יש ספרים שאני, כקוראת, נשאבת לתוכם במין דיבוק. אינני יכולה להתנתק מהם עד הסוף הטוב/רע.
יש ספרים אחרים.
גם לתוכם אני נשאבת במין דיבוק, אך המתבונן מבחוץ אינו מבחין בזאת. אני קוראת את הספר במשורה, וכלפי חוץ אני מתפקדת כרגיל. אבל בתוכי-אני כל הזמן בתוך הספר. כזה הוא הספר בביתו במדבר. הקפדתי לא למהר. העלילה קיימת, אך היא משנית לדעתי. השפה כל כך יפה.

הספר מסופר מנקודת מבטו של המספר: רפי מאייר, גבר בן 52 המספר על חייו. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן. שלו מצטיין בתיאורים בלתי רגילים, הן של דמויות והן של נופים ובע"ח. יש לו עין חדה מאד וכושר ביטוי מעולה. דוגמה לתאור הבדל בין פרה לחמור: "כשהפרות הרועות לגמו מן השלולית, היו פני המים מתאדווים ומתעכרים, אבל החמור השיק אל המים שפתיים קטיפתיות ורכות, ולגימותיו היו כה עדינות עד שבבואתו לא זעה בתוך הדלי והוא לא נראה שותה, אלא נושק לתאומו ההפוך בעדינות ובאהבה."

רפי הוא הגבר הזקן ביותר במשפחתו. כל הגברים האחרים מתו צעירים.לכן הוא גדל בחברת 5 נשים: סבתו, אימו, שתי דודות [השחורה והאדומה], ואחותו.הנשים האלה מכונות על ידו "האשה הגדולה".לכל אחת מהן מאפיינים יחודיים.דוגמה קטנה: הסבתא קמצנית. היא מבקשת מהקרובים מהמושבה להביא לה אשכוליות. היא לא אוהבת אשכוליות, אך הן עטופות בנייר עדין המשמש לה כנייר טואלט.

הדינמיקה המשפחתית אינטימית מאד, לעיתים עצובה ולעיתים מצחיקה ביותר.
בשכונה גר סתת שאליו מגיע רפי כשהוא מבקש לנוח מהאשה הגדולה.

דמותו של הסתת בלתי רגילה. הוא משפיע מאד על רפי.

רפי בונה את ביתו בעיירה דרומית ועובד במדבר. ההכרות עם הנופים המדבריים אינטימית מאד.

היה לי ממש קשה להיפרד מהספר. אמנם הוא חזר לספרייה, אך לא נפרדתי מהדמויות. מתחשק לי לכבוש מלפפונים כמו רפי, להכין מרק עוף כמו הדודה האדומה, לנסוע למדבר ולחוות אותו דרך עיניו של רפי, להכין סנדוויץ´ כמו אברהם הסתת. הספר הזה מאד חושני.

מומלץ בחום