"אצלנו במשפחה לא נהוג לרכל ולא נהוג לריב. 

כל אחד שומר את שנאתו לאחר בשקט בלב."

הסיפור מתחיל בערב שבו מודיעה רותם, האחות הצעירה, לבני משפחתה שהיא עומדת להנשא לבכיר ליבה אלעד, עורך דין פלצן שעובד בחברה של אבא שלו.

אחרי שנסגרות דלתות המעלית, כל אחד מבני המשפחה חייב להביע את דעתו על עניין החתונה (יש במשפחה כלל קבוע שנקרא: 'חוק המעלית',  הכוונה שלא מרכלים על אחרים עד שדלת המעלית לא נסגרת).

סבתא ברכה, אישה קשה ואובססיבית לניקיון לא מהססת לומר כל מה שהיא חושבת ("כולו נאד נפוח, אני במקומך לא הייתי ממהרת להפוך את החדר שלה לחדר עבודה.  מהר מאד היא תחזור אליכם והגירושים יהיו מכוערים.")

אמא מלכה הביקורתית, מלכת הטריוויה שכל חייה סובבים סביב בתה האהובה רותם וכל השאר בטל בשישים מבחינתה ("הוא מאד נחמד ויש לו משפחה טובה.  הוא עורך דין").

יוחאי,  האח האמצעי והציני שלמד תואר שני  בפילוסופיה אבל עובד למחייתו כאחראי משמרת בחנות פרחים ודוחף לכל מפגש משפחתי את השותף שלו ליאור למורת רוחם של כל בני המשפחה ("עורך דין? היום כל אדיוט נהיה עורך דין,  איפה הוא למד?").

אבא העצבני וההומופוב ("אני יכול לזהות הומואים בעיניים עצומות.  גועל נפש, אל תזכירי את זה בבית שלי,  אפילו לא בצחוק" )

וגיבורת סיפורנו מיכל,  אמא לנמרוד בן השנתיים וחמישה חודשים ואשתו של ערן שכרגע לא עובד ("מי בכלל מציע נישואים במסעדה ומחביא את הטבעת בתוך המנה האחרונה? חשבתי שרק בסרטים רומנטיים ממש גרועים עושים דברים כאלה").

העלילה סובבת בין ההכנות לחתונה של אלעד ורותם (רותם היא דרמה קווין לא קטנה שהכל סובב סביבה וסביב הגחמות שלה) והדרמות הרבות שעוד מצפות לבני המשפחה עד לחופה המיוחלת (החתונה תתבטל ותחזור להתקיים עוד כמה פעמים עד לסוף הסיפור) לבין חייה האישיים של מיכל.

מיכל עובדת סביב השעון בעבודה שהיא לא בטוחה שהיא בכלל אוהבת ומקבלת הוראות מחביבה, הבוסית הצווחנית והמאד לא חביבה שלה, שלא סובלת ילדים, היא מתמודדת עם החשדות שבנה נמרוד סובל מאוטיזם.

נמרוד אוהב לאכול שקדי מרק אחד אחד ולפזם סימפוניות שלמות של בטהובן אבל לא ממש מתקשר עם סביבתו.

מיכל גם מתמודדת עם סוד גדול שבו משתף אותה אחיה יוחאי ומשביע אותה לא לספר לשאר בני המשפחה.

"את הולכת לעבור עכשיו שיעור,  תגלי מה באמת חשוב בחיים."

העלילה חושפת אט אט חלקים מהמשפחה, דורות של אמהות היסטריות ולחוצות שהמשיכו את המסורת וגידלו בנות היסטריות לא פחות ("בגלל לאה שהיתה אמא לא טובה לשרה,  שהיתה אמא לא טובה לסבתא ברכה, שהיתה אמא לא טובה לאמא שלנו,  סבלתי כל כך בילדות?").

מיכל מנסה לשבור את המסורת הזאת ולהיות אמא הכי טובה לבנה נמרוד.

