אני יכולה לדמיין את מאיה ערד מחזיקה מיכל של תרסיס צבע בידה , לוחצת , נותנת סיבוב של צבע על הסיפור, מלטשת , מנגבת , וזהו - מוכן .
יש לה את היכולת לקחת נושאים הכי משמימים , ולכתוב על הצדדים הפחות זוהרים של החיים : שיטיון , זוגיות מקרטעת ,יחסי משפחה סבוכים , וכבמעשה פלא - מוציאה תחת ידיה מטעמים . ולא סתם . כאלו שתלקק את השפתיים בסוף האכילה שלהם , ותנסה לתפוס עוד בדל טעם .

ערד היא דוגמא מצויינת לכתיבה מלאה , עשירה , וסוחפת . מרגיש לך שהכתיבה שלה עושה חסד לדמויות שמטבען קצת חיוורות .

עידית - גיבורת הספר , חסרת חברים , כמעט נטולת חיי חברה , כמהה בצורה נואשת לזוגיות ולילד , הצליחה לעורר בי רגשות כלפיה למן הרגע הראשון , ולא תמיד מהסוג האוהד . המרדף שלה כלפי הצדק, ואיך צריך או לא צריך להתנהג , הביקורתיות שלה כלפי אחרים ,בשילוב ממרח החרובים וכדורי התמרים , בליווי קנקן המים עם הלימון שהיא מכינה תדיר , ההחלטה שלה שלא להחזיק טלויזיה , כמו גם לא להחזיק בנייד ,עשו לי עקצוצי חוסר סבלנות קלים כלפיה. יותר מפעם אחת במהלך הקריאה אמרתי לעצמי" טוב , תרגעי כבר , היא רק דמות בספר". או , זהו! זו עוד דוגמה מצויינת בעיני לספר טוב. לא משנה אם אתה אוהב את הגיבור או סולד ממנו . העיקר שאתה לא אדיש כלפיו . ואני לא הייתי אדישה כלפי עידית , ממש לא .
לכל אורך קריאת הספר נראה שעידית שרויה במעין חלום , בעוד החיים לבינתיים מתנהלים להם. עידית כל הזמן מחכה . מחכה למשהו שיקרה, מחכה לנס . מחכה , ומחכה .

לא פעם התחשק לי להגיד לה : עידית , החיים הם כאן ועכשיו! קומי , חיי את החיים! 
מאוד אהבתי את הסיום של ערד לסיפור . לא לעשות יש מאין , אלא בחיים , כמו בחיים , לדעת שלפעמים דרך הפשרה היא לא בהכרח האופציה הפחות טובה , להבין שהחיים הם כאן ועכשיו למצוא את האושר מהמרכיבים שיש לך ביד , ולא ממה שאין לך.
ספר עב כרס שנקרא בשקיקה , כזה שמשאיר טעם טוב.
יופי!

 "כשהייתה בת שמונה־עשרה הייתה משוכנעת שמה שצריך לקרות יקרה עוד לפני שימלאו לה עשרים. כשגם במשך השירות הצבאי לא קרה דבר, הבטיחה לעצמה שזה יקרה עד שתגיע לאוניברסיטה. אבל היא סיימה את התואר הראשון והתחילה את השני, ומה שצריך לקרות עדיין לא קרה. עידית לא נבהלה. שווה לחכות הרבה בשביל משהו טוב, שיננה לעצמה. Good things come to those who wait."

עידית היא רווקה תל אביבית בת 39, היא מחכה כבר עשרים שנה לגבר חלומותיה ומפליגה בדמיונות כיצד ייפגשו וכמה שהכל יהיה נפלא, היא יודעת איך תחנך את ילדיה העתידיים ומביטה בהתנשאות על חברותיה הנשואות שמגדלות ילדים.

