כעת גולשים באתר: 151
מספר הספרים באתר: 17,189
מספר הביקורות באתר: 38,208
לחנות
לייק לנוריתה
אי קאסט
השתתפות בפרויקט
נעיצת ספר באתר נוריתה
פרסום באתר נוריתה
מידע ופרטים על הספר ביקורות על הספר תגובות הגולשים
גשם בסדום
  כותרת משנה
פירוש לשיר לירי מופתי של אברהם שלונסקי
  שם הסופר
  שפת מקור
עברית
  ז'אנר
  תאריך הכנסה לאתר
08/06/2014
     
 
אתר נוריתה
מס' גולשים שצפו בספר: 3037
 

בספרו "שירי המפולת והפיוס" שהופיע ב-1938 כלל שלונסקי שיר לירי קצר, שהוא דוגמא  מגובשת לשיר אקספרסיוניסטי, שבאמצעותו ביטא דור משוררים צעיר בארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם במאה הקודמת, המאה העשרים, את הרגשת החרדה הקיומית של האדם בעידן המודרני. בכך הגיב דור המשוררים הזה על השירה האימפרסיוניסטית של משוררי הדור הקודם שביטאו בשירתם בדרך כלל הרגשה אופטימית, כי בזכות הנאורות המוסרית ובסיוע הקידמה המדעית והטכנולוגית העולם יתייצב לתועלת האדם ויעניק לו ביטחון קיומי איתן יותר.

   בניגוד לשיר האימפרסיוניסטי שנהג ללכוד את הרגע הריאליסטי-קונקרטי היפה והמרגיע מהחוץ ולבטא את השפעתו החיובית על הרגשות של האדם, פעל השיר האקספרסיוניסטי באופן הפוך. השירה האקספרסיוניסטית החצינה מנפשו החרדה של המשורר את הרגשת אי-הוודאות ואת התחושה הפסימית שאסון מאיים על האנושות על-ידי תיאור ההוויה מחוצה לו כהוויה רעועה שחוקיה השתבשו ולכן הפכה לבלתי אנושית (דה-הומאנית) ומסוכנת לאדם: העולם מתערער והאדם קורס מול כוחות-על שהוא עצמו יצר ושעליהם איבד שליטה עקב ניצול מואץ של משאבי הטבע, מיסחור הישגי המדע ושימוש בטכנולוגיה לאגירת כוח ושליטה. מעיד על כך השם שבחר שלונסקי לשיר המִכְתָמִי הזה: "גשם בסדום", שם המייחס לכְּרַך העכשווי את כל הרעות שפקדו את האדם בסדום המקראית.

 

הִשְׁקִיף מִמָּרוֹם וּמִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח :

הַכְּרָךְ הִשְׂתָּרֵעַ גַּבְרִי וְרָחָב.

וּבְיַד אַרְדִּיכַל מִגָּבֹהַּ מוּשֶׁטֶת

הַגֶּשֶׁם הִצִּיב רִבֲבוֹת אֲנָכָיו.

 

גֶּשֶׁם עָקָר, הַיּוֹרֵד בְּרִבּוּעַ,

אַסִּיר מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב.

בְּכִי אֲדָמָה, שֶׁאַסְפַלְטִים כִּבּוּהָ :

עַל זֶרַע

עַל טַל

עַל לִבְלוּב.

 

   מבט צילומי בשיר, האמור תמיד להקדים את הקריאה בו, מגלה שבשיר ישנם שני בתים, ובכל בית ישנם שני משפטים. שני הבתים היו אמורים להיות בתים מרובעים, על כך מעידה החריזה הסיומית של ארבע השורות בבית הראשון, שהיא חריזה מסורגת : שורה א' חורזת עם שורה ג' ושורה ב' חורזת עם שורה ד'. חריזה כזו נשמרת גם בבית השני, והיא מלמדת שגם בית זה הוא למעשה בית בן ארבע שורות, אך עקב שבירת השורה האחרונה הפך הבית הזה לבית בן שש שורות. שלונסקי שבר את השורה הרביעית כדי להבליט את הסיבות לבכי האדמה, אך בעשותו כך גם הוסיף לשיר חרוז אָנָפוֹרי בראש שלוש השורות הקצרות (אָנָפוֹרה היא חרוז של מילה בתחילת השורות של שיר), ששלושתן נפתחות  במילה "על".

