אם הייתי צריכה להשוות את אובה לפרי ירק - הוא מיד היה הופך להיות בצל . כי זה מסוג האנשים שמהרגע הראשון להיכרות הראשונית אתה יודע , פשוט יודע , שיותר מדי טוב לא יכול לצאת ביניכם . או , זהו . שלא . כי הבצל - עטוף בהרבה קליפות . וכשאתה מתחיל לקלף אותן , אתה לא יכול שלא לשמוע בראשך את המשפט הכל כך מדויק: אל תסתכל בקנקן , וכו' וכו'. 
ככל שאתה מוריד את הקליפות הדקיקות , ומתגלה לך הירק הנהדר הזה , שכל כך מוסיף טעם , ואיך בכלל אפשר בלעדיו , או אז אתה מבין שדרך החתחתים היתה שווה , ואתה כל כך מופתע , כי אתה מגלה שם אוצרות שלא היו נגלים לך אם היית מוותר .

אז מי זה אובה? אובה הוא מסוג האנשים שהכל אצלו צריך להתנהל by the book . הוא קפדן , פרפקציוניסט , איש של הרגלים מקובעים , עקרונות , כזה טרחן .
אובה בן ה -59 אשר התאלמן מאשתו סוניה , ופוטר מעבודתו לאחר כמה עשורים של עבודה , אותה אהב או שלא , זה לא משנה . כי לעבוד צריך , וכזה הוא אובה . עושה מה שצריך לעשות , ומה שצריך - עושה על הצד הטוב ביותר . מעולם לא הפסיד יום עבודה , לא חלה , היה עובד מסור וקפדן . ואז כשאיבד את שני הדברים המרכזיים בחייו - אשתו , ועבודתו , חש אובה שאין טעם בחייו . כי לפתע נוצר חלל גדול בחייו , וזה לא רק האובדן היקר של שני הדברים הכי משמעותיים בחייו . אלו שעות הפנאי הרבות שהתווספו לחייו פתאום , נתלו על צוארו כמו שרשרת אבני חן שלא ביקש מעולם , ולא ידע מה לעשות בה .
והוא כל כך מתגעגע לסוניה אשתו האהובה , ויותר מכל הוא מתגעגע לתנועה הזו שהיתה עושה כשהיתה משחילה את אצבעה לתוך כף ידו .או כשהיתה מניחה את חוטמה בשקע צוארו בלילה , כשהיו שוכבים במיטתם מחכים לשנת הלילה שתבוא , תעטוף אותם , ותעביר אותם אל יום המחר . 
כזה הוא אובה , אדם צנוע , החי חיים פשוטים וצנועים , המורכבים משגרה שבנויה מהרגלים . וכשאלו נשמטו מתחת לרגליו , בנה לו אובה שגרה חדשה . בכל בוקר , לאחר היקיצה , ושתיית הקפה , היה נועל את קבקבי העץ (שבדיה , זוכרים?) ויוצא לסיור רגלי בשכונה. 
ביקור בחדר המחזור - ושם אובה בודק שכל פסולת נמצאת בפח המיועד לה , ולא חלילה עשתה דרכה בטעות לפח אחר . כי זה איום ונורא מבחינת אובה .
ואז היה בודק את חדר האופניים , המשמש לאחסון אופניים של הדיירים , ובודק שלא חלילה שיש אופניים הנמצאים מחוץ לחדר . ואז , בעוזבו כל חדר , מושך אובה בידית הדלת שלוש פעמים . לא אחת ולא שתיים כי אם שלוש . ככה . תמיד . למה? כי ככה אובה .
ואז היה מציץ אובה אל חניית האורחים , ומוודא שלא עומד שם רכב יותר מעשרים וארבע שעות . כי זו המהות של חניית האורחים , ואתה לא יכול יותר מזה. והיה אם חרגת מהכלל - אובה יוציא מכיסו פנקס ועפרון וירשום את מספר הרכב . יש כאלה הסבורים שכללים נועדו כדי להפר אותם . לא אובה . הוא לא נמנה על האסכולה הזו . כי כלל זה כלל וצריך לחיות על פיו!

באחד מטיולי הבוקר מוצא אובה חתול שחציו קבור בשלג , ובעודו מחלץ אותו בעזרתה של שכנתו , ברגע הזה אנו עדים לשינוי שחל באובה . כי אובה , יש בו משהו קצת חתולי באופי . גם הוא כמו החתול , עצמאי , לא יותר מדי נזקק לאחרים , יש משהו מתריס בהתנהגות שלו .אבל כמו החתול כך גם אובה , עצמאי ככל שלא יהיה , בסופו של דבר כולנו צריכים את החום האנושי , ואפילו אובה הנוקשה משתנה , ואט אט מפשיר , ומפציע מולנו במלוא הדרו , קסמו , וטוב לבו השופע .

