הָאנֶס ואוּלִי, בתחילת שנות העשרים שלהם הם חברים טובים מהילדות המוקדמת. אוּלִי מחזיק בכיסו תמונה של שניהם מהיום הראשון שלהם בבית הספר. היום הם כבר בני עשרים ושתיים. החברות שלהם היא מסוג החברויות שהאחד הוא חציו של האחר.
לילה אחד חורפי וקר של חודש פברואר רוכבים השניים על האופנועים שלהם. ואז התהפכו החיים של שניהם. אוּלִי רכב לפנים, ועוד ראה את הָאנֶס רוכב על האופנוע שלו מאחור במראה. אבל כשסיים את הסיבוב כבר לא ראה את האופנוע של האנס אחריו וחשב שלא הספיק לקחת את הסיבוב. לא רק את הסיבוב האנס לא הספיק. הרבה יותר מזה. האנס הופך לצמח.
"אתה שוכב כאן עם כל הצינורות והמכשירים שלך ולא זז. אתה לא מת, אתה לא חי, לא שפל, לא גאות, פשוט נמוג בין השניים". (עמ' 8)
אולי מבקר את האנס כמעט כל יום בבית החולים, יושב ליד מיטתו או על אדן החלון כשהוא משקיף אל עבר עץ הערמון הזקן שבחצר. סדר יומו של אולי לא כולל הרבה. הוא מתמרן בין עבודתו כמטפל במוסד לפגועי נפש אותו מכנה קן הציפורים (קן הקוקיה, מישהו?) לבין הביקור היומי אצל האנס, בו מקריא לו מהעיתון תוצאות משחקים ופרשנויות של הוקי קרח, אותם משחקים שהשניים כל כך אהבו, ועכשיו אין לו לאולי עם מי לדבר עליהם. ובין אלה לא שוכח גם החיים שמתקיימים בחוץ. ומדי פעם הוא נוסע לאגם, ויושב עם החבר'ה בפאב. כי החיים..
ואז מתחיל אוּלִי לכתוב להאנס מכתבים. כל מכתב נושא תאריך ויום בשבוע, ושם מספר אולי להאנס מה היה. עם מי נפגש. על העבודה שלו, על המטופלים, על החברים שלהם: קאלה, ריק, ונאלה. הוא מנגיש להאנס את החיים, את מה שניטל ממנו- הוא מחזיר לו. הוא הרי יודע שיום אחד האנס יחזור. ואז יוכל להתעדכן מה היה כשהוא היה לא היה. הפער הזה בין החוסר חיות שבבית חולים לבין החיים שעולים מהמכתבים הוא עצום. זה כמו פלטת צבעים שמצד אחד יש בה רק צבע אחד והוא קודר, אל מול פלטת צבעים שנייה בה הססגוניות עזה ומרובת גוונים.
מתוך המכתבים עולים חיים שלמים, רגשות, ויצרים. הרבה תנועה ותזוזה. חיות. כך במשך שנה נכתבים המכתבים כשבסופה של שנה זו מבין אוּלִי כי יותר מאשר המכתבים נועדו להאנס, הם קודם כל נועדו עבורו, הם היו תהליך שהיה זקוק לו.
אני רוצה לציין את הכריכה היפהפיה שעיצב תמיר להב-רדלמסר ז"ל. היא בעצמה מרמזת על משהו מתוכן הספר . נראות בה שתי דמויות עומדות על גשר באמצע אגם. נראה שהן בציפייה למשהו, ואפשר להרגיש את הקדרות והקור מצבע הכריכה.
בכתיבה מאוד מאופקת ובבחירת מילים נבונה ומדויקת הספר הזה, שיש בו משהו שקט ואפילו צנוע, מצליח לפלס דרכו אל לב הקורא.
אהבתי.