'משפחה לדוגמה' הוא ספר המתאר מנקודת מבטה של מיכל את חייה של משפחה נורמטיבית כלפי חוץ אבל עם הרבה סודות, שקרים ומסיכות כלפי פנים.

מיכל היא 'הכותל' של המשפחה, היא החוט שמאחד בין כולם אבל קשה לה להתמודד עם הדילמות של כולם על גבה.

כל אחד מבני המשפחה מרוכז בעצמו ובדרמות שלו, הם רבים, מתווכחים, כועסים אבל

ברגע האמת כשצריך לעזור הם תמיד שם, ממש כמו משפחה לדוגמה.

הספר  'משפחה לדוגמה' הצליח להעלות לי חיוך ענק על הפנים כבר בפרק הראשון.

הסופרת מאירה ברנע-גולדברג הטיבה לתאר ספר מרגש, מלא בהומור ציני ואמיתי שמדבר בגובה העיניים על החיים של כל אחד מאיתנו והתמודדות עם החריג בתוך חברה שמפחדת לקבל את מי ששונה ממנה.

קריאה מהנה,

חגית

הורים רבים לילד ראשון יודעים שיחד עם התינוק החמוד שיוצא לאוויר העולם, מקבלים עשרה קבין של חרדה ואותה כמות של רגשות אשמה. זה מתחיל בגיל כמה ימים, כשהילד של השכנה חדווה מחזיק ראש ומתבונן בסקרנות מסביב והילד שלך מנקר לך בתוך הכתף. זה ממשיך בגיל חמישה חודשים כשהילד של הבת של החברה של אמא שלך מהעבודה מתהפך מהבטן לגב ומגב לבטן כאילו זה סוג של ספורט אולימפי והילד שלך מתעקש להשאר על הגב ולתכנן לצבוע את התקרה בבז'. זה לא נגמר כשאת מגיעה עם הילד לטיפת חלב בגיל תשעה חודשים ורבקה האחות מתבוננת בך בתוכחה ומצקצקת בלשונה למשמע העובדה שהבן שלך רחוק מאוד מהרצון להתיישב. גם בגיל שנה וחצי כשהילדה החמודה בגן הפשושים מרכיבה פאזל חיות תוך שלוש דקות והבן שלך מעדיף לדרוך על חלקי הפאזל ביסודיות של בולדוזר ולוודא הריגה, את מקבלת את הבשורה שלילד יש עיכוב התפתחותי. אין ספק שאת יודעת בוודאות שזו אשמתך - משהו שאת עשית לא נכון, שלא היית אמא מספיק טובה, שלא נתת מספיק תשומת לב, שלא חשפת אותו לגירויים נכונים. את שואלת, למה זה מגיע לך ומתחילה לפשפש בעברך ולעשות חשבון עם אלוהים לגבי כוס המים ששתית ביום כיפור לפני שנתיים ובאופן כללי מתהלכת אכולת רגשות אשמה. 
 

אם זה מה שקורא כשהורה מקבל הודעה על עיכוב התפתחותי, בכמה אפשר להכפיל את רגשות האשמה וההלם כשמקבלים את הבשורה שהילד שלך נמצא על הספקטרום האוטיסטי. ולא שאין לך עוד דברים על הראש - אח אחד עם סוד, אחות מעצבנת שיושבת לך על הווריד ולא מצליחה להחליט אם להתחתן או לא, אבא גזען עם דעות חשוכות, אמא קרירה ובוסית מטורללת. כל זה קורה למיכל, גיבורת הספר "משפחה לדוגמא" של מאירה ברנע - גולדברג. מי שלא קרא את הספר הראשון שלה "כמה רחוק את מוכנה ללכת", אני ממליצה בחום לקרוא את שני הספרי האחד אחרי שני. 
בתוך החוויה הטראומטית, מיכל מצליחה לאסוף את משפחתה ולהתגבר על הקשיים ולהבין שגם משפחה שהיא ממש לא לדוגמא יכולה בעת משבר להתלכד ולהתגבר על הקשיים.
 

