ספר מקסים ושובה לב, שלוחץ על איזו נקודה כואבת כשאנחנו נחשפים לחייה של ג'ס, אם יחידנית שאין לה גרוש על הישבן (ניסיתי להיות מעודנת), שמגדלת את בנה החורג, שסובל מהתעללות חוזרת ונשנית מהבריונים של השכונה, ואת בתה הצעירה, בעלת כישרון מתמטי יוצא דופן שלג'ס אין די משאבים כדי לטפח. בעלה עזב את הבית לאחר שהשאיר אותה בחובות ומתרץ שאין לו מאין לשלם מזונות, והיא נאלצת להתרוצץ מעבודה לעבודה - מניקוי בתים ועד עבודה בדוכן מזון - כדי לשלם שכר דירה ולדאוג שיהיה אוכל על השולחן, במובן הכי מילולי שיש.

התיאור של מה שמתחולל בראשה של אם יחידנית הנאבקת כדי לשרוד, של שגרת היומיום הקשה מנשוא של אנשים עניים וחסרי פרוטה, היא צורבת ומרתיחה את העצבים - כי היא לא מבוססת על איזו אגדה אורבנית, אלא מנת חלקם של אנשים רבים.

הורים שרוצים לתת לילדיהם את הטוב ביותר - אך פשוט אינם יכולים.

למזלנו, לג'ס שלנו יש תושייה, והתמדה, ואופטימיות אין קץ - ובעיקר, אהבה גדולה לילדיה, שגורמת לה לרצות להתעלות מעל הנסיבות העגומות של חייה. לכן, כשמציעים לבתה מלגה בסבסוד כמעט מלא באחד מבתי הספר הנחשבים באנגליה, היא מחליטה לעשות הכול על מנת להרוויח את שארית הסכום - ולאפשר לבתה חיים טובים יותר.

מכאן מתחיל מסע יוצא דופן, משעשע, רצוף רגעים "פוטוגניים" יותר ופחות, שנראה תחילה חסר סיכוי, על מנת לזכות בחיים טובים יותר - האם הוא יצלח? תקראו ותגלו.

ספר מיוחד שובה לב בכתיבתו.
ספר על חיים אמיתיים, עוני, קשיי קיום, רוע, אמון, אהבה ובריונות בין ילדים. 
ג'ס, אם פרודה מבעלה מגדלת את בתם המשותפת ואת בנו מקשר אחר. רצה מעבודה לעבודה ונאבקת בקיום כלכלי.
אד, מיליונר הייטקיסט "חנון".
ילדיה של ג'ס נחשבים מוזרים בבית ספרם. טנזי בת ה10 גאונית במתמטיקה וניקי שאוהב לשים מסקרה זוכה לכינויי גנאי כגון הומו וחנון, וסובל מהתעללות בבית הספר. הוא מוכה תדיר ומושפל גם בפייסבוק.
במציאות חיינו אנו פוגשים סביבנו אנשים שלא מקבלים את השונה מהם, שהשונה נחשב בעיניהם כנחות.
"זהו סיפורה של משפחה שלא התאימה. ילדה קטנה וקצת חנונית שאהבה מתמטיקה יותר מאיפור. וילד שאהב איפור ולא התאים לשום שבט. וזה מה שקורה למשפחות לא מתאימות- הן נשברות ומתרוששות ומתאמללות."
ג'ס מנקה את ביתו של אד, עובדת גם בפאב. כשאד מגיע לפאב ומשתכר היא לוקחת אותו הביתה ועושה מעשה שמנוגד לעקרונותיה שמאוחר יותר היא משלמת עליו בלב שבור.
בדרך לאולימפיאדת המתמטיקה שמתקיימת בסקןטלנד הם נתקעים עם רכבם. אד עובר בסביבה לגמרי במקרה ומחליט לקחת אותם.
ג'ס עם שני ילדיה וכלבם בנסיעה ברכבו של אד יוצאים למסע שיעבור גם בנפשם.
כל אחד מהם מוטרד ממשהו: אד ממשפט שעומד לפניו, ג'ס ממצבה הכלכלי, ניקי ממה שעובר עליו בבית ספרו וטנזי מוטרדת מאולימפיאדת המתמטיקה.
בנסיעה שנמשכת 3 ימים כל אחד מהם נחשף בפנינו ואד מתקרב לניקי ומעודד אותו.
אד מתגלה כאדם בעל אוזן קשבת וכתף תומכת.
למרות הרקע השונה ביניהם ג'ס ואד מתחברים ביניהם באהבה אמיתית ושונה מכל מה שהכירו.
בסופה של הנסיעה חזרה מהאולמיפיאדה ולאחר ששהו ביחד שבוע ימים מגיע שינוי כואב. האמון ביחסים נסדק.
הספר הזה מיוחד כל כך וטעון בהמון רגשות. מלמד אותנו שברגע האמת אתה מגלה מיהם חבריך האמיתיים והם לאוו דווקא האנשים שחשבת שקרובים אליך. ספר שמראה שמותר להתפרק ולהתאכזב, מותר לבקש עזרה, שבסופו של דבר יש צדק בעולם, ספר שמלא באופטימיות.
נושא האמון מלווה את הספר. אמון בין בני אדם, בין אדם לסובבים אותו. אובדן האמון בין הדמויות בספר וההרגשה המופלאה כשהאמון חוזר.
"כשעובדים קשה כדי להגיע לאנשהו, זה די נחמד להראות לאנשים לאן אתה שייך."
ג'וג'ו מויס לוקחת אותנו בספר הזה למסע של אהבה שרק צריך להאמין בקיומה.
בשונה מספר אחר שלה- "ללכת בדרכך" שבסופו הזלתי דמעות של כאב וצער בספר הזה התרגשתי ודמעתי ממחוות של עזרה לזולת, מטוב ליבו של אד ומהאופטימיות של ג'ס שתמיד ברגעים קשים היתה מעודדת את ילדיה ואומרת שהכל בסוף יסתדר, שמי שעושה טוב מקבל טוב בסופו של דבר.
לגמרי ספר של 5 כוכבים.
מומלץ!!