 

מיהו "האני" הדובר בשיר?

   אחרי שהמבט הצילומי חשף לנו את החריגה במבנה בתי השיר, מעלה קריאת השיר עצמו קושי חדש בפני הקורא: מיהו "האני" המספר לנו את "הסיפור" המסופר בשיר? בהעדר "אני" המזדהה באופן כלשהו, אנו אוספים מידע עליו מתוך "הסיפור" שהוא מספר. ברור שהדובר נמצא בעיבורה של עיר גדולה, כי הוא מתאר בלשון הווה את המראה שלה ביום חורף גשום.

   מאחר שגשם הוא אירוע עונתי שכיח, ולמעשה בנאלי, רק הצגתו מנקודת מבט חריגה, כזו שעוקבת אחרי תהליך שלם ומגיבה על כל שלב בתהליך הזה, מצדיקה לכתוב עליו שיר. ואכן, התיאור של "האני" האנונימי, המספר על ההתרחשות הזו בעיר, מפרט בה שלושה שלבים: השלב שלפני ההמטרה, שבו הגשם "הִשְׁקִיף מִמָּרוֹם וּמִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח", שלב  ההמטרה עצמה, שבו "הַגֶּשֶׁם הִצִּיב רִבֲבוֹת אֲנָכָיו", והשלב שבו מנוקזים מי-הגשם אל פתחי הביוב. בנוסף לכך, משתף הדובר האנונימי את הקורא ברגשות הסותרים שהתהליך הוליד בו: מתח הדריכות לקראת התפרקות העננים הכהים ממטענם הנוזלי רב-הערך, התרכזות בעוצמת הגשם בעת ההמטרה והאכזבה מהתבזבזותם של מי-הגשם בסיום ההמטרה.

   בתיאור התהליך התלת-שלבי של ההתרחשות בולט השימוש של מחבר השיר בהרבה מילים משדה סמנטי מסויים (סמנטיקה – המחקר הבלשני של משמעות המילים) – כולן משתייכות לתחום הנדסת הבנייה: ארדיכל, שטח, מדידה, אנך, רבוע, מרצפות, מרזבים, ביוב ואספלט. ניכר שכולן נבחרו בהקפדה ושאף אחת מהן איננה מיותרת בשיר הזה, ומאחר שבחירתן משקפת את "האני" הדובר בשיר הזה, מוצדק להסיק עליו, שהוא אינו צופה באופן רגשני בהתרחשות, כי אם באופן שקול והגותי.

   אל "האני" הזה עוד נחזור בהמשך, אך לפני זאת נתעכב לרגע על הבחירה של מחבר השיר במילה הנדירה יותר "ארדיכל", במקום בזו הנמצאת בשימוש שכיח יותר בדיבור: "אדריכל". אף ששתי המילים מגדירות את מקצועו של מהנדס הבנייה, הקפיד שלונסקי לבחור במילה הקדומה יותר (שמקורה באכדית) על זו המאוחרת ממנה כדי להפנות את תשומת הלב לריכוז שמונה המילים הנוספות מתחום הארכיטקטורה והבנאות בשיר מִכְתָמִי זה שמכיל שלושים וחמש מילים בלבד. בהמשך נסביר הקפדה דומה של שלונסקי, כאשר העדיף את המילה היותר נדירה "כְּרַך" על-פני המילה השכיחה יותר "עיר".    

 

שלושה גיבורי האירוע

   ב"סיפור" המסופר בשיר משתתפים שלושה גיבורים ושלושתם מוּאֲנָשים ומוּנְפָשים: על הגשם נאמר שהוא "הִשְׁקִיף מִמָּרוֹם וּמִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח" ורק אחר-כך "הִצִּיב רִבֲבוֹת אֲנָכָיו", ואף-על-פי-כן הפך לבסוף "אַסִּיר מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב". על הכרך נאמר כי מהרגשת הביטחון שלו ב"מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב", אשר התקין מראש להגנתו מפני הגשם, הוא "הִשְׂתָּרֵעַ גַּבְרִי וְרָחָב". ועל האדמה נאמר שהיא בוכה "עַל זֶרַע / עַל טַל / עַל לִבְלוּב". בכך מדגים השיר כיצד הופכת התרחשות נדושה כמו גשם בחורף לאירוע ויזואלי ודרמטי באמצעות שימוש יעיל ונכון בלשון הפיגורטיבית, והפעם על-ידי האנשת שלושת המעורבים באירוע והנפשתם כבעלי ציפיות, כישְרון תיכנון ויכולת לבטא רגשות.