על אף הנושא הלא פשוט, כדרכה של ברנע-גולדברג, הכתיבה מלאה בהומור ולא מעיקה וכל אחד ימצא את עצמו מזדהה עם המשפחה הלא מושלמת הזו.
מומלץ בחום!

Wow איזה ספר מרגש! לי זה הספר השני שאני קוראת ברצף של מאירה ברנע-גולדברג ואני מוקסמת. הסופרת הזו היא קוסמת!

איזה כישרון כתיבה... שאפו! בדף התודות מאירה מודה לאבי שומר, מי שהיה הבוס הישיר שלה בעבר, והוא אמר לה בזמנו, שאם לא ייכתב ספר על ידה, היא תהפוך לכישרון מבוזבז. כעת אחרי שקראתי כבר שני ספרים שלה,  אני יכולה להגיד בפה מלא,  שגם אני עומדת מאחורי דבריו.

הסופרת הזו חייבת להמשיך לכתוב ולהשקות אותנו בקוקטלים שהיא רוקחת. אני מכאן מאחלת לה הצלחה מקרב ליבי.

הספר הנוכחי הוא על משפחה, וכולנו יודעים שמשפחה לא בוחרים. הייתי מדמה את כל העלילה הזו, לאשכול ענבים ומתעכבת על ענב אחד בלבד מתוך האשכול. מה יש לנו בענב?  יש לנו גרעינים, פרי וזג. הגרעינים בענב הזה הם: מיכל-מספרת הסיפור, ערן הבעל המקסים שלה, ונמרוד - הילד שבלעדיו לא היה קיים הסיפור.

מסביב לגרעינים הללו יש לנו את הפרי - זו המשפחה שעוטפת את מיכל, ערן ונמרוד. הזג-הקליפה הדקה במקרה הזה, היא הסביבה החברתית, דמויות המשנה, וכל הנפשות הטובות ששואלות קושיות, והמשפחה יראה ממבטיהם ואז מה?  המשפחה חוששת "מה יגידו?" מה תגיד החברה, שנולד להם ילד שהוגדר כילד שנמצא ב"ספקטרום האוטיסטי".

את הספר הנוקב הזה, שנכתב בכישרון וברגש רב, גמעתי בשתי לילות. אי אפשר להניח אותו מהיד. הוא מרתק ונצמד אלי כמו דבק סופרגלו המוכר לכולנו.

מה כל כך ריתק אותי?

אחרי טיפולים לא מעטים וקשיים הזכורים לנו מספרה הקודם: "כמה רחוק את מוכנה ללכת", מיכל ילדה את נמרוד. בספרה הקודם עמד לצידה בעלה-אסף בסיפור הנוכחי עומד לצידה ערן שלא נופל מאסף. איזו שלווה, איזה בעל מקסים שעושה הכול... הוא מטפל בנמרוד הילד, מתחזק את הבית, מחובר למגב ולמטאטא, שוטף כלים ולא חבר של גרגירי האבק. מעניין איפה מוצאים כאלה בני זוג. מלבד התמיכה בתחזוקת הבית, לערן יש כתף רחבה שניתן תמיד להישען עליה. זה הגרעין הרציונאלי של המשפחה והמשקיף מהצד. ולפי תורת הפסיכואנליזה הייתי מגדירה אותו "הבוגר".

ערן עבד בחברת "פארמה פלוס" ופוטר, כי לאחר הלידה לא התאים לבוס שלו,  שערן יעבוד בחצי משרה, בגלל שעות העבודה של מיכל. מאידך,  מיכל לא הייתה מוכנה לוותר על תוספת של 3000 ₪ למשכורתה, רכב צמוד ועל ההבטחה לקידום.

הסיפור הזה מתרכז דווקא במשפחתה  הקרובה של מיכל ולא של ערן. המשפחה של ערן מרוחקת, לא מתערבת והקורא אינו חשוף אליה מלבד איזכורים מעטים.  