"כשיהיו לה ילדים זה לא יהיה ככה. הילדים שלה לא יֵדעו מה זה טלוויזיה. לא יראו מחשב עד שיגיעו לבית־ספר. הילדים שלה יקראו ספרים. הילדים שלה יציירו שעות. וישחקו משחקי קופסה ויעשו מלאכת יד. הילדים שלה ישחקו בחוץ ויצאו להרבה־הרבה טיולים בטבע. הם יאספו בלוטים ומחטי אורן ויכינו בצק משחק מקמח ומים וישתוללו בחוץ ויטפסו על עצים. הם יבשלו יחד, אוכל בריא, סלט ירקות וסלט פירות ואורז ועדשים מונבטות. הם יצאו לפרדס לקטוף אשכוליות ויסחטו מיץ, הילדים שלה".

כשהיא רואה לראשונה את מיכאל, היא יודעת מיד שזה הגבר שלו המתינה כל חייה וכבר מתכננת בראשה חיים שלמים סביבו, מיכאל לא שותף לחלומות, אפילו לא קרוב, אבל יד הגורל תפגיש ביניהם שוב ושוב בהמשך הדרך...
עידית מצליחה להבין שלגורל חייה יש חיים משל עצמם והיא תצטרך לזרום עם כל מה שהחיים מזמנים לה.

הרגשות שלי כלפי הדמות של עידית היו שנויים במחלוקת, מצד אחד אהבתי את האכפתיות שלה, הרגישות והדרך שבה הצליחה לבסס את חייה לבד בלי עזרה כלכלית מאף אחד אחר ומצד שני היה בה משהו מכעיס, השיפוטיות שלה כלפי אחרים, התגובות הילדותיות שלה כשדברים לא קרו כפי שציפתה שיקרו, ההתנתקות שלה מהמציאות והאגואיסטיות שלה.

בסך הכל מאד נהנתי מהספר,  הסופרת הנפלאה: מאיה ערד הצליחה בכתיבה נעימה וקולחת להציג את הדמויות שלה בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

ספר אמיתי על החיים האמיתיים.

קריאה מהנה,

חגית 

*עריכת תוכן: ג'ודי סרי-ברסקי   [email protected]  

בהתחלה חשבתי שכמו שבספרה הראשון מקום אחר ועיר זרה פסעה מאיה ערד בעקבות פושקין, כך היא מקבלת בספרה החדש השראה מג'יין אוסטן. ברומן המחורז ההוא, העשוי לתפארת, כולו מדויק שנון ומעוצב, התכתבה ערד עם הפואמה המונומנטלית "ייבגני אונייגין". האם העלמה מקזאן   הוא מעין גרסה ישראלית עכשווית של גאווה ודעות קדומות? גם כאן מתפתח סיפור אהבה שיש בו מאבק בין המינים, גם כאן יש החמצות ואי הבנות, ומתעוררת ציפייה שבסוף העלילה תגיע ההתרה המקובלת – הצעת הנישואים המיוחלת, הטובות ינצחו ויגיעו אל האושר ואל הפתרון האפשרי היחיד: חתונה עם הגבר המתאים.

גיבורת הספר, עידית, אפילו רומזת על כך בעיסוקה ובמאווייה: היא מורה לאנגלית שהחלה בכתיבת הדוקטורט שלה שעסק בנישואים בספרות של המאה התשע עשרה. היא עצמה מזכירה כמה פעמים את מר דארסי הנכסף, האב-טיפוס לגבר הבלתי מושג שמופיע, בסופו של דבר, אם רק יודעים לחכות לו בסבלנות.

אבל לא, הסיפור בספר העלמה מקזאן מסרב ללכת בתלם הזה. הוא  מוביל את עידית ואת הקוראים דרך כל המהמורות כדי להגיע אל סוף אחר, שאליו, כך מתברר בדיעבד, הוא מתכוונן. עידית תצטרך לגלות שאת משמעות חייה תמצא במקום אחר לגמרי.