ג'וג'ו מויס היא סופרת של רבי מכר קלילים. מויס לא מתיימרת לכתוב ספרות מופת. קראתי את שני ספריה הקודמים שראו אור בעברית. "ללכת בדרכך" היה קודר ומענג, היו לי הסתייגויות מ"הנערה שהשארת מאחור", הגם שנהניתי.

כל ההקדמה הזו נועדה לציין שידעתי למה לצפות כשניגשתי לספרה החדש "אחד ועוד אחד". זהו סיפורה של ג'ס, אם חד הורית שבעלה הנרפה נטש אותה ואת ילדיהם לאנחות. ניקי הרגיש והמתוסבך וטנזי גאונת המתמטיקה הם ילדים חביבים ואוהבים, אך גם דורשים תשומת לב רבה. לניקי מתנכלים בבית הספר בגלל מראהו השונה ורגישותו. טנזי, מנגד, לא מוצאת את עצמה בבית הספר לא רק בגלל שגם לה מתנכלים, כמו לאחיה, אלא גם בגלל שהיא גאונת מתמטיקה ובית הספר שבו היא לומדת נמנה עם מוסדות החינוך הנחשלים יותר באנגליה. עם כל הדאגות האלה על הראש, ג'ס שמנקה בתים ועובדת בבר למחייתה, נאבקת בשיניים ובציפורניים כדי לפלס את דרכה בחיים ולנסות להעניק את המיטב לילדיה, שאחד מהם – ניקי, הוא בכלל בנו של הפרוד שלה מקשר קודם...

מויס מיטיבה לתאר את חייו של המעמד הנמוך באנגליה שנידון להתבונן בעיניים כלות בחברת השפע שהוא נותר בשוליה.

עם זאת, בל תטעו לחשוב שמדובר בספרות ריאליסטית. "אחד ועוד אחד" הוא אגדה מודרנית למבוגרים שאינה חפה מקלישאות וסטריאוטיפים ולמרות זאת מעניקה שעות של עונג.

הבה וניקח אישה חד הורית ואת שני ילדיה, נוסיף למרקחת את אד – חנון ומיליונר שנקלע לתסבוכת משפטית בעקבות מסירת מידע פנימי של החברה שהוא הקים. נארגן אולימפיאדת מתמטיקה בסקוטלנד שג'ס וילדיה חייבים להגיע אליה כדי שכספי הזכייה יממנו את לימודיה של טנזי בבית ספר יוקרתי ההולם את כישוריה האינטלקטואליים ואשר יוכל להעניק לה סביבה חינוכית בטוחה וחפה מהתנכלויות. נעניק לאד רגע של חסד או חוסר שפיות, מה שתבחרו מבין השניים, שבו הוא יתנדב להסיע לסקוטלנד את המשפחה המיוחדת הזו שרכבה שבק חיים ואשר נותרה ללא כסף למימון הנסיעה.

