קודם סטפן קינג ועכשו ג'ון גרישם. באמת לא יפה מצידם.
אני אוהבת את סטיבן קינג, אבל כאשר קראתי את ספרו "הילדה שאהבה את טום גורדון" דיי התאכזבתי  במקום מתח ואימה קיבלתי מנה גדושה של בייסבול. מצטערת , אבל בייסבול לא מעניין אותי.  לכן, כל הזמן דילגתי על דפים.
ולמה אני מספרת על סטיבן קינג? כי כאן הפוטבול האמריקאי החליף את הבייסבול.
למה ג'ון גרישם מתעקש שאלמד על פוטבול אמריקאי? על תפקדידי שחקנים, על המהלכים וכו'. באמת למה?
הספר הזה כנראה שמיועד לקהל האמריקאי יותר מאשר לקהל שלנו. (וכאן השאלה האם באמת הכל כדאי לתרגם).
אבל
לא סבלתי בספר הזה, באמת שלא. ולמה? הכל בגלל איטליה והאוכל האיטלקי.
כבר בספרו "הברוקר" ראיתי שג'ון גרישם התאהב קשות באיטליה. את ספרו לא אהבתי, אבל קראתי בגלל שחצי מהספר התרחש בבלוניה. שם חייתי 4 שנים.
רק בגלל זה היה כדאי לקרוא את הספר.
בספר "לשחק בשביל פיצה" שוב מראה גרישם כמה שהוא אוהב את איטליה. אין זה ספר אופייני לו. זה לא עוד מותחן משפטי. הוא יותר מזכיר את הסגנון "מדלגים על החג" (שמאד אהבתי.)
אז מה יש לנו כאן? שחקן פוטבול אמריקראי בן 28. הוא קווטרבק. מהספר למדתי שזה התפקיד הכי הכי חשוב בפוטבול. הוא עושה פשלה נוראי. מוסר 3 (!) פעמים את הכדור ליריב (אפילו אני הבנתי שזה לא טוב). והוא עכשו נחשב ללוזר של כל הזמנים. לאמריקאי  שפוטבול זה אלוהים שלו, המצב קצת מביך.
לכן הוא עובר לשחק באיטליה. בקבוצת חובבבים. לצינון. לאיטלקים הפוטבול האמריקאי, מזיז בערך כמו הפינג פונג לישראלים.
השחקן שלנו הוא בערך ברמת האינטליגנציה של ה"אווירון". למשל הוא יכול לשאול "כמה רביעיות גלון יש בגלון" (עמוד 34)".
אבל עכשו החלק המעניין. למה בכל זאת נהנתי מהספר? רק בגלל איטליה. כאשר הגעתי לעמוד 48, עמוד בו הם מתישבים לארוחה (של 4 שעות), התחלתי להתמוגג. בדקדקנות תיארו שם פרושוטו, גבינת פרמז'נו, לחם, יינות, טורטליני ועוד ועוד ועוד.
את אהבתו לאיטליה, הוא העביר דרך ידידה של השחקן, שמריצה אותו בכל איטליה ומראה לו טירות ומקומות.
אם לסכם את הספר אזי :
ג'ון גרישם לקח 3 מדריכים. מדריך אוכל איטלקי, מדריך פוטבול אמריקאי, מדריך טיולים למקומות יפים באיטליה ביחוד לפרמה.
ערבב את הכל ביחד, העתיק קטעים מכאן ומכאן ו....הופלה...יש לנו ספר.
אבל ממש ממש. קטעים שלמים של מקומות וטירות. מתי נוסד, איך נוסד, איזה תמונות יש שם וכו'.
אתם תחליטו לבד אם זה מעניין אתכם או לא. אני פשוט דילגתי על קטעי פוטבול, וישר עברתי לאוכל וחלק מהמקומות. (אז בשביל זה צריך ספר?)
בכל אופן הספר נחמד, משעשע, זורם. החצי נהנה ממנו, סיים אותו בשדה תעופה ובטיסה.
אם שמתם לב, הכל נכתב עם חיוך על השפתיים.
והערה למתרגמת.
אם כבר מתרגמים שמות באיטלקית, עדיף אולי (בעיני בכל אופן) להשאיר את השמות האיטלקיים ולא האמריקאים. למשל "אמיליה-רומניה" ולא "אמיליה-רומן", או "סן ג'ובזה" ולא סן-יובזה"