ההשוואה הלא מתבקשת
"הארץ המובטחת" היא סיפור מסעו של העיתונאי והבמאי ההולנדי אדריאן פן דיס במחוזות הבוריים, עם המתיישבים שמקורו בהולנד ואשר יישב את ערבות דרום אפריקה בתחילת שנות התשעים. המסע שלו אינו רק מסע גיאוגרפי ואפילו לא אנתרופולוגי. פן דיס, ואווה, חברתו הרופאה האפריקנרית, עורכים מסע בתקופת מעבר מתקופה לתקופה. בין דרום אפריקה של האפרטהייד, לדרום אפריקה האחרת, בנשיאותו של נלסון מנלה בה שולט הרוב השחור. הספר, מתאר את הפרידה מעולם הערכים של "פעם" במדינת ענק זו , ערכים של הפרדה בין גזעית אך גם בין חברתית (עוינות בין עירוניים ליושבי כפר, בין שחורים, חומים, צבעוניים, אסיאתיים ולבנים וגם בין לבנים ממוצא בריטי ובין איכרים בורים דוברי אפרקינס ובין עמים שונים של שחורי עור החיים באותה מציאות פוליטית בלתי אפשרית).
לקורא הישראלי, מוגש הספר כ"חומר למחשבה" לייעוד הממתין לו כאן בארץ חמדת אבות, ביום הנמהר בו יהפוך הוא למיעוט בארץ בו חיו הוא ואבותיו. המתרגמים והצותיאים לאור אפילו לא עושים את הנסיון הסימלי להסוות מגמה דידקטית ומטיפה זו של "לקח והישג נדרשים". כבר בכריכת הספר, מבשרים הם לקורא הבא בשעריו כי " ספרו של פן דיס "עלול לעורר למחשבה גם על החיים בישראל ב 2014." רן גרינשטיין, הסוציולוג הישראלי המלמד באוניברסיטת יוהנסבורג, מוסיף ומשרטט בפרק ההקדמה את קווי הדמיון כביכול לסיכסוך הישראלי ערבי .
הספר, קריא מאד וכתוב בשפה המשלבת נקודת מבט בוחנת, תיאור מנותק משהו של הזר הסקרן וחמלה כאחד. גם מלאכת התרגום משובחת. יש בו את קולותיהם של אנשי דרום אפריקה מכל הגזעים והמעמדות החברתיים תוך התמקדות באיכרים הבורים דוברי האפריקאנס , מגדלי הבקר ומאמיני ה"ספר" כפי שמכונה כאן התנ"ך. אלא שלמרבה הצער, דווקא עם קריאת הספר מסתבר כי המשל אותו ניסו העורכים להציע לקוראיהם לא דומה לנמשל. המרחק בין השניים, מתחיל עוד בטרם נפתח הפרק הראשון של הספר. בע' 15 בפרק הפתיחה של הפרק הראשון "אל הבורים" מופיע נתח מגבולותיה של דרום אפריקה: ארץ ענק של מישורים בני אלפי קילומטרים, השונה תכלית השינוי מהזירה המזרח התיכונית, בו נאבק עם על קיומו בגבולות גזרה הצרים לעיתים מהיקפה של יוהנסבורג ופרבריה, או של חווה בורית גדלת מימדים.
בניגוד לתפיסת העולם הבורית, המתוארת בעלילה לפרטיה לפיה מתחיל הקשר עם הארץ החדשה אי שם במאה השבע עשרה, הקשר בין העם היהודי והארץ אינו קשר של עם אירופי המתנחל בשממה – אלא של עם השב לארצו. לא בכדי מנסים חלק מהדמויות להידמות לגורלם של בני ישראל והארץ המובטחת ("אנחנו האפריקנרים הננו השבט העשירי של בני ישראל, השבט שנחשב לאבוד" ע' 72.) התיאור הזה, המציג אותם באור נלעג של צרות אופק וקנאות דתית הוא הזמנות לעמוד גם על ההבדלים שבין קשר של עם לארץ ממנה גלה לבין עם המתיישב בארץ רחוקה ובונה בה את חייו מראשית.
הבדלים אלו ורבים נוספים , מראים עד כמה שונה הדוגמא הדרום אפריקנית מזו של מדינת ישראל, אך ההבדל הגדול מכולם הוא כל מה שלא נכתב ב 107 עמודי של הספר, אלא דווקא מה שלא נכתב בו. גם בעת חילופי השלטון, בדרום אפריקה , כאשר המדינה נמצאת על סיפה של מלחמת אזרחים ועידן חדש , איש אינו שולל את זכותו של משנהו לחיות בארץ נשוא המאבק. אין הצהרות על חיסול או הגלייה כפויה לא של לבנים ובוודאי שלא של שחורים. ההשוואה העגומה והמופרכת למאבק על הארץ, במקום בו המנונו הלאומי של הצד הפלסטינאי קורא במפורש לגירוש פיזי מהארץ (ובמשתמע, מארצות החיים בכלל) של תושביה היהודים.
כך בדיוק קובע גם מסמך היסוד של חציה השני של החברה הפלסטינאית בלשון שאין ישירה וברורה ממנה (אמנת החמא"ס). נתונים אלו, הופכים את הויכוח המזרח תיכוני מקונפליקט תרבותי גזעי ופוליטי כפי שהתרחש בדרום אפריקה לויכוח קיומי של שני עמים, שאחד מהם לפחות מצהיר בכל פורום אפשרי על כוונתו לחסל את משנהו. ההבדל התהומי הזה, הופך את ההשוואה כולה למופרכת ונלעגת. מה שנותר בסופו של דבר ממנה הוא ספר מסע קריא ועצוב על ארץ עשירה ורחבת ידיים שהפכה למחוזות של שנאה ומריבה בין כל תושביה . "הארץ המובטחת" של פן דיס היא ארץ האכזבות בה הביאו חילופי השלטון החלפה של משטר גזעני לבן במשטר שחור שהיה אף הוא רחוק מרחק רב מהחלומות של שויון ושיגשוג. לכן, "הארץ המובטחת" איננו המשל לכאן ועכשיו אלא הדוגמא העצובה כיצד סיסמאות גדולות על ערכים הופכות את חייהם של עשרות מיליונים שהלכו בעקבות הסיסמאות האלו לסיוט.
