אקרא לה, א. בכדי לשמור על זהותה העלומה.

 א. עמדה דוממת בחזית צריפה שהיה בקצה השכונה בתחילתה של החורשה. היא הביטה לדרך העולה לגבעה בהמתנה למישהו שמעולם לא הגיעה. אני שהיער היה לי מפלט, מצאתי אומץ לשוחח איתה, למרות חזותה מעוררת הבעתה. מחצית פניה היו מעוותות, בלטה מהן עיין אחת פקוחה לרווחה, ושנייה הייתה עצומה למחצה. היא הזמינה אותי להיכנס לביתה, היה שם כן ציור עליו צוירו מעגלי מנדלות צבעוניות הנמוגות למרכז. היא שאלה אותי על הרמן הסה, והשאילה לי את אחד מספריו, דמיאן, מאז הספר הזה תמיד מתחבר לי לדמותה שהייתה כל כך מסתורית ויפה בפנימיותה.

 עברו שנים רבות מאז, הספר הזה עדיין בספרייתי במדף הספרים הרוחניים ( אחד מחטאי היה לא להחזיר ספרים שקבלתי בהשאלה ), כעת אני חוזר אליו, באמצעותו אני מספר לעצמי את סיפורה של א. ושואל את עצמי, האם הספר שהסעיר את נפשי בנעורי, יעמוד במבחן הזמן ?

 את דמיאן של הסה קראתי לראשונה ב- 1977, שנה מיוחדת עבורי. השתחררתי מהצבא בשאיפה להגשים את עצמי אשית, וגם להיות חלק מתודעה אידיאולוגית גדולה, שבקשה חברה ערכית. הסתירה הזאת יצרה בי מבוכה ובלבול של צעירים רבים שחיפשו את עצמם. א. ברגישותה כנראה קלטה את העניין הזה ובלי לומר הרבה נתנה לי דווקא את דמיאן. מה מיוחד בספר הזה ?

 דמיאן ייצג עבורי תפיסה שונה מזאת שעליה חונכתי, להיות חלק מקולקטיב גדול, ממשימה לאומית. הספר הזה היה סוג של מהפכה עבורי, שאותה חיפשתי כצעיר נבוך ולא מגובש, ששמה את האני שלי במרכז העולם, והתמקדה בעולמי הרוחני הפנימי. דמיאן הוא ספר מסע התבוננות פנימית בכדי להגיע אל העצמי שלי. מסע המהווה מרד נגד העולם שהצמיח אותי והפך עבורי לעולם שונה ואחר.

 אבל למה דווקא את דמיאן, הרומן הראשון של הרמן הסה, אותו פחות מקובל לקרוא מבין ספריו האחרים, כמו זאב הערבה ?

 דמיאן, סיפרו הראשון של הסה, רומן חניכות, המגלם את הטראומה האישית שלו ומהווה גם תמונת מראה נוראה לעולם ב -1917. שנה קודם לכן נפטרו אביו ובנו ממחלה ואשתו התמוטטה. בשנה הזאת, העולם היה נתון באימה ובכאוס מלחמת העולם הראשונה, רגע לפני שהעולם הישן יתמוטט לעולם אחר. לנו הייתה רעידת האדמה שלנו, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים. הכאוס הציבורי והאישי שלי נפגשו לתחושה של אי וודאות ורצון להיות חלק מעולם אחר ושונה. ספרים כדמיאן היו עבורי מדריכים רוחניים לעולם אישי אחר, לכאורה טוב יותר.

 דמיאן מתחיל כסיפור ילדות של אמיל סינקלר הילד שנולד למשפחה מהמעמד הבינוני שהאמינה בערכים הישנים, לכאורה עולם מוגן, עד לרגע שסינקלר פוגש בילד הרע של בית הספר, פרנץ קרומר, המאיים, סוחט ומשפיל אותו. מי שמחלץ את סיקלר ממצבו הוא ילד בוגר אחר, מקס דמיאן, המתנהג כאדם בוגר בעל השקפות מגובשות על הטבע האנושי, כמו פרשנות שונה לסיפור קין והבל, המייצגת אלגוריה להתנהגות אנושית. הסיפור מתחילתו מדגים דיכוטומיות, בין עולם טוב לרע, בין עולם האור המייצג את האמת, לעולם החשכה המייצג את האשליה. מצבים דואלים, האם הם יוצרים שלמות אחת, או האם מה שמעצב את האדם הם, גורל, אופי, או רצון ? השאלות האלה מובילות את הספר.

 הספר הזה לוקח אלמנטים מהמחשבה המזרחית, בעיקר מהבודהיזם, על ידי שימוש במרכיבי התבוננות פנימית, כמדיטציה ומשלבם בעקרונות אלוהי אברקסס המבטא את ההבדל בין רע וטוב, ואת השילוב ביניהם. הסה הושפע מהפסיכולוגיה היוניגיאנית, העושה שימוש במונחים כמו צמיחה, אור וחושך. השימוש בספר בסמלים מעניין, הוא גם עוסק בהרהורים פנימיים, שמאז ומתמיד העסיקו צעירים שחיפשו משמעות לחייהם.

 לפעמים כשחוזרים לספר נעורים ובוחנים אותו בעיניים עכשוויות, מהן נעלם התום, לא פעם מתאכזבים, כך קרה לי בקריאה השנייה של הספר דמיאן הכתוב בעברית ארכאית, המספר סיפור טרחני ומוסרני רווי בקלישאות, המשתמש באלמנטים דתיים בכדי להגיע למאמינים שוטים, אך עדיין יש בו יסוד סיפורי מעניין שדרכו ניתן להבין את יסודות התרבות המערבית, ואת עולם העבר שלנו.

 פעם לפני שנים רבות חזרתי לחורשת נעורי, לשרידי האלון הענק, שחציו היה שרוף. ישבתי דומם בישיבת הלוטוס והתכנסתי לתוך מדיטציה. מאז שהעץ והחורשה נעקרו לטובת שכונה חדשה, אני כמעט לא חוזר למקום הולדתי, ואיני יודע מה קרה מאז לאלף, שלימדה אותי דבר או שניים ברוחניות. תמיד נעים לקרא ספרים ישנים שמחזרים לתקופות אחרות, לאנשים שנדמה כי נשכחו. אני חוזר אליהם כעת בהמון געגוע, גם אם חוויית הקריאה העכשווית שונה.