כוחו של הספר המדהים הזה הוא לא בעלילה , כי כמעט אין כזו , וגם אם כן - היא לא נפתלת ומסועפת . (ואומנם יש בספר רעיון מרכזי שסביבו הכל נע -אלא שאני לא נוגעת בו מחשש לספויילרים )היא מינורית , והיא רק כקול שני לדמויות ,כי יותר מכל הספר הזה עוסק באנשים , והוא על אנשים . הדיוק שבבניית הדמויות , היחסים בין הדמויות , בניית דמות החתול - אני משוכנעת וכל כך בטוחה שהסופר מגדל חתול , ואם לא - לבטח הוא חי עם חתול בעברו . התנועות האלו , הטיית הראש האופיינית כל כך לחתולים , כל ההתנהלות של החתול , כמו גם האנשים , מעידה על אהבה גדולה לכל היצורים החיים על פני האדמה .
יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי צוחקת במהלך הקריאה , למקרא תיאור מדויק כזה או אחר . לא שבסוף לא בכיתי, שלא תטעו .
ההמלצה שלי היא לא חמה , היא רותחת .ספר מצויין , מרגש , ובעיקר מאוד מאוד אנושי .

ובה היא השכן הזקן והנרגן שיש לכם. היא האיש מהדור הישן שיש בו בבית ארגז עם דברים-שכדאי-שיהיו-בבית ורצון שהחוקים יישמרו והכל יסתדר לפי הכללים. אבל, כמו שאתם יכולים להבין, החיים לא מתנהלים בדיוק כך. גם אם לא מבינים, וגם אם לא מדברים יפה, בכל זאת דברים טובים מתרחשים ומסתבר שלאנשים יש לב רחב יותר ממה שאולי היה נדמה בהתחלה.

זה באמת מעליב כשמפטרים אותך מהעבודה בגיל 59 אחרי שעבדת שם 35 שנים, ועוד משתמשים בתירוץ עלוב ש:לא רוצים להרוס לך את הסופשבוע. אז אובה מחליט לעשות משהו בנדון, ובאמת מתכנן הכל, כי אובה הוא איש שיודע לתכנן, ויודע לארגן דברים. ואבל אז מגיעים השכנים החדשים ו-תקראו בעצמכם.

פטריק בקמן בספר איש ושמו אובה בהוצאת ידיעות ספרים גרם לי לצחוק, לדמוע, להתרגש, ולצטט בקול משפטים. ובמילים אחרות: לאהוב.

כשסיימתי את הספר הבנתי שחלק מלהיות שכן, זה לשמור על ניקיון וכללי נהיגה בשכונה, אבל גם לדפוק בדלת, לשלוח עוגיות עם הילדות, לבקש סולם או מפתח אלן רק כדי ליצור קשר, להחליף חיוך ומותר גם לבקש טובות. כי לב טוב יש גם לכאלה שלא יודעים לחייך.

כי יש אנשים שיודעים להיות חברים גם בלי לדבר יותר מידי. ויש אנשים שאפשר להבין אותם לפי המכוניות שהם מחליפים, ויש אשים כמו אובה.

תקראו, בחיי. לא רוצה להרוס לכם את החוויה.

ש לי ידיד נפש כבן 75.

הכרתי אותו בתור לרופא שיניים בדיזינגוף סנטר, ישבתי שם מחכה לתורי ובידי ״פעמון הזכוכית״ של סילביה פלאת.

הוא התיישב לידי, גבוה ומרשים עם תלתלי כסף, לובש חולצה מכופתרת ובה כיס מלא עטים.

נתתי בו מבט קל ומחויך, נדתי בראשי והמשכתי בקריאה.

״שתדעי לך שלא בריא לקרוא את סילביה לפני טיפול״ סח לי.

הדרך המלבבת שבה בחר לומר לי זאת, כאילו היתה אשתו האהובה אך עדיין מודע לדכאונותיה ושמא חלילה ישפיעו עלי, לכדה את תשומת לבי.

אל תדאג, הרגעתי אותו. באתי רק לניקוי.

ומדוע בחורה בגילך (בת כמה את? 30?) קוראת מישהי שבחרה לסיים את חייה באופן טרגי כ״כ? לא וויתר. כי אני אוהבת דמויות טרגיות ומתחברת לעצב של אנשים.

התחלנו לשוחח והתברר לי שהיה מורה לספרות בתיכון תל אביבי ידוע, התאלמן לפני שנתיים ואוהב לקרוא מדריכי נסיעות ליעדים אקזוטיים וכך בעשר דקות המתנה למדנו הרבה זה על זו. הוא היה שופע ידע וחכמה ולרגע שכחתי היכן אני נמצאת ומדוע אני שם

רציתי להקשיב לו לנצח עד שראשו של ליאור, הרופא, הגיח מבעד לדלת ואמר: מה שלומך שרון? בואי, היכנסי. אני מייד איתך עמרם. חמש, עשר דקות גג.

