את הספר אין אנשים טיפשים מאת הלל לרמן קראתי לאחר שנחשפתי לביקורת קוטלת ושלילית. בכתיבת ביקורת לספר נראה לי שחשוב לבדוק איך ניגש הקורא ובמיוחד המבקר אל הספר? למה הוא קורא אותו? מה הוא מבקש למצוא בו? כשאני קוראת ספר מה שאני מחפשת בו הוא מה אוכל ללמוד ממנו? וכשאני כותבת את הביקורת לספר אינני באה מהמקום שאני יודעת כבר הכול ומשווה את מה שאני יודעת למה שיודע המחבר שכתב את הספר, אלא מה למדתי ממנו.
ספר טוב בעיניי הוא ספר שיש בו הרבה מסרים ותובנות שמהם אני יכולה ללמוד. בספר אין אנשים טיפשים מצאתי מסרים רבים שחשוב להעביר בחברה שלנו של היום. מסרים שמזכירים לנו ערכים שכמעט שאינם מצויים בחברתנו יותר כמו: צניעות, ענווה, סבלנות, סובלנות, קבלת השונה, פתיחות לתרבויות ולהתנהגויות של עמים אחרים והבנה שלא כולם כמונו, שאנחנו לא הכי טובים וכי גם האחרים הם טובים. הסיווג שלנו את האנשים כטיפשים או חכמים נובע מהחינוך שקיבלנו, מנקודת המבט שסיגלנו לעצמנו, מהסטריאוטיפים שקיימים בחברתנו, מהאמונות שאימצנו לעצמנו בעקבות החינוך וניסיון החיים שלנו – סיווג זה נובע מתוכנו, ממי שאנחנו, מהפתיחות או חוסר הפתיחות שלנו לקבל את השונה שאינו מוכר לנו.
הסיפור ריתק אותי מהרגע הראשון שלקחתי את הספר לידי וקשה היה לי להפסיק לקרוא בו – הסתקרנתי לקרוא מהן התובנות שאליהן הגיעו שני הסטודנטים טד וג'ימי שהצטרפו למסעו של פרופ' קרטר שבו ביקש להוכיח את התיאוריה שלו.
בין טד וג'ימי שסיימו את לימודי המשפטים התגלע ויכוח כאשר אמר ג'ימי שאביו עורך הדין הידוע ורב ההשפעה בבוסטון תכנן את המסלול שלו שיביא אותו להיות סנטור בסנט של ארה"ב. טד טען שג'ימי לא יהיה סנטור היות שהוא לא טיפוס של סנטור. את השאלה האם יש דבר כזה טיפוס של סנטור? הפנו לפרופ' קרטר מהחוג לפסיכולוגיה, והוא הזמינם לצאת למסע של סיורים מקצועיים ברחבי העולם כדי למצוא את התשובה.
שאלת המפתח בספר לא הייתה "שאלה ספציפית הקשורה לסיכויו של ג'ימי להיות סנטור. זו בעיה הרבה יותר רחבה הנוגעת בעקרונות הבסיסיים והחשובים ביותר הקובעים את דרכו של האדם לעבר ייעודו" קבע הפרופסור, והם יצאו לדרך לחפש את התשובות ל"מה מביא את האדם למקום שבו הוא נמצא... מהו המנגנון המוליך את האדם ליעדו?".
את המסע הם מתחילים בהודו בה התחילו להבין את המילה "המון" - "כמות אינסופית של אנשים הנעה כאיש אחד לאותו כיוון". מילים נרדפות להמון: אוכלוסייה, אספסוף, ילידים, מקומיים, ערב רב. "המשמעות המיידית המגיעה לאוזנינו היא שלילית... בני אדם נחותים, לא מתורבתים, נחשלים, ללא כל השכלה". כשאנו אומרים את המילים האלה "אתה מוחק את צלם האנוש הפרטי של כל אחד ואחד מהם. אין אנשים. אין שמות. אין משפחה. אין בית. אין אישה. אין ילדים. אין מחשבות. רצונות. שאיפות חלומות. אמונות. צחוק. בכי. תקווה. שמחה. אכזבה. אין כלום. יש רק גוש אחד של אנשים. כולם זהים".
