ארז, ילד בן 12, מרגיש שהעולם מסובך מאוד. להערכתו הוריו עומדים להתגרש כי  הויכוחים ביניהם מתבצעים בלחישות והוא נימצא באי ודאות, אחותו הצעירה והמעצבנת  " חייזרית קטנה וערמומית " ,  הוא נמוך וחלש יחסית לבני כיתתו והוא מאוהב במלכת הכיתה – חמוטל היפה, הגבוהה, החכמה והנערצת "מלכת הקרח", בקיצור – החיים הם "צמר גפן שחור" .

בערבים הוא נוהג לבלות שעות רבות מחוץ לבית בגינה הציבורית הקטנה ביחד עם כלבם – מכס.  

ערב אחד מופיעה נקודת אור על הקיר האפור והמלוכלך של בניין קופת חולים הגובל בגינה הציבורית. נקודת אור כמו שידור מכוכב רחוק. מצד אחד הוא חושב שהוא מדמיין ורוצה לדעת אם אחרים גם רואים אותה, אבל מצד שני הוא לא רוצה לשתף בה אחרים.

באחד הימים מגיעה לגינה חמוטל, שגם היא רואה את נקודת האור.  חמוטל גם מספרת לו סוד שהיא מסתירה ושניהם הופכים לשותפים אחד של הסוד של השני.

חמוטל טוענת "גם לנקודה יש הסבר, רק צריך לחפש אותו." (עמ` 122)

ואילו ארז, שנקודת האור מרגיעה אותו וגורמת להרגיש שכל הבעיות שלו מתגמדות,  חושב שמדובר בקסם :

".... מאיפה את יודעת? את נשמעת כמו איזה דודה מבוגרת או מורה למדעים. מה, כשהיית קטנה לא הרגשת שיש קסם בעולם? לא הרגשת דברים מופלאים שלא צריכים שום הסבר? המבוגרים מסבירים הכל בהיגיון כי הם רוצים שגם אנחנו נהיה עיוורים לקסם, כי בעצם הקסם מפחיד אותם" (עמ` 122)

דמות נוספת היודעת על נקודת האור היא זקן מופלא המגיע לגינה עם כלבו בודהא. לזקן התנהגות וסיפורים מיוחדים.

עוד דמות מישנית היא רז, חברם לכיתה , הכיבשה השחורה של התלמידים והמורים, הוא לא מצליח במבחנים, הוא מסתבך בצרות , הוא שונה. כשהיה קטן אימו נטשה את המשפחה והוא גדל בבית עצוב עם אב עצוב.

נקודת האור היא רק מסגרת לסיפורם של הילדים בגיל שבין ילדות לבגרות, בין ההרגשה שאתה מרכז העולם לבין ההבנה שיש הרבה דברים ניסתרים ממך ולא ברורים ואתה בהחלט פרט שולי ביקום.  מנקודת האור הזו הם יוצאים לגלות את עצמם, את הקרובים להם, אירועים שקורים להם, את הגלוי ואת הנסתר שלפתע מתברר שהוא נימצא שם-  קיים, קסום ומפחיד, אבל בעיקר לגלות את קסם האהבה והכאב שנילווה אליה , או כפי שארז מתאר :

"הרגשתי שהראש שלי חלול, הרגליים שלי נעלמו, מישהו הפעיל לי מיקסר בבטן ובמקום דם יש לי קצפת מטורפת. אני לא יודע איך מבוגרים יכולים לסבול את זה. אם אהבה זה להיות אידיוט עם מיקסר בבטן, אז אולי אני מוותר".

זהו סיפור התבגרות של פעם, כשאני הייתי צעירה, כשלא היה אינטרנט שבהקשה אחת אפשר לקבל את מגוון "האהבות" שיש.  בילינו את כל זמננו החופשי ברחוב כשלא היה עדיין מסוכן בחוץ, ונקודת המפגש הייתה הגינה הציבורית.  כשילדים בני 12 היו עדיין ילדים על סף הבגרות, כשהתאהבנו מרחוק והסמקנו מהמילה "אהבה" .