אין בעיה, חייך עמרם ותהיה עדין איתה, היא נראית ילדה טובה.

כשסיים אתי ליאור וביקש שאמסור ד״ש חמה להוריי, יצאתי מחדרו ונפלט לי בטעות: לחכות לך? עמרם לא נראה מופתע כלל והשיב כי זה לא ייקח זמן רב.

ובעודי מחכה, המומה על תעוזתי ומנסה להבין מה עובר עלי ומה פתאום אני מטרידה אנשים זרים שגילם כפול משלי הוא יצא משם נינוח ואמר שהוא מכיר קפה קטן בזמנהוף שמוכר סנדוויצ'ים טעימים. שמנו פעמינו לשם, ישבנו והתחלנו לדבר כאילו אנו מכירים כמספר השנים המפרידות בינינו.

אני הקשבתי והוא דיבר וכשעניתי על שאלותיו, הביט בי בעניין וספג את תשובותי.

לאחר שלוש שעות גרוני היה חרב. מעולם לא הפעלתי את מיתרי הקול באופן כזה. הזמנתי קולה, משקה שלישי זה מכבר והוא אמר שעליו ללכת. יש לו תור למרפאה.

נפרדנו והוא סיפר לי שהנכדה למדה אותו קצת על הוואצאפ והאם אני מכירה.

החלפנו מספרים ומאז כל אימת שאני מגיעה ארצה אנו נפגשים.

הוא לא נותן לי לשלם עליו ומנתק את הכסא מהשולחן עבורי, לפני שאני מתיישבת.

יש לו גינונים של ג׳נטלמן והוא פרייסלס, מכל הבחינות.

קצת כמו אובה.

אודות הספר שמעתי רבות ונצורות אך לא הייתי מגיעה אליו לולא הוחלט להחיות מחדש את מפגשי מועדון הספר באוסטין. בי נשבעתי שלא אתקרב יותר לרבי מכר לאחר שנחלתי מספר אכזבות אך מכיוון שנבחר האחרון החלטתי להתגמש ולתת לו סיכוי.

זאת היתה בחירה מצויינת משום שדמות הגיבור קצת הזכירה לי את ידידי היקר.

טרגית, קשוחה, ישירה ורגישה מהדור הישן. כזאת שכבר אין במפעלים, מודל שכבר חדלו לייצר. מכונית ענתיקה לאספנים.

אובה, אלמן מריר בן 59 מחליט שאין לו עוד עבור מי לחיות.

אשתו נפטרה זה מכבר ולחייו אין משמעות. ההרגלים שהקנה לעצמו כאשר היתה בחיים הפכו חסרי ערך כי אין עבור מי להתאמץ.

היא היתה עבורו עולם ומלואו ואין לה תחליף. אך ככל שהוא נחוש יותר לסיים את חייו כך נתקל באנשים ומצבים הגורמים לו להשהות את ההתאבדות ליום אחר כי זה זקוק לעזרה וזאת זקוקה להכוונה.

החיים ממגנטים אותו אליהם ביתר שאת וככל שהוא מתנגד יותר כך נסיונותיו לסיימם הופכים עקרים ומגוחכים. יש משהו קסום באנשים מן הדור הישן: רובם מתנגדים לקדמה, בזים לתרבות האינסטנט ומאמינים שבכדי להשיג דבר מה עליך לעבוד קשה.

כך גם סח לי, עמרם.

הדור שלכם מפונק מדי, יקירתי. אתם רוצים הכל, מייד ועכשיו והרי ככה לא בונים חומה!?.

אני נוטה להסכים עמם, עם אובה ועמרם.

מביטה בילדיי ולא מבינה מדוע אני טורחת ככל האפשר על מנת לרצותם?

מה יקרה אם יקבלו את חפציהם בקצת מאמץ? מדוע הטרחה היא כה מינימלית היום?

היופי בדור הישן הוא היכולת הנדירה להעריך את מה שהיה קיים פעם, כשעוד היינו בחיתולינו. אובה, גיבור הסיפור מכיר בשינויים ולא מקבלם.

הוא רוצה להחזיר את הזמן אחורנית לתקופה בה הכל היה פשוט יותר וקל היה לקרוא את האנשים ולסווגם עפ״י סוגי המכוניות שבהן נהגו.

עושה הרושם שהשיטה אינה עובדת אך בדיעבד אינה יעילה ממנה.

אובה קולט את סביבתו ורחשיה בדרכו האיטית, העקלקלה והמסורבלת והיא פשוט שובת לב!