וכן, הסופרת תיקח אותה לשם בביטחון גמור. יש להוסיף, למרבה הצער, בביטחון רב מדי. כי לאורך כל הסיפור אפשר לחוש ביד המכוונת המובילה את העלילה ואת ההתרחשויות, גם אם הסיפור כתוב בגוף שלישי ועובר כל הזמן בין התודעות השונות.

כדי שעידית תצליח להשתנות ולמצוא את אושרה, מאלצת אותה מאיה ערד לעבור רצף של תסכולים, כישלונות ומפחי נפש. הנה היא מוותרת בלית בררה על אהבת חייה ומחליטה ללדת ילד מחוץ לנישואים, אבל בדרך לשם נתקלת בשרשרת של התרחשויות שמעל כל אחת מהן כמו תלויה מעין תווית נושא: עידית מנסה להגיע להסדר עם ידיד נעוריה שחי בקשר זוגי עם גבר, אבל בן הזוג שלו מסכל את התוכנית. התווית היא אם כן "זוגיות הומוסקסואלית". עידית יוצרת קשר עם גבר אחר, מקסים ומושלם, אבל אז מסתבר לה להוותה שהוא נשא HIV. התווית היא: איידס והשפעתו על בני האדם. היא מנסה למצוא גבר להורות משותפת בפורומים באינטרנט: התווית: מוזרויותיהם של גברים במרחב הווירטואלי. היא פונה להורים שבנם מת ממחלה: התווית היא נואשותם של הורים שכולים שלא לאבד את הסיכוי לסבאות.

כל אחד מהמפגשים הללו מתרחש כמו כדי להציג עוד פן, עוד היבט המביע את תחושותיהן של רווקות בישראל בימינו והתלאות שהן נאלצות לעבור. שוב ושוב מתעוררת תחושה של בימוי, כאילו חשים בנוכחותה של היד המזיזה את השחקנים על הבמה, במקום שהם יחיו את חייהם, ייסחפו, יניעו את עצמם ולא יחכו לה כדי שתגיד להם לאן עליהם ללכת, מה עליהם לעשות, לומר, לחשוב.

עד כדי כך, שבמקומות רבים בסיפור לא נותר די סבטקסט, כי הדברים נאמרים ישירות. הנה למשל –  "קשה להאמין שעידית המפונקת, המרוכזת בעצמה, הצליחה להכניס שינויים עצומים כאלה בחייה," אומר מישהו את מה שהקורא אמור להבין בכוחות עצמו.

ואגב האמירה הזאת, אין להכחיש: עידית באמת מפונקת ומרוכזת בעצמה. מזמן לא נתקלתי בדמות ספרותית מעצבנת כל כך כמוה. הביקור בעולמה הפנימי של האישה הנעלבת, הפגיעה, חסרת האונים, הקנאית, המסתגפת, כמעט בלתי נסבל. מתחשק לרגעים לצעוק לה – מה, את עיוורת? את לא רואה מה קורה סביבך? אולי תפסיקי כבר עם השטויות שלך? ומה את יושבת בקיץ וסובלת מול מאוורר שמערבל אוויר לח וחם, תיקני כבר מזגן, ותאכלי משהו!

אכן, עידית משתנה, ובעצם על כך הספר: על ההשלמה שלה, על הלמידה. על ההבנה שהחיים הם כאן ועכשיו, לא תוכנית שצריך לחכות לה כל הזמן, ובעיקר – על ההכרח להתפשר, אבל למרבה הצער הדרך המובילה אל העמודים האחרונים בספר לא ממש אמינה. שוב ושוב מתרחשים דברים לא מתוך היגיון פנימי, אלא כצירופי מקרים שמצטרפים בדיעבד לכלל תבנית מסודרת מאוד, ובעצם – מסודרת מדי. כי כן, בסופו של הספר מבינים לאן הוליך הכול. מה הייתה מטרת כל הסבל, מה השיא שאליו מבקשת הסופרת להוביל.

אמנות אמורה להיות אוסף לא אקראי של פרטים נבחרים שיוצרים ביחד מכלול המוליד משמעות. במקרה של העלמה מקזאן המכלול אקראי מדי, והמשמעות מוכתבת מראש.