למיכל שני אחים: יוחאי ורותם. רותם מתכוונת להתחתן עם אלעד. אלעד נצר למשפחה ממעמד כלכלי מכובד. עורך דין שמועסק במשרד של אביו ובקיצור, "צפוני בונבוני".  שניהם רוצים מאוד להתחתן, אבל גם מצליחים לשגע את כל המשפחה. מבטלים את המועד לחתונה ושוב מתאמים, ושוב מבטלים וחוזר חלילה. בנוסף הייתי אומרת על רותם שהיא קצת "קוקו" מלשון מטורללת.

האח יוחאי, בעל תואר שני בפילוסופיה וספרות עברית. למד באוניברסיטת תל-אביב, אבל לא בדיוק משתמש בכישוריו, ומסתפק במשרת אחמ"ש בחנות פרחים. לא רק שהוא לא משתמש בכישוריו, הוא גם חבר מאוד צמוד של ליאור התימני.... לדברי מלכה-האם, ליאור הרבה יותר מוצלח,  לפחות הוא מנהל בחטיבת עסקים בסלקום, ולא איזה אחמ"ש בחנות פרחים... חכו חכו, ולא רק זה, שמלכה תשמע שלבן שלה יש   "ס-ו-ד"   שהוא מסתיר ממנה מספר שנים ... הוי הוי... שומו שמיים J...

מלכה וראובן הוריה של מיכל שאליהם מצורפת גם הסבתא ברכה, ניצולת שואה חיה בגפה... מסתבר שהבעל ברח ממנה.

מלכה – מגשרת, חולת ניקיון ובוחלת בגרגירי אבק. היא כל הזמן בין הסדאן לפטיש כשמכול ילדיה רותם עדיפה עליה.

ראובן- עקשן, בלתי מתפשר ורווי בסטריאוטיפים גזענים. קשה לראובן לקבל את השונה, ועל אחת כמה וכמה במשפחתו שלו.

ברכה-הסבתא... מותק של סבתא. כמו שאומרים החברי: "לא דופקת חשבון". תמיד אומרת את מה שהיא חושבת ללא פילטרים. היא לא יודעת להפגין רגשות, אך מאידך גיסא,  היא יודעת להכניס את היד לכיס, ולשלוף משם כמה שטרות ולצ'פר את משפחתה כשצריך.

על פניו משפחה נורמאלית כמו כל המשפחות אבל... הסדקים נפערים שהגננת פונה למיכל, ומפנה את תשומת ליבה להתנהגותו של נמרוד... ואז פתאום נופל "האסימון" ... ומה הגננת מדווחת למיכל? ציטוט עמוד 32: "מה זאת אומרת, הוא לא יודע לדבר? הילד בגיל שנה וחצי שר את התקווה בלי אף טעות, הילד יודע לנקוב בשמות המלאים והמדויקים של יצירות קלאסיות של צ'ייקובסק'י, מוצארט, שוברט..." ... נחנקתי כי פתאום הבנתי שנמרוד באמת לא מדבר, אלא רק מצטט"... "אני לא בטוחה במה שאני אומרת לך, אבל יש כאן איזו בעיה בתקשורת שלו עם הילדים"....  עם צמד המילים "בעיית תקשורת" מתחיל מרתון:  חיפוש בגוגל על מה מדובר, שיחות עם מאבחנים, מנתחי התנהגויות לילדים, פסיכולוגים, מלחמת הישרדות, התלבטויות,   לספר למשפחה?  לא לספר?  מאיפה לגייס כסף?  אולי למכור את הדירה ולעבור לשכירות?   חשש לפיטורין עקב ההברזות של מיכל בחברת הביטוח בה עבדה, התמודדות עם הורים שמתנגדים לשילוב ילד אוטיסטי בגן רגיל ועוד.

לא מעט רגעי ייאוש עוברים על מיכל, והסופרת מטיבה להעביר היטב את מערבולת הרגשות לקורא... ריחמתי על מיכל ובאותם קטעים ממש בא לי לחבק אותה. להלן ציטוט מעמוד 195 בקטע של עצבות: "אני לא יודעת מה אני רוצה. אני רוצה למות. למה, ערן? למה זה קורה לנו? שבע שנים ניסינו להיכנס להיריון, הילד הזה הגיע לעולם בנס, כמעט מתי בלידה. אני לא עומדת בזה". אפילו הפסיכולוגית שמורגלת למקרים כאלה החלה לדמוע... אני מודה שבאותם קטעים נצבט לי הלב.