ספר נפלא אודות החיים ומה שהם מזמנים עבורנו ומי שראה את הסרט ״גראן טורינו״ (2008) לא יוכל שלא להשוות בין דמותו הנרגנת של איסטווד לזאת שבסיפור זה.

אמנם ממתק אבל משובח וכזה שלא מזיק לשיניים!

לכל איש יש שם – ‘איש ושמו אובה’

זקן ,(לא ממש); בודד. ערירי. נרגן. וא-חברותי, שאשתו, אהבתו האנושית היחידה, נפטרה זה לא מכבר, מחפש את המוות ומוצא… חברים. זהו סיפור מופלא על אהבת אמת, סאאב ועל העובדה שמה שאתה רואה או מבקש זה לא תמיד מה שאתה מקבל בסוף.

בביקור ב’צומת ספרים’ , גיליתי שברשימת "עשירייה – ספרים ב 29.9 ₪

 משתתף במבצע גם  ‘איש ושמו אובה’ של פרדריק בקמן, שזכיתי לקרוא כספר לבן עוד בטרם יציאתו בארץ.

אז להלן סקירה שכתבתי אודותיו.
ממליצה בחום לכל מי שבטעות טרם שם את ידיו עליו.

**************************************************

פרדריק בקמן ואובה שלך… מה עשית לי?!

במילה אחת, התאהבתי.

עלילה בקצרה:

זקן (לא ממש); בודד. ערירי. נרגן. וא-חברותי,
שאשתו, אהבתו האנושית היחידה, נפטרה זה לא מכבר,
מחפש את המוות ומוצא… חברים.

****
כשהתחלתי לקרוא, הרגשתי קצת שזה לא זה,
עוד ספר מסדרת הספרים שכולם יאהבו אבל אני לא.
עוד דמות של אדם קצת “דפוק/מפגר/בעייתי” (למרות שאלו לא ההגדרות הנכונות) שבדרך נס, קורים לו דברים שעושים לו טוב, והופך להיות מישהו אחר.
כדוגמת הרבי מכר “הזקן בן המאה…” או “פרויקט רוזי” שאני יודעת שאני בין הבודדים שלא אהבו,  וככה התייחסתי לספר זה בתחילת הקריאה.

לא התחברתי לדמות, לגיבור, והרי זה בדיוק, מן הסתם מה שנדרש ממני בשלב זה של הקריאה…

אבל, למרות זאת המשכתי…ועל כך אני שמחה, ומודה.

****

‘איש ושמו אובה’ הוא מסוג הספרים 
שמחזיר לך את האמונה בסיפור טוב, בדמיות שהוא מציג. 
גורם לך להתאהב, ואז להיפרד בצער.

****

זהו סיפור עצוב, מצחיק ומתוק, על זקן קמצן שיודע שכל בר דעת יעשה דברים כמו שצריך,
אך מה לעשות והעולם מלא באנשים אידיוטים שעושים כל דבר בצורה השגויה,
והם צריכים אדם כמו אובה, שמאמין במטרה, שגרה וכללים שנקבעו מראש,
כדי לשמור על הסדר והמינהל התקין של דברים.

הספר בתחילתו מצטייר כעוד סיפור על הזדקנות, בדידות ולבדות (מלשון לבד) אבל בסופו, אתה רוצה להיות, לפחות במעט, ולרגעים, אובה.

אובה בן ה 59 (הווה אומר, לא באמת זקן במושגים של ימינו), שחלק את 40 שנותיו האחרונות עם אשתו שנפטרה לאחרונה, ולא היה זקוק לדבר מלבד אהבתם, נאלץ לפרוש מעבודתו ולנוכח המצב הוא מוותר על שארית חייו.

סיפור עברו מוצג לפנינו בפרקי פלשבק השזורים בספר,
פעם פרק על הווה, פעם פרק על עבר, ודרך הפלשבקים הללו אנו נוכחים לדעת עד כמה היו חייו שזורים בעצב וצער מבני אדם, ואין זה פלא שהוא חי ומתנהג כפי שמוצג, אבל היסודות שהקנה לו אביו בילדתו, ואהבתה הבלתי תלויה של אישתו, הותירו בו את האדם הטוב והפרודוקטיבי שהפך להיות בבגרותו.

הוא מתאהב ברגע, באישה חכמה ויפה, ובטוב ליבו ובפשטותו גורם לה לאהוב אותו בחזרה.
אהבה הדדית, ללא תנאי, גם ברגעי השבר והצער העמוקים ביותר.