נפרוש את הנסיעה על שלושה ימים שיהיו שילוב בין גן עדן וגיהינום. גיהינום, כי הכלב המשפחתי מסריח ומפזר את שיערו ברכבו היוקרתי של אד, גיהינום כי טנזי לחוצה ומקיאה, גיהינום כי ניסיונות הגישוש שבין ג'ס לאד לא תמיד עולים יפה. וגן עדן כי אד מתאהב בג'ס ומשפחתה ויש סיבות נוספות שאותן לא אחשוף מחשש לספוילרים.

ובקצרה: "אחד ועוד אחד" הוא ממתק מהנה לימי הקיץ המהבילים. זאת ולא יותר.

טרם הקריאה אמרתי לעצמי, זה לא "ללכת לדרכך", חזרתי ושיננתי את המנטרה "לא להשוות, יעל אסור לך להשוות" ובראשי הוספתי שלושה סימני קריאה. בהתחלה הצלחתי לעמוד בכך.. קראתי ואפילו נהניתי מהספר, הילדה טנזי חמודה מאוד, אימה של ג'ס מצאה חן בעיניי ואפילו אד (מר ניקולס בשבילכם) למרות שהתחיל כאדם שהתנהג כמו חמור היה בו משהו מעניין. הייתי גאה בי שהצלחתי לקרוא ולא לבצע השוואה לספר הנפלא "ללכת בדרכך" (את הספר "הנערה שהשארת מאחור" שכתבה סופרת זו טרם קראתי) ואז נכנסתי ללב הסיפור וזהו, העניין הלך לאיבוד. חיפשתי רבות את הניצוץ והוא פשוט סירב להגיע. אולי בגלל ההשוואה ואולי כי הוא פחות טוב כך שאינני יודעת מי האשם בכך: אני כקוראת או הסופרת כי הציבה רף מאוד גבוהה בספרה הקודם.

גב הכריכה מסכם יפה את הקו המרכזי של העלילה על: ג'סיקה, אם חד הורית שנלחמת בשיניים כדי לשרוד את החיים ועל בתה בת ה10 ה-גאונה במתמטיקה שכל כך רוצה ללמוד בבית הספר שמתמטיקה הוא תחום מאוד-מאוד חזק ומפותח בו. על הבן שלה, ניקי, בן ה16, שהוא לא בנה הביולוגי אלא הבן של הגרוש שלה אבל עבורה הוא בנה לכל דבר ועניין. כשטנזי (הבת) מקבל הזמנה להצטרף לבית ספר יוקרתי והמלגה מכסה כמעט את כל ההוצאות מבינה ג'ס שאין באפשרותה לשלם את ההפרש והיא אובדת עצות אך אז המורה שכה מאמין בטנזי מספר על אולימפיאדה למתמטיקה שהפרס בו עצום ויכול לממן לפחות שנתיים של לימודים. פה נכנס לתמונה אד, סוג של מיליונר מתוסבך מאוד הזקוק בעצמו למפלט. יש שלו חברה שעושה כסף, הרבה כסף וכעת הוא מציע לג'ס ולילדיה טרמפ (אין לה אוטו, לפחות לא כזה שיכול לקחת אותם ליעד הרלוונטי). מרגע שנכנסים כולם לאוטו אנו מבינים שהדשא הירוק לא תמיד נוצץ. 

אל תבינו אותי לא נכון, הספר לא רע בצורה חד משמעית הוא פשוט יבש בקטעים רבים כך שהייתי מסכמת אותו כפחות טוב. העלילה לא עניינה אותי כמו שציפיתי שתהיה.

הספר מסופר מכמה זוויות ראיה: הסיפור כתוב בגוף שלישי והדיאלוגים והמחשבות בגוף ראשון – אהבתי את המשחק הזה שנתן עניין.