יש לי נטייה תמיד לחשוב למה הסופרת בוחרת שמות מסוימים לגיבורי העלילה. מעניין ששם הילד "נמרוד".  במסורת היהודית, יש הסתייגות משימוש בשם "נמרוד",  בגלל הדימוי השלילי, ובנוסף  בתוך השם "נמרוד" אנחנו מוצאים את המילה "מרד".

האם נמרוד הילד מרד במוסכמות?  בנורמאלי? במיכל וערן - הוריו?  ומה זה נורמאלי בכלל?

מיכל מוזכרת במקרא כבתו של שאול ואשתו של דוד המלך. הפירוש לשם הוא נחל- מים. ידוע שמים מסמלים על תנועתיות, וקל וחומר שהם מגיעים לכל מקום. כך מיכל שלנו היא הגיעה לכל מקום ולא שקטה עד וכאשר...

ערן שהמילה "ער" נמצאת בתוך שמו, תמיד היה קשוב, דינמי וערני למיכל וקל וחומר לנמרוד המקסים.

לדעתי הסיפור הזה יכול להיות סדרת  דרמה בפני עצמה, הזכיר לי סדרה שמאוד אהבתי, והוקרנה בטלביזיה בזמנו בשם "פלפלים צהובים", ואף סרטים נוספים שצפיתי בנושא האוטיזם.

אין לי ספק, שמאירה חושפת את הקורא  בספרה הנוכחי, לעולם של אנשים עם צרכים מיוחדים וכשמדובר בילדים- העוצמה מתעצמת פי כמה.

גם הספר הנהדר הזה,  נכתב על ידי הסופרת מתוך נבכי ליבה, והיא לא מהססת בשפתה המושחזת, לתת בוקס בבטנו של הקורא. אני קראתי את העלילה הזו בשקיקה ולא יכולתי להסיר את הספר מידיי.

זהו סיפור  על אישה  כובשת, מצחיקה, עם חוש הומור ובעלת תעצומות נפש שיודעת לאסוף את השברים גם שקשה.

הסופרת משתמשת במטאפורה מקסימה לקראת סוף הספר. ראו ציטוט מעמוד 265: "לאחר שליאור הגיע והמכונית התרחקה, אספתי את כל החתיכות הקטנות של התמונה, שהתפזרו מתחת לספסל ועפו ברוח על המדרכה ובשולי הכביש. לא יכולתי לתת להן להישאר שם." ... מאירה, גם אני לא הייתי נותנת לחתיכות הללו להישאר שם!

אהבתי את ההפתעה של חביבה הבוסית "הקשוחה". לא סבלתי אותה לאורך כל הספר וחשבתי שיש לה לב של אבן... אבל הופתעתי.  מאירה, שאפו על ההברקה! זה היה במקום!  

זהו סיפור מרתק,  אותנטי,  כתוב בכישרון ובשפה קולחת עם מעט הומור על נושא כאוב.

זו עלילה עוצמתית על תהליך מפרך של אישה אחת, שכל כמיהתה  היה לשמוע את המשפט: "אימא אני אוהב אותך".

לדעתי, הספר הזה יכווץ לכל קורא את הלב, ויצליח  לגעת גם בנימים הקטנטנים.

אצלי הוא מקבל 5 כוכבים מתוך 5 כוכבים!

שאפו למאירה.

אהבתי, צחקתי והתכווצתי...

ולסיום:

כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה.

מתוך הספר "אנה קארנינה" של הסופר לב טולסטוי.

המלצה רותחת!

לי יניני 

מכירים את התוכנית "האח הגדול"? אז ככה הרגשתי שקראתי את הספר, צפיתי על המשפחה תוך כדי הקריאה.