אובה, שמאז מות אשתו האהובה, סוניה, שואל את נפשו למות, מנסה בכל כוחו לחולל עם המוות,
אבל לגורל יש דרכים משלו להשיב בריקוד הטנגו שלו… צריך שניים לטנגו, והמוות הפעם,
כמו בשיר “טנגו אחרון” של מאיר גולדברג, צועד עם אובה צעד קדימה שניים אחורה:

“צריך שניים גם לטנגו אחרון, 
הוא מהלך עם צלליתך לאורך מסדרון .
צילך רוקד יחף מבלי להתעייף, 
ומשתדל להיות יותר מצל חולף. 
… צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו 
הוא לא הבטיח שלנצח תרקדו …
צריך שניים גם לקרב של ריקודים… ”

אובה מנסה דרכם שונות לסיים את חייו ולהצטרף אל אשתו אבל בכל פעם קורה דבר מה שגורם לו לעצור ולהכיר עוד חבר חדש למשפחה הקהילתית שמתחילה לעטוף אותו

הגורל הצוחק בפניו, מזמן אל סביבתו,

• זוג שכנים חדשים בהריון עם שתי בנותיהן,
• חתול פצוע בעל תשע נשמות,
• שכן שבעבר היה חברו הטוב והיום כבר לא יכול לתפקד,
• זוג נערי מצוקה חסרי בית ואהבה הורית,
• אנשי בירוקרטיה רעים,
• ושאר שכנים שונים ומשונים,

וכל הנ”ל הופכים את חייו על פיהם, מראים לו אהבה בדרכים שונות יוצרים סביבו קהילה ומקבלים בתמורה, רגעי חסד, עזרה ודאגה מהאיש הא-חברותי הזה.

אובה לא כל כך אוהב אדם, הוא לא מבין אותם, איך הם פועלים ומה הם רוצים ממנו,
ולמרות זאת הוא מצליח להיכנס לליבם, לעשות להם טוב, ולעזור לכול מי שחלש בעיניו, גם בלי להתכוון לכך, ובעיקר מבלי לצפות לתמורה.

“מצד אחד האנשים האלה מונעים ממנו שוב ושוב להתאבד, ומצד שני הם דוחקים אותו אל סף השיגעון…”  (עמ׳ 153)

“אין סיבה לדאגה. אובה גרוע מאד בלמות”. {פרוואנה (עמ’ 313)}.

*********

סיפורו של אובה נפרש לנגד עינינו ומחלחל אט אט לליבם של שכניו ומכריו ומשם אל ליבו של הקורא שנופל שדוד ומאהוב לרגליו של אובה.

זהו סיפור מופלא על אהבת אמת, סאאב ועל העובדה שמה שאתה רואה או מבקש זה לא תמיד מה שאתה מקבל בסוף.

צחקתי בכיתי ובעיקר אהבתי.

אובה, הלך וחילחל לתוכי, נגע והצית וגרם לי בסוף להזיל דמעות ולהיפרד בצער ובאהבה.

מומלץ ביותר.

*(לספר גם יצא עיבוד קולנועי שוודי, אשר טרם צפיתי בו(.

העלילה בשני משפטים- אובה, זקן נרגן ו"יקה", חי בשכונה שבדית ממוצעת, הוא רוצה לחיות (ולמות) בשקט. אך השכנים שלו לא מניחים לו.

את הפנינה הזו קבלנו כספר הלבן של החודש. בדרך כלל שאנחנו מקבלים ספר לבן לוקח לו עוד חודש-חודשיים לצאת. אני די התבעסתי, כי כ"כ רציתי לכתוב עליו בעמוד הזה. לשמחתי הספר יצא כבר עכשיו ויש לי את העונג הרב להמליץ עליו.

הספר הוא פשוט תענוג מתחילתו ועד סופו. לכאורה עוד ספר בסגנון "פרויקט רוזי" על אדם עם אספרגר שמנסה להשתלב בחברה, אבל אובה הוא משהו אחר לגמרי. אני לא יודע אם מה שיש לו הוא אספרגר, אבל כולנו מכירים את אובה, אנחנו נפגשים איתו בכל מקום - אותו שכן נרגן שהכל מפריע לו - שיש לכלוך קטן בגינה או שמישהו זורק את הזבל ולא ממיין אותו, אותו אחד שעובר ברחוב וצועק על מישהו חונה עקום, אותו אחד שקמצן ויושב בחושך כי "לא צריך להדליק את האור", שמישהו קצת מרעיש והוא כבר מיד קם עליו, שאין לו סבלנות לכלום, על זה שמפתח סכסוך של שנים על כלום. והנה- יש לנו הזדמנות מופלאה בספר הזה להכנס לראש של אובה, להבין אותו, להרגיש מה שהוא מרגיש (עד כמה שיש לו רגש..).