הספר כתוב בשפה לכאורה פשוטה ולא בשפת מבוגרים של מילים "גבוהות" אבל עדיין בהמון כישרון, בכתיבה קולחת ובשפה עשירה יפה, מתובלת בדימויים, וסיפורים מטאפוריים נפלאים .

הספר מתויג כספר לילדים.

כבר בעבר יצאתי נגד תיוג של ספרים שגורם להם בעיקר נזק ומנתק אותם ממספר גדול של קוראים שללא התיוג – היו נחשפים אליהם. כך גם בספר זה.

התיוג שלו כספר ילדים זו ממש טעות ולמרות השפה הפשוטה והלא מתיפייפת קשה לי להאמין שהרבה ילדים יקראו את הספר עד סופו.

מבוגרים לעומת  זה יתחברו לספר בקלות רבה, יתחברו לתום הילדות, לכאב האהבה הראשונה, לאנושיות ולאוטנטיות שלו, אבל – וזה אבל גדול,  זה ידרוש מהם להתנתק מהמבוגר שבהם, זה יגרום להם לנסות ולחזור ולהתחבר לילד שבהם ולהיסחף לרגשות ששכחו מזמן.

קראתי את הספר בהנאה רבה , והשקעתי מאמץ רב בלהשאיר את הבוגר שבי – בצד...

לאון נירנבלט נולד ב-1954 בפולין ועלה לארץ בגיל אחת-עשרה. לאחר תקופת נדודים ושהייה במזרח חזר ארצה וסיים תואר ראשון בחקלאות, תחום אותו עזב לטובת פסיכולוגיה שהפכה להיות עיסוקו המרכזי. הוא עובד יותר מחמש-עשרה שנים כפסיכולוג קליני, מטפל פרטני, קבוצתי ומדריך. חי בתל-אביב, נשוי לרחל ואבא לאיתי לנעמה. ספרו הראשון, `טיפול בכוונה תחילה`, ראה אור ב-1999 בהוצאת בבל. `מי תלה את נקודת האור` הוא ספרו השני.
 

מאד אהבתי את כתיבתו של לאון נירנבלט.

ליאון נירנבלט כותב בגוף ראשון בשפה של נער. יש לו יכולת מופלאה לדייק במחשבה של נער ולכתוב בשפה עכשוית, כולל סלנג,
לא התחברתי לקסם של נקודת האור, אבל מאד אהבתי את התקדמות העלילה, את הפחד של ארז מהריבים התכופים של הוריו. את הקורה בין ארז לחמוטל, ואת התנהלות הנער עם חבריו לביה"ס.

הסיפור בתוך הסיפור היה יפה בפני עצמו, אך לא בדיוק ראיתי את הצורך שבאגדות האלו לסיפור היפה שנרקם בספר. 
למרות שאהבתי את הספר נתקעתי בעמוד 188, לקח לי זמן להתקדם, ולעבור את משבר הקריאה, אבל אחרי שצלחתי את העמודים שתקעו אותי, שמחתי שהתגברתי וסיימתי את הספר.
 
באחת הסקירות קראתי שמישהו כתב שזה לא ברור אם זה ספר לבני הנעורים או למבוגרים, לדעתי זה ספר לשני הקהלים,
אני ממליצה מאד על הספר, בייחוד לבני הנעורים.

והיות והרבה אחרים כתבו כבר המלצות על הספר
נעמה רוצה להביא את חליפת המיילים בינה ובין ליאון.

כבר כתבתי לסופר, ליאון נירנבלט במייל פרטי כמה נהנתי מהספר שלו.
הספר הביא אותי לכמה מחשבות על מה מתחולל בתוך נפשו של בני בן ה-15.5, וכמה מסובך גיל ההתבגרות.
 
בספר כתוב כל הזמן על התעסקותו של ארז, גיבור הספר בריבים של הוריו,  ואני, שפירקתי את משפחתי ויצאתי מהבית, נזכרתי במה שעבר על 2 בני באותה תקופה. גיל ההתבגרות מסובך גם בלי תוספת של הורים מתגרשים.
 