   אבל לא רק ההאנשה של הגיבורים מוסיפה דרמטיות לאירוע הגשם, אלא גם ההתמקדות בזהותם המינית. אל זהותם המינית של גיבורי הסיפור הזה כיוון אותנו השיר בתיאור הכרך, שעליו נאמר שהוא "גַּבְרִי וְרָחָב". ולכן רק טבעי שהקורא ישלים את זיהוי מינם של שני הגיבורים האחרים. מאחר ששלונסקי הקביל את ההתרחשות בשיר להתרחשות ארוטית שמעורבים בה שני זכרים (הגשם והכרך) ונקבה אחת (האדמה), נמנע מהמילה "עיר" (הנפוצה יותר בדיבור) וגם מהמילה "קֶרֶת" (שגם בה השתמש תכופות בשירתו) כי שתיהן ממין נקבה בשפה העברית.

   שני הגיבורים הגבריים בסיפור השיר הם שונים לחלוטין זה מזה. הכרך הוא זכר שגבריותו היא בטלנית ואדישה. הוא מתואר כגבר עצל ועקר שמאהבת עצמו אינו מגלה עניין בתשוקתה של האדמה להתעבר, ולכן הוא משתרע עליה באפס מעשה ומוסיף למחנק הריפוד מבטון שהערים עליה גם את משקל גופו המטופח והכבד. לעומתו מתואר הגשם כגבר פעיל ומחזר. כל פעולותיו מוכיחות שבא לאתר הזה כדי להגשים את יעודו הגברי: להפרות את האדמה בזרעו. לכן הוא אינו פורק מיד את זרעו, אלא מודד תחילה את אתר ההמטרה (השימוש בבנין פיעל, "מִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח", מחזק את משמעות ההשתהות הזאת שלו), ורק אחרי שזיהה "רִבּוּעַ" ריק בין המבנים של העיר (המהנדס "המרובע" וחסר הדמיון של העיר הזאת לא טרח אפילו לתכנן את השטח הזה בצורת כיכר מעוגלת) הציב "בְיַד אַרְדִּיכַל" את "רִבֲבוֹת אֲנָכָיו" בדיוק רב "בְּרִבּוּעַ" המטרה.

   בנוסף לצורתו הפאלוּסית, האנך הוא מונח הנדסי המגדיר את הקו הקצר ביותר המחבר בין נקודה לנקודה. הבחירה של שלונסקי במילים מתחום ההנדסה נועדה להדגיש שהגשם ביצע באופן היעיל ביותר את חלקו הגברי בפעילות המינית: כמו אדריכל המציב עמודים אנכים רבים במבנה, כדי להבטיח שהמבנה יהיה חזק וימלא בהצלחה את תפקידו, כך גם הגשם המטיר מהענן רְבָבוֹת אֲנָכִים – שפע מטיפותיו בעוצמה הדרושה כדי שתובטח ההצלחה של ייעודו – להפרות את האדמה. מאחר שהמוכנות של הגשם למלא את תפקידו הגברי היא מושלמת, הוא היה אמור להצליח, אך הוטעה על-ידי מעשי האדם, שאמנם השאיר בעיר משטח "רבוע" פנוי, אך כיסה אותו במרצפות או באספלט, כלומר: חנק מתחתיו את האדמה בשכבה עקרה לחלוטין, כך ששום צמח לא ינבוט בה.