המסר המועבר לקורא הוא שאין הבדל בין העולם שלנו לבין עולמו של כל פרט ופרט מהנחיל האנושי הגדול שנע בקרבתם בהודו.
מסר נוסף שמבהיר המחבר הוא "שהודי פשוט, עני, ללא כל השכלה, אינו נופל מפרופסור באוניברסיטה בכלום".
מפגש עם הודי מקומי נתן להם שיעור מאלף: "הדבר המדהים מכול הוא שלמרות שהוא לא יודע קרוא וכתוב, והוא גר בבקתה עלובה ואוכל מזון בסיסי בלבד, לא חסר לו דבר. יש לו עבודה מעניינת, הוא שואף לקידום, יש לו חלומות, משפחה חמה, הוא אפילו לוקח שיעורים בפילוסופיה בזמנו הפנוי". בעיני האדם המערבי נתפס אותו הודי כפרימיטיבי, נחשל ועולמו מצומצם ביותר, אבל טוב לו! "עולמו... הוא עולם מלא... יש לו כל מה שהוא רוצה והוא מרוצה ממצבו". ומי מאיתנו אינו רוצה להיות מאושר? מי אינו מחפש את האושר? המסר הוא ש"לכל אדם, מעצם היותו אדם... יש עולם מלא משלו. הוא רוצה, שואף, חולם, חושב, יוצר, לומד, שמח, עצוב, צוחק, בוכה... כמו שלכל בני האדם יש ידיים, כך יש לכולם רצון. כמו שיש לכולם רגליים, כך יש להם דמיון, כמו שלכולם יש ראש, כך יש להם כושר יצירתי. כל ביטויי האישיות של האדם נמצאים בו בהכרח כמו איברי גופו". זוהי המהות שלנו כבני אדם – "אישיות מורכבת ומופלאה הקיימת אצל כולם". כל אדם הוא עולם ומלואו, וכל אדם הוא עולם אחר משל חברו. זהו מסר חשוב מאד להעביר לקורא שחי בתרבות המערבית, מסר שקורא לצניעות ולסובלנות כלפי כל אדם ביקום במיוחד לאלה שאינם נמנים על החברה המערבית ושאינם חיים לפי חוקיה וכלליה. אפשר ללמוד מסיפור זה שאפשר לחיות חיים פשוטים, צנועים ולהסתפק במועט ולהיות מאושרים.
"אין אנשים טיפשים" מכריז הפרופסור ומעמיק את ההכרות שלנו עם מהותם של בני האדם. "כל בני האדם, באשר הם בני אדם, זהים מבחינת המבנה הפיזי והמבנה הנפשי או העולם הפנימי שלהם. אולם כפי שבני האדם שונים בפרצופיהם, שונים הם גם בתכונותיהם, ולכל פרט ופרט יש מערכת תכונות אופי המיוחדת לו בלבד. לכל בני האדם יש רצון, אבל כל אחד רוצה משהו אחר. לכל אחד יש שאיפות, שאיפות פרטיות שלו. חלומות המיוחדים לו. רק לו. כולם מתעניינים במשהו. נושאים מלאי עניין לאחד יהיו משעממים עד מוות לשני. אבל שניהם מתעניינים. כך יש אנשים שאחד אוהב להתחבר אליהם, בעוד שאחרים רואים באנשים אלה טיפשים חסרי תקנה" מכאן ש"אין אדם נורמלי שהוא טיפש אוניברסלי" ומכאן גם אין אנשים חכמים כי "בני אדם נבראו שווים מבחינת העולם הפנימי-רוחני שלהם". מסר זה קורא לנו להבין כי השיפוט והביקורת שלנו שנובעת מתוך החינוך והאמונות שסיגלנו לעצמנו הם שמסווגים אנשים כטיפשים או כחכמים ובעצם כולם שווים. כשנלמד לקבל את האחר/השונה בלי השיפוט שלנו במושגים שאנחנו מכירים, העולם ייראה לנו הרבה יותר יפה ואנחנו נהיה הרבה יותר סובלניים ושקטים.