אנחנו רגילים בספרים סקנדינבים לאוירה קודרת ואפילה, לדמויות סגורות ומסתוריות, זה מה שחשבתי שיהיה בספר הזה, אך זה ממש לא כך. דמויות חיות, שמחות, מצחיקות. אובה הוא לכאורה צפוי אבל הכי לא צפוי, מכל האנשים שמסביבו הוא מתגלה כדמות הכי פתוחה, הוא לכאורה שמרן, לכאורה שופט כל אחד, אבל שמסתכלים באמת, הוא האחרון שכזה. חווית הקריאה של הספר היא מרנינה, בכל רגע עוברים מדמעות לצחוק מתגלגל. הספר מעביר כ"כ הרבה רגשות, וכתוב בצורה מופלאה, שנונה, זורמת ומסקרנת. לא תוכלו להפרד מאובה, הוא יישאר איתכם במשך כל זמן הקריאה וגם לאחר מכן, שתראו את אותו זקן ברחוב, מיד תחשבו על אובה.

מי שעוקב וקורא את מה שאני כותב יודע שאני אוהב ספרים שמשאירים אחריהם מחשבה. הספר הזה הוא אחד מהם, לחשוב קצת על האנשים שאנחנו פוגשים ברחוב או בבניין, על למה באמת הם נוהגים כך או כך, מה מניע אותם, ועוד הרבה תובנות על החיים, על אהבה, על שמרנות ופתיחות, על בירוקרטים, על היחס שלנו אל האחר ועל מה אנחנו באמת, פשוט מציב מולנו מראה ומכריח אותנו לבחון את עצמנו.

בגלל ההתלהבות הגדולה בקהילת הקוראים מהספר, שלא היתה כמותה מאז "ללכת בדרכך", ואולי אפילו עוד יותר ממנו, ידיעות ספרים , בהחלטה גאונית, החליטה להקדים את הוצאת הספר, ולמרות שתוכננה להיות לאחר החגים, הספר יוצא כבר עכשיו, ואמור לנחות בחנויות עוד לפני החגים. עשו לעצמכם טובה, קנו שני עותקים, האחד לעצמכם והשני כמתנה לחבר טוב.

שורה תחתונה- ממתק. הספר הטוב ביותר שקבלתי כקורא משפיע, אולי הספר הכי טוב שקראתי השנה.

כבר הרבה זמן לא אהבתי דמות כמו שאהבתי את אובה.

איש בן 59, חי בשבדיה וכועס.

ממורמר, זועם, מאמין שפעם היה טוב יותר.

פעם אנשים היו נורמליים. מתעסקים במה שחשוב.

פעם היה יופי.

עכשיו נשאר אובה בעולם הזה, בשכונה שלו.

יוצא לסיוריו, מזלזל בשכניו ובאופן כללי מאמין שמזל שלו איכפת.

לאחרים פשוט לא.

ולמה הם מדברים אליו?

מה הם מחייכים לו או דופקים בדלתו?

חצופים כאלה.

כמה נהניתי מהאיש הכועס הזה.

המרמור שלו הצחיק אותי בכל רגע נתון.

הספר לא מגיע ממקום הומוריסטי.

הוא מאוד אנושי ואמיתי, יכול לתאר כל איש ולהתרחש בכל שכונה, דווקא כאן החוזק שלו.

אני מאמינה שכל אחד יוכל להתחבר אל הסיפור ורובכם גם בוודאי תאהבו את אובה ממש כמוני.

איך אפשר שלא?

מומלץ בחום.

מינימליזם,צחוק ועצב חוברים להם יחדיו בספר החביב הזה על האיש החביב הזה.

לא סיפור חוצה דורות ויבשות,לא אישיות נדירה וחד פעמית,לא סיפור אהבה שובר לבבות.

זהו סיפור אנושי ופשוט על אובה,גבר בן 59 לא זקן כלל הרוצה רק למות בשקט. לאחר שהתאלמן מאשתו האהובה שהיתה הצבע והאור של חייו,לאחר שאיבד את מקום עבודתו מוקדם מדי לא נשאר לאובה דבר.

הוא טיפוס ישן ונרגן,מתנגד לכל חידוש כזה או אחר ויחד עם זאת מתעניין בו. יש לו סדר יום קבוע ונוקשה ותכנונים רבים כיצד לסיים את חייו.

על פניו גבר מבוגר ומריר אלא שאז מתברר שהמרירות מתחלפת באנושיות עדינה,הריחוק מתחלף אט אט בקרבה.

ומסביבו של אובה שפע דמויות ססגוניות. השכנים החדשים ואפילו החתול מקבלים פן משועשע שגורם לקורא לחייך או לצחוק לא אחת.