ועם זאת, ולמרות כל ההסתייגויות, אי אפשר להכחיש: הספר ממשיך לרתק לכל אורכו. בשל התהייה לאן בעצם הוא מוביל, מה מטרת כל ההתנסויות הללו, מה הוא רוצה להגיד, לא ויתרתי עליו, והגעתי עד סופו.

למי שקראה את כל ספריה הקודמים של מאיה ערד היה מעניין ואף משעשע לפגוש רמזים מהספר אמן הסיפור הקצר, רומן ארס פואטי שעוסק, כפי ששמו מעיד עליו, באמנות הכתיבה.

כך למשל היא מרחיבה את אחד הסיפורים הקצרים מהספר ההוא, וגם מיישמת המלצות של אחת הדמויות משם.

"'המספר של אלף לילה ולילה,'" אומרת אותה דמות, משתמש במיומנות באמצעי אמנותי המכונה התקה, או נוהג "לקרוא לזה בכינוי סתום. נגיד, עשו מה שעשו. או פשוט 'זה'." הנה אצל צ'כוב "'הם הולכים לחדר שלה ואז פתאום צ'כוב אומר, אחרי זה הם אכלו אבטיח. אחרי מה? את זה הוא לא אומר. לך תבין בעצמך.'"

"'אז לא לכתוב על סקס,'" מסיק בן השיח שלה, סופר שטוף תשוקה, והיא "משכה בכתפיה, 'תעשה מה שאתה רוצה, אני לא מורה לכתיבה יוצרת.'"

בסצנת ההתייחדות קיבלה ערד את ההמלצה שלא נאמרה במפורש. כמו אצל צ'כוב גם בספרה מגיעים בני הזוג אל דלת חדר השינה, המסך יורד והקוראים מנועים מלדעת מה בעצם התרחש שם, בין הסדין לשמיכה, במשך הלילה.

אין ספק שמאיה ערד כותבת מיומנת מאוד. יאמר בכנות: את הספר אי אפשר להניח, וסופו, גם אם הוא מתוכנן מדי, הסב הנאה אפילו לקוראת הביקורתית.

סיפור ישראלי, זורם מהעמוד הראשון. אמנם הספר עב כרס אבל הוא טס, אז אל תרתעו, רוצו לקרוא!

מסופר על עידית, רווקה בת 39 שעדיין מחכה לאביר על הסוס הלבן, לאותו בחור שיהיה בדיוק המכסה שלה. היא מאמינה שהוא יגיע מתישהו והכל קורה לטובה.

חברתה משדכת לה את מיכאל, רופא ילדים, רווק ומהרגע שהיא פוגשת אותו, היא בטוחה שהוא האחד שלו חיכתה כל חייה.הבעיה שמיכאל ממש לא חושב ככה.  היא מפתחת כלפיו אובססיה ומחליטה לגרום לו להתאהב בה.

עידית שוכחת הכוונה סוודר ברכב שלו, מתקשרת אליו ומאלצת אותו להיפגש עימה. מיכאל ממשיך את חייו, ממשיך להתאהב באחרות, לחפש דייטים ועידית פשוט מתעלקת עליו.

הדמות של עידית מעוררת דחייה. ריחמתי עליה. היא משפילה את עצמה פעם אחר פעם אפילו כשהיא מבינה שמיכאל לא מעוניין בה. היא לא מתייאשת.

דבר גורר דבר ועידית נאלצת להתמודד עם שאלות מהותיות בחייה כמו האם להביא ילד בתור חד הורית או אולי לאמץ או לחכות שמיכאל יתאהב בה? האם לחפש בן זוג אחר או אולי להביא ילד עם חבר הומו?

כמו כן, מיכאל בעצמו מתמודד עם שאלות מהותיות לחייו שלו. הוא מחפש להכיר מישהי באתר היכרויות.

