. הכלים שעל השולחן, הספר, המחשב, גופו שלו, אף אחד מאלה לא היה ממשי. (עמ' 63).
תאריך הכנסה לאתר 28/02/2017
מילה קידר כתבה ספר על בני העלייה הרוסית של שנות התשעים ועל בצורת משונה שמשתלטת על הכל.
אין גשם. אפשר לחוש היטב במילותיה את הבצורת הקשה, בכל מובן. אין מים, אין פרנסה ואין גם אהבה.
הספר הוא על בצורת, אבל גם על השתוקקות. השתוקקות לגשם שינקה את הכל, לאהבה... המשך הביקורת
מילה קידר כתבה ספר על בני העלייה הרוסית של שנות התשעים ועל בצורת משונה שמשתלטת על הכל.
אין גשם. אפשר לחוש היטב במילותיה את הבצורת הקשה, בכל מובן. אין מים, אין פרנסה ואין גם אהבה.
הספר הוא על בצורת, אבל גם על השתוקקות. השתוקקות לגשם שינקה את הכל, לאהבה שתעטוף ולפרנסה שתעניק ביטחון כלכלי.
היא מטיבה לתאר את הקשיים החברתיים והכלכלים של עולים חדשים וותיקים במדינה שלא נולדו בה ואת התפוצצות בועת היי-טק שהותירה אחריה אנשים מחוסרי כל.
קראתי את הספר בדיוק כשמזג האוויר בחוץ היה גם כן יבש וקר ואפשר היה לחוש בחוסר תנועה ובמחסור באוויר נקי ושטוף. מילה מצאה אותי בדיוק במצב רוח המתאים להזדהות עם הצורך לשטוף את העולם.
יאיר קוגן מתכנת תל אביבי צעיר, נולד בסנט פטרבורג, עלה לארץ עם אמא ואבא, סבתא וסבא. גדל בבת ים, רק עם אמא, כי אבא חזר לרוסיה ובכלל הוא לא יהודי לפי ההגדרות של הרבנות, כי אמא שלו לא יהודיה. רק אבא. ברוסיה הוא נחשב יהודי ובארץ לא.
הוא גר באיזו דירה תל אביבית לבדו, הייתה לו אהבה אחת שנגמרה. מקפיד לשמור על קשר עם אמא ופעם בשנה בדיוק ביום הולדת עם סבא וסבתא היהודים, שהשתדלו מאוד למלא את החוסר שהשאיר אביו-בנם. ל בכל זאת הוא חש ילד נטוש, כי אבא זה אבא, אי אפשר למלא את מקומו.
מפעל ההיי-טק שהוא עובד בו נקלע לקשיים ונאלץ לפטר עובדים.
יאיר מפוטר. הוא שולח קורות חיים לכל מקום כמעט ולא נענה למרות כישוריו. הבצורת הכלכלית פושה בכל וגם גשם אין. בינתיים הוא נאבק בתרגום כתביו של פושקין. יש לו רוסית דיי טובה, אבל הוא לא מצליח למצוא את הגשר הזה בין שתי השפות והוא מדלג ביניהן ונתקע.
יאיר פוגש את ענבר מלצרית בבית הקפה בו הוא נוהג לבקר ומתפתחת ביניהן חברות לא רומנטית.
החוסר תעסוקה משתלט עליו והוא מסתגר. ענבר ואמו היחידות שמחפשות אחריו, עד שענבר בעצמה נותרת ללא תעסוקה והוא אוסף אותה אל ביתו.
הספר מעביר היטב את תחושת הזרות והחוסר ואת הקושי לגשר בין שתי שפות-שתי תרבויות-שתי זהויות.
אני מודה שהתביישתי. התביישתי בחוסר יכולת שלנו כחברה להכיל את מה שלא מוכר לנו מבטן ומלידה.
ספר חשוב, מעורר שאלות נוקבות
ממליצה מאוד!
תאריך הכנסה לאתר 28/11/2016
גשם שוטף ירד במשך מספר ימים בדצמבר 2010, וחדל. במשך השנתים הבאות שררה בארץ בצורת, ובעקבותיה משבר בחקלאות, קיצוץ במים ובחשמל, זיהום אויר חמור, ושבר כלכלי בכל ענפי המשק. יאיר קוגן, איש מחשבים, היה אחד מקורבנות האבטלה הגואה. נסיונותיו למצוא עבודה לא עלו יפה, והוא הלך ושקע באפטיה ובחוסר... המשך הביקורת
גשם שוטף ירד במשך מספר ימים בדצמבר 2010, וחדל. במשך השנתים הבאות שררה בארץ בצורת, ובעקבותיה משבר בחקלאות, קיצוץ במים ובחשמל, זיהום אויר חמור, ושבר כלכלי בכל ענפי המשק. יאיר קוגן, איש מחשבים, היה אחד מקורבנות האבטלה הגואה. נסיונותיו למצוא עבודה לא עלו יפה, והוא הלך ושקע באפטיה ובחוסר מעש. הוא חשב לנצל את הזמן שהתפנה כדי להשלים תרגום יצירה של פושקין, אך גם במשימה זו נתקע.