אבל הפעם אחרוג מכתיבת סקירה לספר (שאני ממליצה עליו מאד), ואפרסם מעט מההתכתבות שלי עם לאון הסופר, ומחשבותי בכלל על כתיבת ספרים ושיווקם.
 
אדם יושב וכותב ספר. במקרה של ליאון זהו ספרו השני.
 
הספר כתוב טוב, הוא קולע לקהל של גיל ההתבגרות, ולקהל של מבוגרים.
 
אז למה ספר כזה לא פורץ?
 
מצרפת חלק מהתכתבותי עם ליאון:
 
לאון כותב לי:
נעמה שלום,אני מאד שמח לשמוע שאת נהנית מהספר שלי.
זה החמיא לי במיוחד שהצלחת לקרא אותו אחרי מעבר בית.אני בשלבים כאלה בעיקר בוהה ומסתובב במעגלים.
כמובן שאשמח מאד לקרא את ביקורתך.
 
באופן כללי לצערי הספר לא כל כך הצליח לחדור לעיתונים ולתודעה הכללית-בקיצור לא  הצליח.
על רקע הזה, עוד יותר נחמד לקבל תגובה אישית ואוהדת.
 
 
אני משיבה ללאון:

למה אתה מחליט כבר שהספר לא הצליח - הרי הוא חדש? הוא עוד יכול להצליח בגדול לא?
 
מקווה שמשהו יגרום לספר לפרוץ - כיוון שמגיע לו - נעמה
 
 
 
לאון עונה לי:
את צודקת כמובן, זה עדיין מוקדם להספיד את הספר.
 
 
טוב אני חוזרת למחשבותי על מה גורם לספר לפרוץ או לא? כל יום יוצאים הרבה ספרים חדשים, והתחרות בטח קשה. אבל מי בעצם גורם לספר לפרוץ? הקהל, בלוגרים כמונו, או עיתונאים ויחצנים?
האם עצם זה שכל הביקורות שלנו באתר של נורית היו אוהדות מאד לא שוות יותר מיחצן או עיתונאי?
איך יוצרים לביקורות שלנו כח שיווקי?
ומה היא בעצם הצלחה? כמה ספרים ליאון צריך למכור כדי שהספר יחשב הצלחה?
ובכמה זמן? (ראו את תגובתו של לאון בהתכתבות איתו.)
 
אשמח לשמוע מכם על הרהורי אלה.
 

לארז בן ה-12 יש כמה בעיות בחיים. נכון, אלו לא נראות לנו בעיות "גדולות", כמו המשבר הכלכלי והרכב הקואליציה הבאה, אבל בשביל ארז הן גדולות דיין: הוא מוטרד מנמיכות קומתו, מהיותו לא מקובל, מאהבתו החד-צדדית למלכת הכיתה (הגבוהה והמקובלת) ומהמריבות בין הוריו שאולי יובילו לגירושין. בינתיים הוא יוצא לסיבוב מדי יום עם כלבו מקס, וכך הוא מגלה את נקודת האור – נקודה נוצצת על הקיר האחורי של בניין קופת החולים השכונתית. היא נראית כמו כוכב קטן וזוהר שמישהו תקע כך סתם על קיר ריק ומלוכלך, והיא מופיעה בכל ערב לאחר השקיעה. כשארז מביט בה, הוא מרגיש שלווה ורוגע; הבעיות שלו לא קיימות ואפילו הזמן אובד לו.

והנקודה עושה עוד משהו – היא מאפשרת לארז להתחבר לחמוטל, מושא אהבתו, ולגלות שגם לילדים המקובלים יש בעיות, היא מכירה לו זקן תמהוני מוזר שמספר לו סיפורים מופלאים על הנקודה, ובסופו של דבר היא תוביל את ארז – ישירות או בעקיפין – להתמודד עם יתר בעיותיו.