 

אשמת האנושות במצבה

   הכרך הוא לפיכך היסוד הגברי העקר, שבעצמו אינו מפרה ובה-בעת הוא מפריע לתהליך הטבעי שהיה צריך להיווצר בין הגשם ובין האדמה. אלמלא חצץ הכרך בין הגשם ובין האדמה היתה ההתעברות מצליחה: הזרע היה נקלט, הנבט היה מגיח, הלבלוב היה מתרחש והפרי של מעשה האהבה היה מבשיל במועדו. "האני" לא רק מבכה בשיר הזה את דיכוי תהליכי הטבע, אלא גם מאשים את האנושות בניצול מופרז ושגוי של משאביו – ניצול המצדיק להשוות לסדום עיר כמו זו המתוארת בשיר הזה.

   סיפור השיר הוא לפיכך סיפור על עֲקָרוּת שהאנושות עצמה אשמה בה, כי בלהיטותה לכסות את האדמה הפורייה ב"שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶּט" שיבשה האנושות במו-ידיה את סדרי הטבע, שנועדו להבטיח את המשך החיים כקיום ויטאלי ומניב צאצאים. "האני" הדובר בשיר צופה בשברון-לב ובזעם בתמונת המוות שבה מסתיימת ההתרחשות הזו: מי-הגשם ("הזרע" של הזכר) יורדים לטמיון, כי במקום להגיע אל האדמה (הנקבה), הם מתנקזים לפתחי הביוב ומתבזבזים. הכרך (הזכר העקר והמיותר בסיפור ההתרחשות הזו) עיקֵר את שניהם: את הגשם שוחר החופש הפך ל"אַסִּיר מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב", ובה-בעת גם כיבה את אש תשוקתה של האדמה, שנכספה לממש את תפקידה הנשי ולתרום את חלקה לחיים: להיות מופרית כדי להבטיח את המשך קיומה של הציוויליזציה.

   באמצעות שבירת השורה האחרונה בשיר הבליט שלונסקי ריכוז נוסף של מלים משדה סמנטי זהה: זרע, טל ולבלוב. כמו הגשם גם מלים אלה מסמלות רעננות ולָחוּת. האדם מייבש ומצחיח את התשתיות של קיומו על-ידי מעשיו קצרי-הראות במסגרת חזון קידמה בלתי-מרוסן שהוא דבק בו. לאנושות נותר רק מקור לָחוּת אחד: הבכי של האדמה, שהוא בכי לדורות, בכי ששום חרטה מאוחרת בהיסטוריה של האנושות לא תזכה אותה מהנזקים שגרמה לעצמה בעידן הפיתוח חסר המעצורים הנוכחי.

   לפיכך שיר כמו "גשם בסדום" הוא לא רק פנינה שירית המדגימה שיר לירי מופתי: מדוייק במילותיו, עמוק במחשבותיו ומוזיקלי בביצועו, אלא גם מסביר מדוע קריאת שירה היא הנאה צרופה.

 

 

המלץ לחבר

גשם בסדום
(Your name) המליץ על דף מ- nuritha.co.il
(Your name) חשב שיהיה לך מעניין לקרוא דף מ- nuritha.co.il
שלח ביקורת לעורכי האתר מידע על הספר תגובות על הספר
   
רחל
מוקדים חדשים בשירה העברית - יוסף אורן - אתר נוריתה
ברדיצ'בסקי – סופר מקורי ומהפכן רב-תחומי - אתר נוריתה
"הסתרת נפשך" – זלדה - אתר נוריתה
"כישופים" – דליה רביקוביץ - אתר נוריתה
אישה בחלום ובהקיץ - תרצה אתר - אתר נוריתה
אבנים משתפלות לנהר - יונה וולך - אתר נוריתה
דוקטור נוימן - צרויה שלו - אתר נוריתה
ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית - יוסף אורן - אתר נוריתה
   

איגרת מידע נוריתה

קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!

צור קשר

צור קשר

לכתיבת ביקורות ויצירת קשר עם נוריתה שלחו טופס או מייל:[email protected]

נוריתה – אתר על ספרים, ספרות ובעיקר ביקורות על ספרים. אוהבי הספרות והקריאה ימצאו המלצות על ספרים, מידע על ספרים חדשים, שפע של ספרים לנוער, ספרים לילדים, ספרי מתח, ספרי בישול, כתבי עת ועוד...
נורית וייסמן ת"ד 733 ערד 8910602 | [email protected] | עיצוב ובניית האתר בדרופל סטודיו VITI