"אין הבדל בין פרופסור באוניברסיטה... לבין עובד מחלקת התברואה... שלא למד מעודו ושהדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה לאסוף את הזבל" חוזר המחבר ומציין. וכאן אני נזכרת בשיעור הראשון בלימודי התואר האקדמי שלי – המרצה שהיה בעל תואר שני ועסק בכתיבת הדוקטורט שלו, אמר לנו הסטודנטים לתואר ראשון: "אני לא יותר מכם, יש לי רק יותר ידע כי למדתי יותר" – הערצתי אותו באותו רגע, וברבות הימים סייעתי לו בכתיבת הדוקטורט וערכתי לו אותו, מה שהוביל אותי לגילוי המדהים שיש מקצוע שקוראים לו עריכה ושהוא מתאים לי והלכתי ללמוד אותו.
הפרופסור ערער בדבריו את הבסיס הבטוח שעליו נשענו שני הצעירים כל חייהם. לימדו אותם על מעמדות, אנשים משכילים ולא משכילים, פשוטים, על אנשים מצליחים, ועל כאלה שלא יצליחו לעולם כי הם ממעמד אחר.
והנה פתאום טוען הפרופסור ש"אין כל הבדל בין אוכלוסיית הפרופסורים לבין כלל האוכלוסייה" ומוכיח זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. הפרופסור טוען שהוא לא יותר חכם ממנקה הצלחות במסעדה, לא יותר ישר ממנו, מוסרי, תרבותי, טוב ממנו "ולא יותר ממנו בשום דבר. המקצועות שלנו שונים... זה שאני פרופסור באוניברסיטה לא אומר עלי כלום. לא על החוכמה שלי ולא על האישיות שלי. זה אומר רק... שאני מורה באוניברסיטה. נקודה!" – ואני בהחלט מסכימה עם זה. גם זהו מסר חשוב מאד בעולמנו שמקדש את התארים האקדמים ואינו מתייחס לאדם כמהות – מיהו האדם עצמו? מהם כישוריו? היום מי שאין לו תואר אקדמי לצערי אינו נחשב! המחבר מסכם את הדברים בצורה יפה מאד: "כל בני האדם שווים מבחינת העולם הפנימי שלהם... האישיות... האנושיות... האחד נעשה פרופסור והשני נהג מונית, אך זה אינו משנה כהוא זה את מהותם כבני אדם, לא מעלה ולא מוריד. שניהם עדיין בני אנוש, חולמים, שואפים, חושבים, יוצרים... כמה תארים אקדמיים שיקבל, כמה הישגים אינטלקטואלים שישיג, כמה כסף שיצבור, לא ישנו את מעמדו כבן אדם. לא יעניקו לו כל עדיפות על פני אחרים, הוא לא יהיה יותר בכלום. התארים, הכסף, הכבוד, התפקידים, כל אלה הם קניין... שנרכש, רכוש". תואר אינו משנה את האדם ש"חולם, רוצה, שואף, יוצר, חושב, אוהב, שמח, עצוב. כמו כולם".