הספר מסופר ברובו על ידי ארז, ופרקים אחדים מסופרים מפיה של חמוטל. הפתיחה של הספר מצאה חן בעיני מאוד: "הסיפור שאני הולך לספר לכם נשמע מוזר, אבל הוא אמיתי. אני חושב שזאת גם הבעיה שלו, כי לדעתי סיפורים מהדמיון הם יותר מעניינים. אז אל תגידו שלא הזהרתי אתכם. לא איעלב אם תעברו לסיפור אחר. כל אחד והסיפור שלו, זה מה שאבא שלי אומר בכל מיני הזדמנויות משונות" (עמ' 7) – מין גילוי נאות שכזה ביחד עם שבירת המחיצות בין הסופר לקורא כבר מהשורה הראשונה. כמובן שהמשכתי לקרוא, כי לי אין שום בעיה עם סיפורים מוזרים או דימיוניים.

לאון נירנבלט הוא פסיכולוג, והיה לי קשה להתעלם מהעובדה הזו במהלך הקריאה; הבעיות שארז מתמודד איתן הן, כאמור "בעיות קטנות" של ילד בגילו (אולי פרט לנושא גירושי ההורים), שבשביל ארז הן מרכז העולם. אנחנו נוטים לפעמים להתייחס לבעיות כאלה ממרומי גילנו כמשהו זניח למדיי ("אז מה אם אתה נמוך? עוד לא גמרת לגבוה!") בלי להבין שאת הילד זה באמת מטריד. מצד שני, נירנבלט גם שם חלק מהבעיות בפרופורציה בפרקים הספורים שכותבת חמוטל – היא מציינת, למשל, שארז לא ממש דחוי חברתית, אלא רק ביישן. ואגב, אם כבר לשים בפרופורציות – הבעיה של חמוטל, אותה היא מנסה להסתיר מחברותיה באמצעות מסכת שקרים מסובכת, היא אח גדול הלוקה בפיגור; באחת הביקורות הקודמות כבר ציינו שכיום ילדים עם פיגור הם כבר לא משהו שמסתירים אותו כמו שנהגו בעבר, ולכן ההתנהגות של חמוטל בהקשר הזה קצת מוגזמת.

בכל הנוגע לתיאור רגשות דרך עיניהם של הילדים, נירנבלט עושה עבודה טובה; אמנם יש חזרות רבות (מדי) של ההתייחסות של ארז לאהבתו לחמוטל, אבל התיאורים של התחושות שלו כשהוא חושב עליה, או כשהוא כועס, או כשהוא רב עם אחותו הקטנה אבל לא ממש שונא אותה, או כשהוא "עושה דווקא" להורים שלו – היו מאוד מעניינים ואמינים, מכיוון שהם לכדו בשפה פשוטה יחסית תחושות פיזיות ונפשיות בצורה שיכולתי לומר "כן, באמת כך זה מרגיש". בכלל, הכניסה הזו לראשו של ילד בן 12 היא מאוד טבעית; כשארז מסרב להתפעל מתמונות במוזיאון כי "זו לא חוכמה לצייר אישה שעין אחת שלה גבוהה והשנייה נמוכה, והאוזניים בכלל לא במקום. את זה גם אני מסוגל לעשות" (עמ' 179) וכשהוא מתנדנד בין אמונה בקסם של נקודת האור ושל טריקים להברחת מזל רע לבין הבחנה כמעט בוגרת של היחסים בין הוריו – מאוד האמנתי לו. בהקשר הזה ראוי לציין שהשפה שארז משתמש בה היא לא קלוקלת או ילדותית. הזכירו בביקורות קודמות את הביטוי התמוה "תקעתי ריצה" שחוזר שלוש (!) פעמים. מנגד היו לפעמים מילים שהיה נראה לי שהן גבוהות מדי עבור ילד כמו ארז, אבל באופן כללי השפה נשמעה תואמת לגילו של ארז, וגם תקנית כך שהיה נעים לקרוא אותה. עוד דבר ששמתי לב אליו היה, שלאחר שארז מגלה את דבר אחיה המפגר של חמוטל, הוא מחליט שלא להשתמש במילה "מפגר" כמילת גנאי. החלטה יפה, אבל הביצוע כושל; בכל פעם שארז השתמש אחר כך ב"מפגר" על נגזרותיו כעלבון הדבר "קפץ לי לעין". מצד שני, אני מודעת לאפשרות שזהו עניין מכוון מצד הסופר, כחלק מקווי האופי של הדמות.

