הרבה פעמיים עוברת בי המחשבה שיש דברים מהעבר שהיתי מעדיפה לשכוח.
זיכרונות שהיתי רוצה שימחקו כי רק המחשבה עליהן עושה לי רע.
לדניאלה ברעם זה לא בגדר משאלת לב, עבורה זו המציאות.
היא מתעוררת בבית החולים כשהזיכרון האחרון שלה הוא מחופתה שנערכה בשנת 2004 כשהייתה בת 19 והרה. היא לא מבינה למה אדם בעלה נראה בוגר יותר ועל מה בדיוק ההמולה מסביבה.
בזהירות נאמר לה כי השנה היא 2014 ומיד היא מבינה שבניגוד ליפיפה הנרדמת, היא לא נמה 10 שנים, היא חיה אותם במלואם אך היא פשוט לא זוכרת אותם!
כול הזיכרונות האגורים בעשרת השנים האחרונות פשוט נמחקו כליל מזיכרונה.
הצלקת הטריה בקו השיער של דניאלה יכולה להיות המזכרת היחידה מאירועי אותו הלילה בו איבדה את זיכרונה.
אין כול ערובה לכך שהזיכרון שלה יחזור. השכחה יכולה להימשך רק כמה ימים או להישאר לנצח.
בינתיים דניאלה נאלצת לחזור לחיים שהיא לא מכירה. לחיים שטוענים שהם שלה כשהיא מרגישה תלושה מהמציאות.
במקביל לקורות דניאלה בשנת 2014 נחזור מידי פעם בזמן לשנת - 2004 כשלמרבה הפלא דניאלה זוכרת היטב את קורותיה באותה השנה. את זיכרונות אלו היא זוכרת בצורה ברורה ומובהקת, הם לא נעלמו עם החבלה.
אז דניאלה הייתה מאוהבת מעל לראש ביונתן המסוקס והמסוכן.
באמתחתו של יונתן יש היסטוריה משפחתית בעייתית ומורכבת, אותה הוא מנסה להסתיר בכול כוחו. ליונתן יש מערכת יחסים סבוכה עם אביו ועם אימו "כל פעם מחדש כשאני עזב אותה, אני מרגיש איך עוד חלק בלבי נשבר, שאין צדק בעולם, שלא תמיד הטובים מנצחים והחיים לא סרט הוליוודי מסריח. אני צריך לאסוף את עצמי כדי לחייך אליה, להרגיע אותה, לאסוף אותה עלי עוד רגע בשבילה, בשבילי, בשביל שנינו".
סיפור האהבה ביניהם עוד רחוק מלהסתיים ואנו זוכים בינתיים רק לכמה טעימות ממנו. היא אומנם נשואה לאדם אך היא עורגת ליונתן.
נקודה אחת שהפריעה לי וחזרה מספר פעמיים לאורך הספר היא הצורה בה דניאלה (ובסצנה אחת גם לוסי) משליכות את עצמן לרגליו של יונתן. דניאלה יודעת שיונתן משחק בה ולמרות זאת היא אומרת: "אני שלו, ליבי בכף ידו והוא יכול לעשות בי כרצונו: הוא יכול להחזיר לי אהבה, אבל יכול גם לרסק אותי, ההחלטה בידו". הייתי שמחה לו הנשים היו נוהגות בצורה אחרת, שיותר מכבדת אותן.
במקביל לקפיצות בזמן ולשברי הזיכרונות של דניאלה שמסופרים לנו מנקודת ראותה, חלק מהפרקים בספר מסופרים לנו על ידי יונתן. גם דרכו אנו עוברים מסע בזמן שמתפרש על אותה תקופת זמן. נלווה גם אותו בזיכרונות שלו מאז ומעכשיו.
לאורך כול הספר כיאה לספר מתח רב הנסתר על הנגלה. ככל שנתקדם בקריאה יהיו לנו יותר שאלות מתשובות. השאלות הקריטיות יישארו פתוחות ולא נוכל לסמן וי ולסגור אף מעגל מקווי העלילה. גם אנו כמו דניאלה לא יודעים מה קרה בעשרת השנים שחלפו. אנו יכולים רק לנסות ולשער...
לסיום:
ל"אבודה בזמן" הרומן המותח והארוטי הזה צפוי להתפרסם ספר ההמשך שיחתום את העלילה.
זהו ספרה השני של יהודית ציפור. "הכחול שבעינך" היה ספרה הראשון. הפעם הזו יהודית חברה להוצאת א(ה)בות וללא ספק מדובר בחיבור מבורך שהוליד ספר מרתק ומעניין שמעשיר את חוויית הקריאה. הספר ערוך בצורה טובה מאוד וניתן בנקל לקרוא את כול הספר ברצף.
אני בהחלט מצפה לחלק הבא בו הזמן והזיכרונות יציפו את החללים החסרים ודניאלה תצטרך ללמוד לשרוד מחדש ולהילחם הפעם על כול מה שהיא רוצה באמת.