בסופו של דבר שניהם נפגשים ברוסיה במקרה. איך הם הגיעו לרוסיה? מה כל אחד מהם חיפש? האם סופם להיות ביחד או שכל אחד ימשיך בחייו בנפרד?

כל השאלות באות לידי פיתרון בסיפור הנפלא הזה. גם אם זה לא הפי אנד כמו שציפינו, הרי שמאיה ערד מצאה סוף טוב בדרך שלה, סוף יפה ומלא אופטימיות.

כתיבה קולחת, מעניינת, ישראלית, על אנשים שמחפשים אהבה, על קשיי היומיום, על בדידות, על רצון להגשמה עצמית ועל ההבנה שגם אם לא הכל הולך בקלות ובדיוק איך שאנו רוצים ומתכננים, הרי שצריך להתמיד ולא לוותר, לדעת לקחת החלטות חשובות וכמובן לדעת להתפשר ולשאוף לחיים מאושרים.

ספר מקסים, ממליצה בחום!

מאיה ערד היא הסופרת הישראלית הטובה ביותר שלא הכרתי עד כה. בהתעקשות שלי לקרוא בעיקר ספרים מתורגמים אני מפספסת אוצרות. אבל יצא שתקציר הספר מאוד משך אותי וחיכיתי נצח עד שתורי בספריה הגיע (נצח במונחים של מי שלא יודעת לדחות סיפוקים וקונה כל ספר שמוצא חן בעיניה).

מעמוד לעמוד יותר ויותר התאהבתי בכתיבה של ערד, ביכולת שלה להכניס את הקורא לתוך ראשה של דמות, בכישרון שלה לטוות עלילה ולגרום לדמויות לקרום עור וגידים.
זהו סיפורה של עידית, רווקה על סף הארבעים, מורה בבית ספר, חסרת מודעות עצמית, קפוצת תחת כמו שמירי רגב הייתה כנראה מכנה, מהטיפוסים המרגיזים האלה של "אכלו לי, שתו לי" שלא מסוגלים לקחת אחריות על החיים שלהם. היא רווקה נצחית, אבל כביכול מבחירה, כי עדיין לא מצאה את מר דארסי המיוחל שיוקיר תודה על נוכחותה בחייו. עידית היא דמות הקורבן האולטמטיבי שהחיים פשוט מתאכזרים אליו על לא עוול בכפו.

חברתה ענת מחליטה לנסות ולשדך לה את מיכאל, חברו של בעלה. מהרגע שעידית מכירה את מיכאל, היא מחליטה שהוא-הוא אהבת חייה והיא לא מוכנה לוותר עליו, וכך בשורה של אקטים נואשים שגורמים לקורא לנוע בחוסר נוחות בכיסא ולראות תאונה בזמן התרחשותה, היא מנסה לגרום לו להתחייב אליה. זה אמנם לא קורה, אבל המפגש איתו ומערכת היחסים הקצרצרה והחד-צדדית ביניהם שולחת את עידית למסע משנה חיים – המסע אחרי ילד משלה.

כאמור, הכתיבה של מאיה ערד פשוט מופלאה. בעברית פשוטה, חפה מכל ביטויים פומפוזיים שמכבידים על הקריאה, היא מתארת מסע מורכב ועצוב של אישה אחת, מסע אל המודעות, מסע אל ההשלמה עם עצמה, מסע אל ההכרה בערכה ובמקומה בעולם. זה מסע שיש בו הרבה רגעים נלעגים ומביכים, אבל גם הרבה תובנות יפות. ערד מדלגת באלגנטיות על קלישאות ומצליחה ליצור סיפור שלא מסתיים בהפי-אנד קלאסי, אבל הסוף שלו טוב מבחינות אחרות. והיא מצליחה לבנות את דמותה של עידית וגם את הדמויות הנוספות בספר בצורה מושלמת וכל כך מציאותית עד שלעתים רציתי להכניס יד לתוך הספר ולנער כל אחת מהן.

מיותר לציין – ספר מ-ע-ו-ל-ה!