יש בספר כמה היבטים מעניינים הנקשרים היטב זה לזה: המשבר במדינה מתנהל במקביל למשבר הפרטי של יאיר, ושניהם מנוהלים באורח כושל. יחסיו של יאיר עם אמו – אחד המרכיבים היפים של הספר – שלובים באורח נאה בשיר שאותו הוא מבקש לתרגם, ובו, בין השאר, אם ובנה המיטלטלים בחבית בלב ים. ענבר, אמנית מבולבלת, הנכנסת לחייו ולדירתו, מייצגת תהליך שקיעה קיצוני של צעירה אובדת דרך. פרטים רבים בחייו קשורים אסוציאטיבית להיסטוריה של רוסיה מולדתו.
קל להזדהות עם יאיר. הוא אדם מעניין, סקרן, משכיל, שנקלע לנסיבות לא קלות, ובהדרגה איבד את היכולת להחלץ. קל לשקוע, קשה הרבה יותר להתרומם. צריכות לעבור שנתיים ארוכות של בצורת, חיצונית ופנימית, לפני שישוב הגשם – האמיתי והמטאפורי – ויאיר יוכל לקוות לפרוח מחדש.
"גשם" מוצג כספר על העליה מרוסיה, או על דור 1.5 לעליה, אבל לא חוויתי אותו ככזה. הרקע הרוסי של יאיר יכול היה להיות מוחלף בקלות בכל רקע אחר, כולל מקומי ישראלי, ובעיני הוא מתאר את הקשריו התרבותיים בלבד, לא מייצג משבר הגירה או קונפליקט בין רוסיות וישראליות. האמירות בנוסח "יהודי או ישראלי" יכולות היו להאמר, ואכן נאמרות, על ידי ילידי הארץ, ואינן מייחדות את העולים.
לצד ההיבטים היפים של הספר, הוא סובל, לטעמי, מעודף פרטים ותיאורים בלתי נחוצים, ליקוי שכיח אצל סופרי ביכורים שכנראה חשים דחף להציג את יכולותיהם. למילה קידר יש יכולת, אבל עריכה מצמצמת היתה יכולה להיטיב עם הספר.
תאריך הכנסה לאתר 11/11/2016
ספר ביכורים של "דור 1.5"
'גשם' מתחיל את סיפורו בידיעה על גשם שוטף שירד בדצמבר 2010 ללא הפוגה במשך שלושה ימים ומסתיים בגשם שוטף שירד בדצמבר 2012 לאחר תקופה ארוכה שלא הגיע. אך לכל אורכו מסמל הספר 'גשם' בצורת קשה,... המשך הביקורת
ספר ביכורים של "דור 1.5"
'גשם' מתחיל את סיפורו בידיעה על גשם שוטף שירד בדצמבר 2010 ללא הפוגה במשך שלושה ימים ומסתיים בגשם שוטף שירד בדצמבר 2012 לאחר תקופה ארוכה שלא הגיע. אך לכל אורכו מסמל הספר 'גשם' בצורת קשה, גשם שממאן להגיע ופיטורים המונחתים על ראשיהם של עובדים בארץ ישראל בכל המגזרים. מחסורו של הגשם מתחיל להיות מורגש, איגוד החלקאים מודיע בפני מחסור בפירות וירקות. המחסור במים מוביל לקשיים עצומים בתפעול מפעלים והמשבר לא פוסח גם על מפעלי היי-טק.
יאיר קוגן אשר גר בתל אביב הוא גיבור הסיפור ונקרא יורה בארץ מוצאו. יאיר מתכנת במקצועו עובד חברת היי-טק כבר שש שנים ויודע שהוא עומד להיות מפוטר עוד לפני שזה קרה אפילו. בראשו הוא מתכנן את מהלכיו ואיך יתנהג כשיודיעו לו שהוא הולך הביתה. ליאיר אם בשם נדיה מורה בבית ספר אליה הוא קשור מאוד ואשר גרה בבת ים שם גדל יאיר. אביו עזב אותם וחזר לארץ מולדתו כשהיה ילד. לבית הקפה הסמוך לביתו לשם הולך יאיר, מדי יום יש מלצרית נחמדה וקופצנית כמו תלתליה ששומרת לו מקום קבוע.