הספר מסופר מנקודת מבטה של מיכל. אומנם יש לה בעל מקסים בשם ערן, וילד יפהפה, בן שנתיים וקצת, נמרוד. גאון קטן שיודע לצוטט ספרים שלמים בעל פה, ומכיר את כל המלחינים הקלאסיים ואוכל רק דברים לבנים ושקדי מרק.

מהתחלת הספר, אפשר להרגיש את הדרמה המשפחתית ולהכיר את הדמויות; סבתא ברכה אשר עושה מה שהיא רוצה, ויש לה "פה". ההורים של מיכל; האם שעסוקה בנקיונות ובטריוויה, והאב חשוך הדעות. יוחאי אחיה האמצעי של מיכל והשנון אשר סיים תואר שני אבל עובד כאחמ"ש בחנות פרחים והשותף לדירה שלו, ליאור מתעקש להצטרף איתו לכל מקום, ויש ליוחאי סוד. רותם האחות הקטנה והמפונקת באה עם הארוס הבלתי נסבל שלה, אלעד כדי להודיע למשפחה על החתונה הצפוייה.

אך כמובן כמו בכל משפחה, אין משפחה מושלמת. והבעיות מתחילות לצוץ מעל פני השטח, ומיכל מנסה לעזור כשיש בעיות, כאשר רותם, אחותה, אוהבת להיות במרכז הבמה, וכמעט כל יום יש שינוי מבחינת החתונה, פעם היא מבטלת, ופעם אלעד. מיכל מתמרנת בין לעזור לאחותה ובין להתמודד בבעיות שלה. בין אם זה הבוסית בעבודה שלה שהיא לא סובלת ומתה שתעוף וככה התפקיד יהיה שלה, ובין אם זה הבן שלה שנמצא על רצף האוטיסט.

ציטוטים שאהבתי:

"בהתחלה המראה היה כל כך מוזר בעיני. בחיים לא הייתי מנחשת. באופן מפתיע, כעבור שנייה זה כבר נראה לי לגמרי טבעי. ראיתי את האהבה של יוחאי בעיניים, והיה שם משהו שלא ראיתי אצלו מעולם, משהו רגוע ושלם." (עמ' 79).

"הלו"ז של נמרוד הפך לצפוף אפילו יותר משל ראש ממשלה." (עמ' 241).

הכריכה מתאימה לספר, כתוב מעולה, אי אפשר להניח את הספר מהיד, ומצד שני לא רציתי שייגמר. היה אפשר להרגיש את הרגשות מבחינת הדמויות.

קראתי ונהניתי, וגם צחקתי, איך אפשר שלא?

הספר מומלץ בחום רב!

חתיכת ספר!!

במאירה ברנע-גולדברג התאהבתי עוד מהספר 'כמה רחוק את מוכנה ללכת' שבקול ייחודי, בשפה נעימה ופשוטה המתובלת בהומור מתארת לנו את שעובר על זוג ועל האישה בפרט בניסיון להביא ילד לעולם. אחר-כך הופיע 'כראמל' ספר הנוער הראשון שלמרות החשש של הסופרת היה הצלחה גדולה. בין לבין יש את שלל הסטטוסים בפייסבוק שהסופרת מעלה ובאמת שאני נכבשתי (!!).

כשמאירה סיפרה שיוצא ספר חדש שלה קפצתי וביקשתי לסקור. לא עניין אותי על מה תכתוב, מצידי תכתוב איך מכינים סלט ירקות בעל הוראות פשוטות אך אין לי ספק שהיא כבר תדע להכניס את השיק הייחודי שבה. אך לדואר ישראל היו תוכניות אחרות והספר לא הגיע. בהשקה לספרה כל כך התרגשתי לפגוש את האישה מאחוריי המילים שדי חייכתי רוב הזמן ולא ממש תקשרתי אך סוף כל סוף קיבלתי את הספר הנכסף. הבטחתי לעצמי להמתין עם הספר לשבת ולסיים אחרים שכבר התחלתי אך זה היה חזק ממני. בחמישי בערב כבר התחלתי לקרוא ובשישי? מבלי לשים לב הוא הסתיים.

הלב שלי? התכווץ לחלוטין.