אנו הולכים עם אובה לנקודות זמן וזכרונות לאורך חייו ובקפיצה אחת חוזרים אל ההווה שלו והכל כפי שציינתי בהתחלה,במינימליזם יפה,בלי הרבה מילים מיותרות,בלי למרוח עוד רגע ועוד זכרון.

זהו ספר שיש בו מן האופטימיות ומן הנשמה. אובה,על אף נוקשותו מגלה שאם רק טיפה משתחררים תמיד יש שם מישהו מעבר לפינה שישמח לעזור ולשמח מכל הלב ובמקביל כמה אופטימי ומשמח לדעת שעמוק בתוך כל אחד ואחת מסתתר המון רגש שרק מחכה לצאת.

אובה הוא קצת כמו השכן של כולנו אולי הסבא של רבים מאיתנו. כזה נוקשה מהדור הישן,מקובע למנהגים ולסדר חיים וברגע אחד החיוך שלו מסגיר את הפנים הרך והעדין שבו.

כל כך הרבה המלצות היו על הספר, אז הייתי פשוט חייבת לבדוק.

ההמלצות היו של החברים שלי, כי ראיתי כמה "קטילות" בעיתונות.

בעיתון כתבו, שום אותו טיפוס, שוב "רוכבים" על  הגל של הטיפוס המתבודד, העקשן, האחר. (משהו שמזכיר את אספרגר, את הספר "פרויקט רוזי" ועוד)

ואני אומרת "כן!". אנחנו כן אוהבים לקרוא את הספרים הללו, על הטיפוסים הללו. הבו  לנו עוד ועוד. (זאת העדפה שלי פרטית)

ואולי זה בכלל טיפוס אופייני, לאנשי הקור, בארצות הקור? הפעם הסיפור הוא משוודיה.

אז מי הוא  איש ושמו אובה?

הוא איש עקרונות. הוא ממעט לדבר. חייב אצלו שהכל יהיה מסודר. שהכל יהיה תקין. יש לו משמעת עצמית. רוטינה ושיגרה זה דבר מעולה.

הוא לא "מת" על אנשים. במשך 40 שנה שעבד, הוא לא לקח אף פעם ימי מחלה.

חוקים צריך לכבד. חייבים להתנהל לפי חוקים.

הוא נלחם בבירוקרטיה עד חורמה.

הוא יכול להתווכח שעות, על הנחה של סנט אחד.

בקיצור – טיפוס טיפוס.

במשך כל הספר, אובה רוצה להתאבד.

הוא כבר כתב מכתב, כבר הכין את בגדי הקבורה. כבר תכנן הכל.

הוא מנסה לתלות את עצמו. לנשום גז במוסך סגור. לקפוץ על פסי רכבת. אקדח ועוד.

למה בעצם אובה רוצה להתאבד?

אובה בן 59. הוציאו אותו לפנסיה מוקדמת. אשתו, האדם שהיה הנשמה שלו, הנפש שלו נפטרה לפני חצי שנה. הוא פשוט מחליט להצטרף אליהם.

ולמה בעצם זה לא יוצא לפועל? מי בעצם מפריע לו?

כולם.

בדיוק ברגע הקריטי מפריעים לו.

החבל נקרע. השכנים החדשים שהגיעו לגור ממול מעסיקים אתו בללי סוף. חתול רחוב אימץ אותו (והוא בכלל שונא חתולים).

אחד הספרים המקסימים והנוגעים ללב שקראתי בזמן האחרון. פשוט ספר שעושה טוב על הנשמה.

ממליצה מאד.

ספר מעולה, אחד מהטובים ביותר שקראתי השנה, דמותו של אובה – זקן, נרגן, מבודד עצמו מאנשים וחי במערכת חוקים שקבע לעצמו: צדק, מוסר עבודה עולם שבו הנכון הוא הנכון, "לא כי מזכה אותך במדליות או בדיפלומות או בטפיחות על השכם, אלא כי כך צריך להיות, נקודה." (עמ' 146)

דמותו  הייחודית , מרתקת , מצחיקה ומעוררת חמלה.

אובה שזה עתה התאלמן לא מוצא משמעות לחייו ללא אשתו האהובה ויש לו לכך פתרון אלא שאנשים סביבו מפריעים לו במימוש תכניותיו, מרגיזים אותו ,חודרים לחייו ולביתו.

משפחה בשכנות מטרידה אותו שוב ושוב ואובה מוצא עצמו מסיע אותם לבית חולים פעם ועוד פעם , מתקן את מכוניתם  ורב עם הבעל בנושא מכוניות, בקיצור החיים חודרים את חומות המגן שהוא מנסה לבנות סביבו והתהליך מרתק, תוך כדי אנחנו מגלים צדדים נוספים באובה ופשוט מתאהבים בגבר הזה.