לאחר פיטוריו מחפש יאיר עבודה הוא שולח קורות חיים ומחכה להודעות שממאנות להגיע. לאט לאט הוא שוקע בביתו המעופש, מזמין קרטוני פיצה ולא טורח לצאת. שעות השינה שלו מתארכות וניתוקו מהעולם הופך להיות בטוח. עד שענבר הבחורה מבית הקפה מוצאת אותו בפייס ושולחת לו הודעה. החברות בין שניהם מתהדקת והם מתחילים לצאת ולראות קצת את העולם שמעבר לדירה שלו. כשענבר עוזבת את מקום עבודתה ולאחר מכן את ביתה והופכת להיות דיירת משנה בביתו, מגלה בה יאיר נפש של אמנית מיוסרת שאינה מוצאת את מקומה בעולם ואינה נכנעת לתכתיבי החברה. היא הופכת להיות טבעונית אדוקה ומנסה ביחד איתו לצלוח את משברי החיים. רסיסי זיכרונות מאביו דימה הנוטש, מכלבתו לייקה האהובה שהורדמה בהעדרו, מלווים אותו ואת קווי המתאר של הסיפור. ביחד עם המנטאליות והשפה הרוסית השגורה בפיו אותה הוא נדרש למקם בחייו מדי פעם.
מלנכוליה ומועקה חרישית משוחים לכל אורכו של הספר. האבטלה הקשה הנכפית על גיבורו יאיר, הנפש הרגישה של ענבר והקשיים איתם מתמודדת נדיה אמו של יאיר צפונים היטב בתוכו. בחוץ הארץ כמרקחה גועשת, קברניטיה מנסים למצוא פתרונות למצב העגום בהעדר הגשם המיוחל ובפנים דירתו של יאיר מנסים לחיות חיים שפויים. יאיר מנסה שוב ושוב לתרגם את האגדה של פושקין אך הבצורת המתמשכת בחייו ובחיי ארצו מותירים בו חלל המסרב להתמלא.
ספר המעורר מחשבות ותהיות הוא מקסים ומיוחד ממליצה!
מילה קידר, פסיכולוגית ומתכנתת, נולדה בקייב בריה"מ (1985). עלתה לארץ עם הוריה וסבתה ב-1990, בהיותה בת 5. גדלה בחיפה והיום מתגוררת בתל אביב. נשואה לשחר ואם לתום.
שייכת לקבוצת הכותבים של "דור 1.5" – קבוצת צעירים ישראליים דוברי רוסית השואפת להנכיח את העלייה הרוסית של שנות ה-90 בשיח הישראלי.
בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית. היום פסיכולוגית מתמחה. למדה כתיבה יצירתית במסגרת לימודי ערב במכללת "מנשר לאומנות".
"גשם" הוא ספרה הראשון.
תאריך הכנסה לאתר 06/11/2016
הספר "גשם" הוא רומן פסיכולוגי מורכב. הסיפור מציג את ה"שקופים" בחברה הישראלית עם התמקדות בעולים החדשים מרוסיה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, שחלקם לא הצליחו להשתלב בתרבות הישראלית.
בדצמבר 2010, גשם יוצא דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז... המשך הביקורת
הספר "גשם" הוא רומן פסיכולוגי מורכב. הסיפור מציג את ה"שקופים" בחברה הישראלית עם התמקדות בעולים החדשים מרוסיה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, שחלקם לא הצליחו להשתלב בתרבות הישראלית.
בדצמבר 2010, גשם יוצא דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז משתלטת בצורת על ישראל שגורמת לנזקים קשים מאוד ומביאה בין היתר לאבטלה גואה, בעיקר בתחום ההייטק.
יאיר(יורי) קוגן, גיבור הסיפור הוא מתכנת צעיר בן 27 שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים, ומתגורר בדירה שכורה בתל אביב. הוא מפוטר מעבודתו בהייטק וחווה תסכול, בדידות וחי בתוך בועה שיצר לעצמו:
"ורוב הזמן, שקט. השקט קשה, קשה ומתמשך, מתמשך וטורדני" (עמוד 49), והוא בורח מהעולם אל מסכי המחשב והטלביזיה.
יאיר מנסה ללא הצלחה לתרגם לעברית אגדה שכתב המשורר פושקין.
נדיה, אמו של יאיר, מורה בתיכון "שבח מופת" בתל-אביב מתגוררת בבת-ים ומתקשה לקבל את המנטליות הישראלית בבית הספר: "תלמידים סוררים – גם דבילים שעוד לא ראתה כדוגמתם, גם עצלנים, ומה שהכי גרוע – חוצפנים..." (עמוד 23).
האם מאוד דואגת לבנה וגם מציקה: "מדי פעם אמו מתקשרת. הוא עונה ומסביר
שעדיין לא התחיל לחפש עבודה. לא, הוא לא יודע מתי יתחיל. לא, הוא לא מתכוון להירשם לתואר שני" (עמוד 48).
אביו של יאיר לא השתלב בישראל ובחר לחזור לרוסיה, והותיר בישראל אם חד-הורית עם ילד קטן.