ספר זה עומד בפני עצמו אך תרשו לי לחבר את העלילה לספרה הקודם 'כמה רחוק את מוכנה ללכת'. שם אנו פוגשים דמות של אישה ללא שם, כולם קוראים לה "חמודה" היא ובעלה מנסים להביא ילד לעולם וזה לצערם לא פשוט כמו שרבים מסביב טוענים.

בספרה החדש של הסופרת ל"חמודה" כבר יש שם: מיכל, והיא אימא. בנה נמרוד כבר בן שנתיים וקצת. נמרוד ילד שמח ומאושר שיודע לצטט ספרים שלמים בעל פה, מכיר את כל המלחינים הקלאסיים ואוכל רק שקדי מרק. יום אחד הגננת תופסת את מיכל לשיחה ובעדינות מעירה, למרות שאינה מאבחנת מקצועית, כי לדעתה יש לנמרוד יש בעיית תקשורת מה שמכונה אוטיזם. מנקודה זו עולים מיכל וערן, בעלה, על רכבת הרים. בזמן שהחיים של מיכל מקבלים תפנית משפחתה המורכבת עוברת זעזועים, השקרים צפים, הסודות עולים והגילויים מרעישים.

לברנע-גולדברג יש את זה ובגדול, בכל הפרמטרים האפשריים. היא יודעת לכתוב, לגעת במילותיה ולגרום לקרוא להיסחף בעלילה מרתקת. 

הנושא עצמו אינו פשוט לכתיבה במיוחד אם הנושא מגיע מהחוויות הפרטיות של הכותב אך בזכות נקודה זו מצליחה הסופרת לרגש אותנו. הניגודיות הזו בין הנושא שמתיימר להיות כבד לבין ההומור העצמי והכתיבה השנונה יוצרים חווית קריאה מיוחדת, נעימה ומעניינת.

הסיפור לא נמרח, אין בו רגעים משעממים הוא כל הזמן נע קדימה ולפעמים בקצב מסחרר.

ב-'משפחה לדוגמה, אנו פוגשים צרות: פעם זה האח שמפתיע ומשנה את כל מה שחשבו עליו. והאחות שחושבת שחייה הם סוג של טלנובלה. לאימא ולסבתא יש תמיד מה להגיד והאבא, שיהיה בריא, הצליח לעצבן אותי לא פעם – אהבתי מאוד את דמויות המשנה שפלפלו כראוי את העלילה.

אך עם כל הצרות הללו והבעיה מרכזית שאינה פשוטה, אי-אפשר שלא לחייך, שלא לצחוק בקטעים רבים במהלך הקריאה.

אני אוהבת מאוד לקרוא ואני קוראת הרבה, מאירה היא בהחלט אחת הסופרות שאני יותר מעריכה ואוהבת.

את הכריכה עיצב אמרי זרטל המוכשר, יופי של כריכה לספר מוצלח.

מומלץ בהחלט – קריאה מהנה,

יעל

דומה שאת מאירה ברנע-גלדברג אין צורך להציג משום ששמה כבר הולך לפניה: סופרת לדוגמה שמאחוריה כבר שני רומנים מצליחים למבוגרים (כמה רחוק את מוכנה ללכת, משפחה לדוגמה) וספר הנוער כראמל.

  לברנע-גולדברג התוודעתי לראשונה אחרי שקראתי את ספר הביכורים שלה, כמה רחוק את מוכנה ללכת. אני מודה שהתלבטתי לא מעט אם לקנות את הספר הזה או להמתין בסבלנות עד שיגיע לספרייה. קראתי קצת אודותיו באינטרנט אבל לא באמת האמנתי שספר שעוסק בבעיות פוריות באמת יוכל לעניין אותי. תוסיפו לזה גם כריכת טורקיז מבחילה ("אלוהים אדירים, למה היא בחרה צבע של בית חולים?!"), והרי לכם מתכון לאסון...