סוניה אשתו, מלאת חיים וססגונית החליטה לדבוק באיש הזה מדוע? כי אומנם הוא לא שר לה סרנדות ולא כתב לה שירי אהבה וגם לא קנה לה מתנות יקרות "אבל אף ילד אחר לא העלה על דעתו לנסוע שעות בכיוון ההפוך ברכבת רק משום שאהב לשבת לידה ולהאזין לדיבורים שלה"....

מאז סיימתי את קריאת הספר קשה לי לעבור לספר אחר כיוון שהעונג כל כך גדול והחוויה ממלאת ומשאירה רושם לאורך זמן.

ספר נפלא שאסור להחמיץ!!

אתה מתחיל לקרוא ספר ללא ציפייה מיוחדת ומתישהו לאורך הקריאה נופל לך האסימון שמדובר בספר מבריק במיוחד.  לעיתים התחושה צצה לאחר פרק או שניים ולעיתים, כמו במקרה דנן, התחושה צצה בך מיד על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של סופר שבדי מוכשר  המציג פן אחר של הספרות הסקנדינבית ומהווה שינוי מרענן ממטח המותחנים הסקנדינבים שמומטר עלינו לאחרונה. זהו אחד הספרים המשובחים ביותר שקראתי לאחרונה, וקראתי די הרבה מאלה, והתענגתי על כל מילה ומילה. התאהבתי באובה מהמילה הראשונה ועד האחרונה והתקשיתי לעבור אחריו לגיבור ולספר חדש. ותאמינו לי שלרוב לא קורה לי שאני זקוקה להפוגה לאחר סיום ספר.

הספר מגולל את סיפורו של אובה, איש זקן ונרגן שרק ביקש למות בשקט. האמת היא שאובה שלנו רק בן 59 והצגתו כזקן קצת צרמה לי, אבל ניחא. מותה של אשתו ופיטוריו מהעבודה חצי שנה מאוחר יותר, מביאה אותו לתובנה שאין טעם לחייו. ללא אהבה וללא עבודה אין לו בשביל מה לחיות. אשתו הייתה משוש ליבו והכניסה אור וצבע לחייו. אובה רואה עצמו כאפרורי ודווקא ילדי השכנים רואים אותו כצבעוני ומלא אהבה. אובה הינו איש של עקרונות ורואה הכל בשחור ולבן. הוא בלתי גמיש, אם כי זה משתנה בהמשך, יש לו לוח זמנים נוקשה ממנו אינו זז וכל הפרה של החוקים מתקבלת  אצלו בהרמת גבה זעופה. הוא שתקן ובודד, איש של מעשים ולא של דיבורים, מסגנון הגברים של פעם, ישר, אחראי ובעל ערכי מוסר נעלים.  עכשיו הוא רוצה לשים קץ לחייו. אך בכל פעם שהוא מנסה להתאבד, תוכניתו מסוכלת באיבה בשל הפרעה זו או אחרת. כניסתה לחייו של משפחה מהגרת מאיראן  הופכת את עולמו ומכניסה אור לחייו, אור שנלקח ממנו בעקבות מותה בטרם עת של אשתו. ככל שמסכת חייו ויחסיו עם השכנים נפרשת לעיני הקורא, אנו מגלים שמתחת לחזית הזועפת מסתתר איש טוב לב, רגיש ואכפתי. הסיפור נע בין עבר והווה ומאיר את דמותו של אובה באור סנוורים. תוסיפו לתמונה חתול יוצא דופן שמאמץ את אובה, דמויות משכנעות הכובשות את ליבנו באנושיותן, תיאורים מרטיטי לב, כתיבה מינימליסטית מדוייקת ומרשימה, והרי לכם יופי של ספר.

זהו ספר כובש ומרומם לב והאופטימיות שבו עוברת כחוט השני לכל אורכו. הספר  שזור ברגעי צחוק ועצב, גורם לך להעריך את החיים ומרתק בנגיעה האנושית שבו. הספר מראה שאושר ואהבה לפעמים נמצאים במקום הבלתי צפוי ביותר. זהו ספר שגורם לקורא לחייך, לדמוע, להתרגש ולהשתנק כאחד ונשאר עימו זמן רב לאחר הקריאה. זהו סיפור אנושי פשוט שנכתב מהלב ונכנס ללב, ספר המשאיר חותם על הקורא וילווה אותו במחשבותיו לאורך זמן. הספר פורט על מיתרי הלב והנפש ומשאיר את הקורא ללא אוויר בסיומו. הספר מספק חווית קריאה מושלמת וכל מילה נוספת מיותרת! אם אתם מחפשים רק ספר  אחד לקנות לכבוד החגים, אל תחשבו פעמיים ולכו, לא רוצו, להשיג ספר זה! הנאה מובטחת!

בשורה התחתונה: ממתק של ספר!