בספר משולבים שני סיפורים על נקודת האור שמספר הזקן התמהוני לילדים: אחד מהם נוטה לכיוון המד"ב, והשני – לכיוון הפנטזיה. הסיפורים האלה חורגים מהשפה של ארז וחמוטל, ומובאים בלשון גבוהה יותר, מותאמת לסיפורי מעשיות. נהניתי הנאה רבה מאוד מהסיפורים האלה, גם כי אני חובבת סיפורי אגדות למיניהם כמו גם מד"ב ופנטזיה, וגם כי הם היו מהנים כשלעצמם; אולי לא מתוחכמים, אבל מהנים. באמת שהצטערתי לרגע כשחזרתי לסיפור ה"רגיל".

אגב, מראש מה שמשך אותי לספר היה הרעיון של נקודת האור המסתורית שמופיעה כך סתם על קיר הבניין, אבל אלה שנרתעים מעניינים בדיוניים למיניהם יכולים להירגע, ודי לחכימא. בלי קשר למהותה האמיתית, הנקודה מאפשרת לארז לשפוך אור על השטחים האפלים בחייו ולהתמודד איתם, להפוך מילד פסיבי שנסחף עם האירועים לנער שנוקט יוזמה, שמגלה אומץ, שמתחיל לתפעל את העניינים ולנהוג בצורה בוגרת יותר. לצורך כל זה הוא היה צריך טריגר חיצוני בצורת נקודת האור, ולכאורה כאשר סודה של הנקודה מתגלה גם העוצמה חדשה קורסת – אבל גם זה יבוא על מקומו בשלום, אל דאגה

היו עוד עלילות-משנה קטנות בספר שמצאו חן בעיני, ובמפתיע הן היו קשורות דווקא לדמויות של קשישים: הגברת מסעודה ורשבסקי היושבת בכניסה למכולת השכונתית, והשכנים אדון מוגרבי וגברת שטראוס, הצופים בשקיעה כל אחד מהמרפסת שלו. אלה היו סיפורונים מכמירי לב ממש, אפילו שלא היה להם מקום רב בעלילה.

לפני סיום: בתגובה לביקורת של נוריתה אמרתי לה שעל פניו הסיפור של נקודת האור מזכיר לי את "העלה האחרון" של או. הנרי, ונוריתה אמרה לי שזה לא אותו דבר. לא אותו דבר (נירנבלט לוקח את הרעיון הזה למקום אחר) – אבל מאוד קשה להשתחרר מהתחושה של רעיון בסיסי דומה ברמה כלשהי. אגב, האמירה הזו לחלוטין אינה לגנאי ל"מי תלה את נקודת האור", ואני חושבת שהשוואה בין שתי היצירות על בסיס הרעיון המשותף תהיה מעניינת עד מאוד.

ולסיום: "מי תלה את נקודת האור" הוא ספר חמוד להפליא, נקרא בשטף ובקלילות, למרות כמה חולשות. הרובד הפסיכולוגי הברור שלו יכול להיות שימושי עבור ילדים שיכולים להזדהות עם בעיותיהם הגדולות והקטנות של ארז וחמוטל ולקבל מהם רצון ואומץ להתמודד; עבור ההורים הספר מפנה זרקור לנקודת המבט של הילדים ולדרך ההתייחסות שלהם למה שהם רואים וחווים. אמנם גם כ"סתם" ספר קריאה הוא נחמד, אבל אני חושבת שהערך המוסף הפסיכולוגי שלו הוא שנותן לו את עיקר המשקל.