  אבל ערב אחד, עת ששוטטתי כהרגלי בצומת ספרים וחיפשתי משהו טוב לקרוא, מעדתי ליד אחת הבמות במרכז החנות וספרה של ברנע-גולדברג נפל על הריצפה. הרמתי את הספר ואגב כך קראתי בריפרוף את הכריכה האחורית. "ברנע-גולדברג מתארת בדרך ייחודית ומרגשת את המסע שאליו יוצאת הגיבורה שלה. גיבורה שהיא במידה רבה גם היא" -המשפט הזה סיקרן אותי והרגשתי שאני מוכרחה בכל זאת לקרוא אותו. קניתי את הספר, ליתר ביטחון הצטיידתי גם בפתק החלפה, ויצאתי מהחנות.

עוד באותו ערב סיימתי לקרוא את כמה רחוק את מוכנה ללכת. עם כל הקושי שבדבר הצליח הספר הזה להיות לא רק מרגש אלא גם מצחיק וקולח מאוד. האומץ של ברנע-גולדברג לצאת אל העולם ולספר את הסיפור האישי שלה עם כל הכרוך בחשיפה, שאינה קלה לאף אחד, כבש אותי לגמרי. מיותר לציין שאת פתק ההחלפה זרקתי מיד לפח האשפה והספר שוכן עד היום במקום של כבוד בספרייה הביתית. גם צבע הכריכה (בית חולים כבר אמרתי?) קיבל פתאום משמעות אחרת לגמרי. לגיבורת הסיפור אין שם והיא מופיעה בכינוי "חמודה". היא נמצאת יותר בבתי חולים מאשר בבית והסיפור שלה הוא סיפורן של כל הנשים שמתקשות להיכנס להריון ונאלצות לעבור מערכת בירוקרטית לא קלה בדרך לתינוק המיוחל.

 חלפו מאז ארבע שנים וברנע-גולדברג חובקת בשעה טובה ומוצלחת את הרומן השני שלה למבוגרים: משפחה לדוגמה. כאן כבר לא הייתי זקוקה לסימנים משמיים שיתוו לי דרך כי לספר הזה חיכיתי ארבע שנים תמימות. בינתיים התענגתי על עמוד הפייסבוק של ברנע-גולדברג ועל התמונות ופניני החוכמה של אבישי, בנה המקסים.

ללא היסוסים קניתי בשמחה רבה את הספר החדש של ברנע-גולדברג. חזרתי הביתה, ביקשתי שקט מהילדים, ותוך פחות משלוש שעות סיימתי לקרוא. את "חמודה" מחליפה הפעם "מיכל", גיבורת הסיפור. ואם השם הזה מזכיר לכם משהו, אתם צודקים משום שלאמא מיכל היה טור מרתק באתר מאקו: ילד מיוחד שלי - יומנה של אמא לילד אוטיסט. שנתיים הכרתי אותה בשמה הבדוי, אמא מיכל, עד שיום אחד גיליתי לתדהמתי הרבה שאמא מיכל היא מאירה ברנע-גולדברג (!!!).

  ונחזור לסיפור: למיכל יש בעל מקסים שאוהב אותה מאוד וילד נבון שיודע לצטט ספרים שלמים בעל פה ומכיר את כל המלחינים הקלאסיים. האחות הצעירה של מיכל עומדת להתחתן עם הארוס שלה וכמו במשפחות הכי טובות לכולם יש כמובן מה להגיד, כולל למיכל עצמה. אלא שהספר הזה אינו עוסק רק באירוע הממשמש ובא אלא בעיקר בסדקים שנפערים בתמונת המשפחה המושלמת שמיכל בנתה לעצמה. בכישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל ובגילוי לב יוצא דופן חושפת ברנע-גולדברג ברומן זה את החוויה האישית שלה כשגילתה לראשונה שהיא אם לילד על הרצף האוטיסטי. למרות הנושא המאוד טעון מצליחה שוב ברנע-גולדברג לתבל את הסיפור בהרבה הומור ולהנגיש אותו לקורא. אני צחקתי, בכיתי, התרגשתי ובעיקר הזדהיתי עם מיכל. מומלץ מאוד!