אז מה לא מצא חן בעיניי? קשה להניח את האצבע במיקום המדויק. אני חושבת שהעובדה שלא הגשתי דבר לדמויות זה הדבר שגרם לי לזגזג במשך יותר משבוע במהלך הקריאה. הסיפור פשטני ולא נגע בי כלל. אפילו ג'ס שהייתה בעיניי דמות מעניינת, עם נתונים לכאורה מושכים באופייה כתובה בצורה לא מושכת מבחינת הקרבה אל הקורא. החיים של הדמויות הותאמו לרוח הספר ולא להפך כך שהחיבור מעט מאולץ. היו רגעים בהם חייכתי והיו רגעים בהם הקריאה זרמה אך בכלליות הספר לוקה בחסר.

אני לא שוללת לקרוא את "הנערה שהשארת מאחור" או לספרים אחרים שיתורגמו בעתיד אך נכון לרגע זה הציפיות לא גבוהות וחבל לי על כך.

הקריאה לשיקולכם ואם כמוני קראתם את הספר (המהם והמומלץ!!) "ללכת בדרכך" תנמיכו ציפיות כך שייתכן שחווית הקריאה שלכם תהיה טובה יותר משלי.

קריאה מהנה,

יעל

ג'ס בת ה-27 מגדלת שני ילדים. הבכור ניקי, הוא בנו של גרושה מאשה אחרת. טינזי הקטנה היא בתם המשותפת שנשארה בחזקתה לאחר שהאב המשותף של שני הילדים עזב את ביתם שנתיים קודם, ואינו תומך בחזקתם.

אד קולינס הוא איש תוכנה, אשר עומד ליפול לתוך חקירת חשיפת אופציות בלתי חוקית, שאליה נכנס בתמימות על ידי אשתו לשעבר המאוד לא תמימה.

ג'ס מפרנסת את ילדיה על ידי עבודות ניקיון. היא אינה יודעת כיצד להתמודד עם הסבל שעבר על ניקי בעקבות התעללות של ילדי משפ' פישר בו בכותלי ומחוץ לבית הספר, ועם יכולותיה המיוחדות של טירזי במתמטיקה, אשר מביאים אותה לפתחו של בית מיוחד למחונניים, אשר רק חוסר התקציב ימנע ממנה לפתוח את שעריו בפניה.

אז איך דמויות אלו יגיעו לכדי סיפור משותף? איזה נקודות חיבור יביאו אותם לכלל שינוי קיצוני בחייהם ויובילו אותם מהגיהנום ובחזרה, תוך כדי פיתולים שבאמת מתאימים רק לסיפור שיכול להיות אמיתי?

כמובן שלא אפרט. אפשר לומר שזה סיפור מקסים על אנשים, על מחשבותיהם, על יצירתיות שמגיעה רק מתוך קשיים אמיתיים, וגם על אמונה אמיתית בבני אדם שלמרות הכל לא הולכת לאיבוד.

זה אינו סיפור סינדרלה קלאסי למרות שבמקומות מסויימים הוא גולש קצת לאובר מתיקות. הוא לא מעמיק כמו ספריה הקודמים של הסופרת, אלא מכוון יותר לזמנים מודרניים וקשיים שנשמעים לנו יותר מוכרים.

אהבתי את הדיאלוגים בין הדמויות. חלקם היו מצחיקים, כמו הדיאלוגים בין בני משפחתו של אד, חלקם עצובים כמו שרק בני נוער יודעים להיות, אבל יותר מהכל הם היו מציאותיים.

ספר נחמד, קליל, וכתוב יפה, כמו שאר ספריה.

כנראה שכשאני לא מתחבר לספר מסוים זה עד הסוף.
אני באמת לא מאשים אנשים שאוהבים את ג'וג'ו מויס, היא אוהבת ליצור מלודרמות של אהבה ויודעת לרגש ולגעת אבל פה בדיוק הבעיה שלי.
הספר אחד ועוד אחד פשוט לא מעניין.
 

עבורי זה שיא הקיטש, זה כמו לראות סרט רומנטי ולא איכותי במיוחד.
עוד פעם סיפור סינדרלה על אישה קשת יום וגבר חתיך ועשיר שמציע לה חבל הצלה.
הספר איטי מאוד מלא קלישאות ופשוט לא טוב.
מויס הפכה בשנים האחרונות להיות אחת הסופרות הטובות בישראל אבל ופה אני חייב לומר משהו לידיעות ספרים.
 

