דיויד לגרקרנץ נכנס לנעליו גדולות המידה של סטיג לרסון, מחברה וממציאה של סידרת ספרי המתח השוודית 'מילניום',  הסיפור מאחורי כתיבת הספר הרביעי בסדרה, לא פחות מעניין, לרסון שכתב את שלושת הספרים הראשונים בסדרה, נפטר בגיל צעיר יחסית, עוד בטרם ראו ספריו אור, והוא לא זכה לראות את הצלחתם. על פי בת זוגו הוא תכנן להוציא 10 ספרים במסגרת הסדרה, אך לא השאיר אחריו רמזים למה אמור להיות בהם. זוגתו, שהייתה הידועה בציבור שלו, אך מאחר מעולם לא נשאו ולא ילדו ילד משותף, איבדה את זכיות הירושה שלו ואיתן את זכיות היוצרים שלו, ואביו ואחיו, לאחר מאבק משפטי, כשהחוק היבש נמצא בצידם, זכו בם. תרנגולת הזהב הזו, דרשה להמשיך להטיל את ביצייה והשניים בחרו בלגרקרנץ, להיכנס למוחו של יקירם שנפטר, ולכתוב את המשך קורותיהם של מיכאל בלומקוויסט  העיתונאי בעיתון 'מילניום' וליסבת סלאנדר, אקרית חסרת עקבות מעצורים ופחדים שיוצאת ללחום למען הצדק לצידם של הטובים. המשימה הושלמה בהצלחה. לגרקרנץ הצליח להפיח רוח חיים חדשה בשני הדמיות המעולות הללו, ולהכניסם לעוד הרפתקה מותחת מרתקת וכתובה היטב.

ליסבת סלאנדר, הינה הדמות הנשית המעניינת המורכבת והטובה ביותר בספרות המתח העולמית. הפעם היא נתקלת בכנופיה שמנסה לגנוב תוכנית ליצירת בינה מלאכותית מתקדמת ביותר, היא יוצאת להגן על המדען שהמציא אותה, נתקלת בבנו, אוטיסט קשה שלא מתקשר עם העולם, שמתגלה כסוואנט – ("תופעה רפואית המתבטאת באדם המצוי על הקשת האוטיסטית, בעל יכולות מנטליות יוצאות מגדר הרגיל, לעתים קרובות בפעולות חישוב, אבל לעיתים באמנות כגון ציור ומוזיקה..." * מתוך ויקיפדיה), אאוגוסט בלדר הילד עד לרצח, ויש ביכולתו לצייר, עד לדיוק צילומי, את הסיטואציה לה היה עד, ובכך שולח עליו את הכנופיה המכונה 'רשת העכביש' על מנת לעצור אותו בזמן. מיכאל בלומקוויסט, נזרק אל תוך ההרפתקה בדיוק כשעיתונו נקלע למשבר ועומד לאבד את מקומו, ושניהם, בלומקוויסט וסלאנדר, בנפרד, יוצאים להציל את הילד ולגלות את הסוד הגדול מאחורי הכנופיה. 

הספר עמוס דמיות שונות ומגוונות, טובים ורעים, וכל הגברדיה שמקיפה אותם, הוא מלא מרדפים יריות, ומכל מה שמתבקש בז'אנר.

לגרקרנץ הצליח להיכנס לדרך הכתיבה של לרסון, לספר את הסיפור מכל הזויות, אנחנו מקבלים את הסיפור מכל נקודה אפשרית, ובתוספת הסברים מפורטים, שיכולים להיכנס למוח הקורא כעוד פרטי ידע כללי לחידוני טריוויה שונים. לעיתים, זה מעייף, מאט את הקצב ומעמיס מאד.

אם בשלושת הספרים הקודמים היה בכך חידוש, הפעם זה מעיק ומעייף.

כמו כן, הוא מצליח להוסיף וספר זווית נוספת על עברה של ליסבת, זווית שמבהירה את התנהגותה בהווה, את הכינוי בו היא משתמשת כאקרית ברשת – 'צרעה', ואת מה שעוד קרה בילדותה המופרעת. אבל אין הוא מצליח לקדם את הדמיות מעבר לכך, והן לא מתפתחות למקומות חדשים.

הן לא גדלו והתפתחו נפשית ואישית, ובכך דורכות במקום ולא מעניינות כפי שקרה בשלושת הספרים שכתב לרסון.

הכל מוגש בחזקת Same Old Same Old.
 

דבר נוסף שהפריע לי כקוראת המכירה את הספרים הקודמים, הינו החזרה על סיפורם של ליסבת מיכאל והעיתון, מן הסתם נעשה הדבר לטובת אלו ששכחו או אפילו יותר מזה, כאלה שלא קראו את הספרים הקודמים. אני מניחה שאדם שלא קרא קודם את הסדרה, יוכל ללא בעיה להיכנס לסיפור המוצג לפניו, להתחבר לעלילה ולאהוב את הדמיות החדשות שלפניו, לקורא הוותיק זה קצת מעיק.

ללא ספק הסיפור כתוב היטב, בגבולות הז'אנר וחוקיו, אך יחד עם אין כל חידוש, אין התפתחות ממשית. עוד הרפתקת מתח שמציבה בפנינו שתי דמיות מוכרות אהובות ומיוחדות.

מומלץ לחובבי הז'אנר, שאולי צריכים לגשת אליו ללא דעות קדומות.