מפגש עם שחקן כדורגל מוכשר ומצליח שיכול היה להיות בעל שם עולמי ואשר בחר בחיי משפחה ועזב את הכדורגל מחדד אצל הצעירים את זכות הבחירה שיש לנו בחיינו. למרות כישרונו המיוחד כאשר הציבו בפניו את הבחירה בין הכדורגל לבין חברתו, בחר בחברה, ואמר: "לא יכולתי לשאת את המצב שאנשים אחרים קובעים לי את החיים.... אני שלם ומאושר עם ההחלטה הזאת". לשני הצעירים האמריקנים שתרבותם מקדשת את ההצלחה, הכבוד שבעקבותיה ואת הרצון להתפרסם ולהיות "מישהו" קשה היה להבין אדם ש"לא חי בשביל העולם... לא בשביל התקשורת", אלא חי בשבילו, בשביל משפחתו "זה מה שאני רוצה. נקודה. ואם העולם הפסיד מרדונה שני, זו הבעיה שלו, לא שלי" כדבריו. המסר המועבר כאן הוא שאנחנו בוחרים את מה שאנחנו רוצים שיהיה לנו בחיינו ועלינו לחיות את החיים שלנו כפי שאנחנו מבינים, ולא כפי שהסביבה מכתיבה לנו.
מכאן הלך והתפתח השיעור לשאלה: כדי להצליח למה אדם זקוק? "כישרון לא מספיק... הכישרון הוא רק מרכיב אחד בדרך להצלחה ולא המרכיב העיקרי". "יש מערכת שלמה של תכונות שמובילות את האדם למימוש מלא... הכישרון מתחיל להצביע על כיוון ייחודי... מגמה" וזאת רק ההתחלה. בפרוק המנגנון הסמוי "שמכוון את האדם לבחור מסלול מסוים", ואשר מביא אותו להתבלט בתחום שבחר אנו מגלים גורם חדש שמשפיע והוא הסביבה.
מסר נוסף שנכתב בין השורות הוא שלא תמיד פועל האדם מתוך אינטרסים של שכר או קרדיט, לעיתים יכול האדם לפעול מסקרנות אישית, ואז הוא יעשה את העבודה הטובה ביותר כי אחרת הוא עובד על עצמו.
ושוב אנו חוזרים לשאלת המפתח של הספר: "מה מכוון את האדם לדרך מסוימת?" ומתגלה הסוד: "הבחירה של האדם... היא המוליכה את האדם. עמוד האש שלו, מורה הדרך שלו... שני דברים קובעים את בחירתו של כל אדם – התכונות שלו והסביבה שלו".
סוף הספר הוא מפתיע! לאחר שהוכיח פרופ' קרטר את צדקת התיאוריה שלו בעזרת המחקר עם טד וג'ימי ושכנע את כל הסובבים באמיתות התיאורייה שלו הוא הופך את הקערה על פיה, וטוען כי "המושג של בחירה אינו קיים כלל!" וכי "הכול מוכתב וידוע מראש. מה קרה כאן? זאת עלינו לשאול את המחבר.
אם אני מנסה להבין בעצמי הרי שהלל לרמן שהשתלם בתחומי הפילוסופיה בדגש על דטרמיניזם ובחירה מציג אמנם את נושא הבחירה, אבל משאיר מקום אצל הקורא לחשיבה נוספת. ישנה זכות הבחירה כפי שכתוב גם במקורותינו, אבל מה שצריך לקרות יקרה ומה שלא – לא יקרה או כפי שאבי נהג לומר: "יש גורל, אבל צריך לעזור לו". לעזור לו זוהי הבחירה שלנו. המחבר לדעתי קורא לנו לא לקבל את דבריו כתורה מסיני, אלא לחשוב בעצמנו ולהגיע כל אחד למסקנותיו הוא.
יופי של ספר! אהבתי.
כשאני שואלת את עצמי את השאלה: למה קטלו את הספר ואת המחבר? התשובה שאני יכולה להגיע אליה היא כי שם הספר שיש בו קביעה כוללת שכנראה גורמת למבקר להתנגדות מלכתחילה. מתאים יותר היה לקרוא לספר "מסע אל המהות" או "אין אנשים טיפשים וגם לא חכמים – יש כאלה ששופטים".