ענבר, ציירת בנשמתה ומלצרית בבית קפה שבו יאיר סועד ארוחת בוקר, מנסה ליצור קשר איתו, להוציא אותו מהבועה שלו, ובשלב מסוים מתפטרת מהעבודה והופכת לשותפה לדירה של יאיר.
נגמר לה הכסף, וגם לא היה לה לאן ללכת... הביחד שלהם מלווה בהרבה מריבות (עמוד 178).
הספר ממחיש את מה שמתואר כמשבר הגירה בפסיכולוגיה בין-תרבותית, העוסקת בין היתר בתהליך הגירה ממדינה אחת לשניה, שנושאת בחובה פוטנציאל ליחיד לצמוח ולהתפתח.
למרות זאת, בדרך כלל נלווית לתהליך זה מצוקה פסיכולוגית או פיזיולוגית.
אחד הגורמים שעלולים לתרום למצוקה שכזו הנה המתיחות הנחווית על ידי אלו המהגרים בין תרבויות כשהם מנסים להגדיר מחדש את אישיותם ולהסתגל להקשר החברתי החדש.
יאיר לא הצליח להשתלב כחלק מקבוצת הישראלים במקום עבודתו: "לא היה לו חלק של ממש באף אחת מהקבוצות החברתיות שחלקו תמיד את הקפה בבוקר...." (עמוד 29).
מעבר תרבותי עלול להשפיע על היבטים רבים של העצמי, באופן המצריך הגדרה מחדש משמעותית ובניה מחדש של הזהויות החברתית והאישית. במהלך תקופת המעבר, על המהגרים לארגן מחדש ברציפות את המבנה העדין של תת הזהויות השונות שלהם. כמה מתת הזהויות החדשות קשורות לחברותם בחברה המארחת החדשה שלהם, אחרות משקפות זיקה לערכי תרבות האם שלהם.
יאיר מתקשה למצוא את עצמו בחברה שבה אנשים מחליפים עבודה בתדירות גבוהה:
"הוא עבד באותו מקום מאז שחרורו מהצבא, בזמן שהקולגות שלו התחלפו וחבריו מהצבא החליפו משרות בזו אחר זו" (עמוד 33).
בהגדרה מחדש של זהויותיהם, עולים חדשים מעצבים תפיסות לגבי ציפיות חברי החברה החדשה מהם, תפיסות שיתכן וישפיעו על תהליך הזהות.
יאיר נוכח שלמרות תרומתו המשמעותית לחברה במשך שש שנים(כפי שהכריז הבוס), הוא ה"זר" צריך להיות זה שיעזוב בשל הרעה במצב הכלכלי של החברה (עמוד 31).
יאיר משתדל לגבש זהות עצמית חדשה, אך נתקל בכל מקום באנשים כמוהו שלא השתלבו וממשיכים גם לדבר את שפת תרבות המקור שלהם: "תמיד הרגיזו את יאיר העולים שהתעקשו להמשיך ולדבר רוסית בכל מקום" (עמוד 39).
בהמשך יאיר מפתח שנאה עצמית: "הוא הסתכל על עצמו מהצד, כזר. עצמו עורר בו גועל. עצלן חשב לאיטו. בטלן. אידיוט" (עמוד 72).
כבר בבית הספר בשיעור אזרחות יאיר התקשה לענות על השאלה: "האם אני קודם כל יהודי או קודם כל ישראלי?... "כי אמא שלי לא יהודייה, אז בשבילכם אני לא יהודי בכל מקרה. כי לא חתכו לי את הזין... כי כשאני אמות אתם תקברו אותי מאחורי גדר..." (עמוד 40).
בצר לו יאיר מנסה להיאחז במוכר, באגדה של פושקין, ולהתחבר דרכה לתרבות הישראלית, אך גם בפעילות התרגום לעברית הוא נתקע: "התרגום מתקדם כבר חודשים באיטיות מחרידה" (עמוד 45), כאשר עלילת האגדה הזו ממחישה לו את חייו שלו: "הנסיך ואמו, הכלואים בחבית שמיטלטלת אנה ואנה בים הפתוח והגועש" (עמוד 46).
על רקע המשבר האישי מוצג משבר ממלכתי: "האבטלה הגיעה לשיא שלא היה כמותו במדינה, הממשלה הכריזה על גירעון רב-ספרתי... קרנות הפנסיה והחסכונות של האזרחים עמדו על סף מחיקה. היה ריבוי פשיעה..." (עמוד 169).
אני ממליץ בחום על קריאת הספר הזה לכל מי שמעוניין להכיר את חווית המעבר בין תרבויות ובעיקר את מה שמתחולל בנפשם של חלק מהעולים החדשים שהגיעו לפני למעלה מ- 20 שנה, אך עדיין מתקשים להזדהות כבני התרבות הישראלית.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|