ברגע שאתם הולכים על אותו קו עיצובי בכריכות של הספר אתם בעצם משמרים את מה שאני קורא לו פס ייצור, אתם בעצם אומרים שמה שמוכר ומצליח למה לשנות אבל יש לי תחושה שכמו שיש שבלונה בכריכות ככה גם יש שבלונה בכתיבה של מויס.הסיפור עצמו כמו שאמרתי הוא סיפור אהבה שמספר על ג'ס שהיא אישה קשת יום אם חד הורית שמגדלת שני ילדים
 

הילד ניק סובל מהתעללות בבית הספר והילדה גאונת מתמתיקה מקבלת הזדמנות חד פעמית להתקדם כאשר לג'ס אין את האפשרות הכלכלית לממן זאת.
בעלה עזב אותה ואין לו אפשרות לעזור בגידול הילדים.
וכך מופיע לו אד בחור עשיר וחנון שג'ס מנקה לו את הבית והוא מסתבך בעצמו בפרשייה אומללה.
 

הסיפור עצמו בנוי מחומרים של רב מכר ולכן לא מפתיע שהוא רב מכר.
אבל הוא כל כך קלישאתי לא מעניין לא מגרה את המחשבה ולא מחדש כלום לא על אהבה ולא מבחינה ספרותית.
 

סופרת לא מעניינת וספר לא מעניין.
זו דעתי האישית.

לא צריך ספרים גדולים עם פילוסופית חיים ותובנות מעמיקות כדי לרגש אותי.
לי הספיק הסיפור הקטן הזה על משפחה לא נורמטיבית עם אמא לביאה שמתפקדת כמו אריה, שמשוועת לאהבה אך מדחיקה אותה מול אהבתה לילדיה ולבנה החורג, שבגלל רגע אחד ללא אמצעי מניעה איבדה את נעוריה ועתידה, אך עדיין נשארה ילדה בנשמתה המאמינה שאם תעשה טוב הטוב יחזור אליה.

ג'וג'ו מויס עושה לי את זה שוב, היא לוקחת אותי לסיפור סינדרלה האהוב עלי.
כלב ענק שתופס את כל המקום במכונית, מסריח מעיכול החמין של שבת, ילדה ממושקפת שחושבת ומחשבת מתמטיקה, ילד מוזר מכונס בעצמו מכנסיו כמעט נופלים ועל עיניו מצויר קו אילנייר, אמא קטנה אחוזת תזזית שרואה רק את המשימה מול עיניה וגבר אחד חתיך, צעיר, חנון, מנותק מהמציאות ובעיקר עשיר מאוד.

כל אלה נדחקים למכונית מפוארת עם ריפודי עור ודוהרים לסקוטלנד לאולימפידה, ואכן נראה כי המסע שלהם הוא אולימפידיה בעצמה.כי "החיים הם סידרת מכשולים שפשוט חייבים לנווט ביניהם"

ואכן במשך 5 ימים שבה הם דוהרים להגיע לאולימפידת המתמטימיקה כי זה הסיכוי האחרון לשינוי בחיים שלהם ובעיקר בחיים של טנזי הבת הגאונה, כי אם תזכה במקום הראשון היא תזכה בסכום כסף שיבטיח את לימודיה העתידיים והיא לא תצטרך להישאר בבית הספר הציבורי. הם עוברים תהפוכות בעיקר רגשיות, הם לומדים על עצמם הרבה יותר ממה שהם ידעו עליהם, 

אבל הם גם יודעים שהמציאות אכזרית וחמשת ימי החלום שלא היו קלים יחזירו אותם למציאות האפורה והקשה "זו בועה ואנחנו במין מסע מוזר ששום כלל נורמלי לא חל עליו, החיים האמיתיים לא חלים חלים עליו, כל הנסיעה הזו היתה כמו יציאה מהחיים האמיתיים."

אני אהבתי את הספר. נכון ידעתי מראש שהוא אינו "ללכת בדרכך" , כך שלא ציפיתי, יש קצת כשלים בדמויות ובדרך הבאתן, ברוב המקרים היא מתארת אותם דרך המספר החיצוני, אבל לפעמים היא מתארת דרך הדמות עצמה מה שמבלבל, התשובה לכך ניתנת בסוף כשמבינים שניק וטנזי כותבים בבלוג, אולי זה ההסבר.

אהבתי את כל הדמויות, את דמותו של אד פחות, היא לא הצליחה לרגש אותי, ריגשה אותי דמותו של ניק ואפילו בכיתי בגללו, הכלב המטומטם גם הוא הצליח לסחוט ממני דמעות, ראיתי אותו בכל גודלו שועט דרך הגדר ונשמתי לרווחה כשהציל את טנזי.

אחד ועוד אחד זה שניים עבור טנזי, טוב אחד ועוד טוב אחד יחזיר כפליים עבור ג'ס,אחד ועוד אחד זו ההבנה האיטית שאד מגיע אליה בסיום הספר, "אני רוצה לבדוק כמה אנחנו שווים ביחד.....מה דעתך?"

אתחיל בגילוי נאות: זהו ספרה הראשון של ג'וג'ו מויס שיצא לי לקרוא. ולפני שתשאלו אענה ש"ללכת בדרכך" ו"הנערה שהשארת מאחור" נמצאים כבר ליד המיטה (הם מודפסים ובגלל זה אני לא מספיקה להגיע אליהם...).
 

אמנם זהו הספר הראשון שקראתי אבל הציפייה הייתה עצומה, כולם מדברים עליה, עושים ממנה סרט, חאליסי תשחק בו.

קצת על הספר:
הספר מספר על ג'ס, אם חד הורית לטנזי, ילדונת גאונה במתמטיקה ולניקי נער מתבגר, שהנסיבות גרמו לה לאמץ, עם חיבה גדולה למסקרה.
ג'ס עובדת כמנקה בימים וכברמנית בלילות, עושה הכל על מנת שילדיה יזכו לחיים נורמליים עד כמה שניתן. אך כל זה לא מספיק, לטנזי הגאונה מוצעת מלגה בבית ספר יוקרתי המממנת 90% משכר הלימוד, אבל ג'ס לא מסוגלת לממן אפילו את ה10% הנוספים...
אד, איש הייטק מבריק בעל חברה מוצלחת מואשם בשכר במידע פנימי.
איך הם מתחברים? למה? ומה בדיוק קורה שם?

דעתי על הספר:
אהיה כנה, ציפיתי להרבה והספר לא עמד בציפיות שלי. הוא איטי מאד. אמרו לי "אחרי עמוד 100 זה משתפר" אני מצאתי את השיפור כמעט בעמוד 200. 
הספר הכיל בתוכו צרופי מקרים קלושים שפגעו מאד באמינותו. התיאורים היו איטיים והעלילה זחלה.
לקראת עמוד 200 סוף סוף משהו התחיל לקרות, משהו שונה ומעניין שהכניס אקשן. אבל גם הוא לטעמי, לא היה מספיק טוב. הוא היה קלישאתי וצפוי.
 

אהבתי מאד את הדרך שבה ג'וג'ו מויס הצליחה לתאר עוני, את המלחמה הלא פוסקת על כל אגורה.
אהבתי את השפה הרהוטה, את העובדה שהספר מסופר מארבע נקודות מבט שונות אך עדיין בגוף שלישי.
אהבתי את הדמויות, בעיניי הן היו מורכבות ומעניינות והצליחו להרכיב יחד קאסט מעולה לספר. 
אהבתי את ההתפחות של הדמויות לאורך הספר.
 

לטעמי, הוחמצה פה הזמדנות פז. סופרת עם רקע כה עשיר, עם קהל קוראים שלמרות כל מה שכתבתי ירוצו לקנות את הספר, היא יכלה להרים אותו גבוה.
היא יכלה להכניס טוויסטים לא צפויים.
היא יכלה לאתגר את הקורא.
היא יכלה לקצץ את הספר ב150 עמודים.

לסיכום:
כמו שכבר אמרתי, קוראיה של ג'וג'ו מויס יקראו את הספר הזה ככה או ככה, אני אשמח לשמוע את דעתכם עליו.
ואל דאגה,
אין ספק שאקרא את שאר הספרים שלה, אני רואה פה פוטנציאל אדיר ואני רואה קהל שמחכה בקוצר רוח לכל משפט שייצא מפיה/מקלדתה של הסופרת, ואני רוצה להיות חלק ממנו.