כותרת משנה: שישה מתוך שישה מליון
דניאל מנדלסון, דור שלישי לשואה, רוצה לתת פנים לשישה מקורבנות השואה. סבו של דניאל ומרבית בני משפחתו היגרו לארה"ב לפני מלחמת העולם. אחיו הבכור של הסב חזר עם אשתו וארבע בנותיהם לעיירת הולדתם בולחוב שבפולין, שם ניספו כולם. סבו של דניאל, מספר סיפורים מחונן, היה מוכן לדבר בהרחבה על כל דבר. רק בנושא אחד החריש – גורלם של אחיו שמיל, אשתו אסתר, וארבע בנותיהם היפות, לורקה, פרידקה, רוחל`ה וברוניה.
דניאל, עוד בהיותו נער צעיר, נחשב להיסטוריון של המשפחה. מלבד סיפורי סבו כמקור מידע, הוא ניהל התכתבויות עם קרובי משפחה אחרים, ובנה בעבודת נמלים שקדנית עץ משפחה מפורט. כשהוא מחליט ללכת בעקבות דודה האבוד של אמו, חקירותיו מביאות אותו לפולין, כמובן, וגם לישראל, לשבדיה, לדנמרק, לליטא ולאוסטרליה. בכל מקום הוא נפגש עם ילידי בולחוב, או עם צאצאיהם, או עם מי שהכיר אותם ויכול לתרום עוד רסיס מידע.
המסע להסרת הלוט מעל גורלם הלא ידוע לפרטיו של שמיל ומשפחתו הוא עמוד השדרה של הספר. זהו סיפור מצמרר לכשעצמו, אך מה שעושה את הספר נהדר בעיני זו מלאכת המחשבת של אריגת נושאים שונים ומרתקים אל תוך העלילה.
מטבע הדברים הנושא המרכזי הוא הזכרון, הדרך בה אנו זוכרים דברים, היכולת להסתמך או לא על זכרונות בני עשרות שנים, ובעיקר הצורך הבוער לשמר כל בדל מידע כדי שאנשים שהיו ואינם לא יישכחו עם מותם של הבודדים שנותרו בחיים ועדיין יכולים לספר.
סיפור השואה הוא סיפורם של שישה מליון בני אדם. בתוך המספר הבלתי נתפס הזה הולכים לאיבוד האנשים כפרטים. נפשית קל יותר להתייחס למותם של מליונים, אך כשנותנים להם פנים, וזה מה שדניאל מנלדסון עושה (היא היתה אשה חמה, היו לה רגליים יפות, הוא היה חירש, היא היתה קלה עם בחורים, היא עוד היתה ילדה והתעניינה רק בצעצועים, היתה לה הליכה מסוימת כשירדה במרץ מהרכבת), ההתיחסות כואבת יותר. זה כבר לא מספר סתמי, אלה אנשים חיים.
נושא נוסף, מאוד נוגע ללב בעיני, הוא ענין ההתיחסות המוחמצת לאנשים סביבנו. דניאל הילד פחד מאשה מוזרה אחת, שאותה פגש במפגשים משפחתיים. כשהתחיל לחקור לעומק את פרשת השישה האבודים גילה את הקשר של אותה אשה אליהם. המוזרות שלה הוארה פתאם באור אחר לגמרי, מאוחר מדי. או הספר המשפחתי, דמות שולית בחייו, התגלה כבעל היסטוריה שהפכה אותו בהרף עין של סיפור לאדם אחר, שוב מאוחר מדי. מאוחר מדי אנחנו מגיעים להכרה שכל אדם הוא סיפור.
מאוד עניינה אותי ההשפעה לטווח ארוך של השואה. אנשים שהיו שם וניצלו, אנשים שברחו בזמן, אנשים שהכירו אנשים שנספו – השואה, עשרות שנים אחרי, היא עדיין חלק מחייהם. יש אחת שלא מוכנה לספר, ואחת שמספרת רק מה שנוח לה כי בפרטים מסוימים היא מתביישת, ואחד שממשיך לחיות את העיירה בכל יום ויום, ועוד.
במסגרת המסע מנדלסון מגלה מחדש את אחיו ואחותו. הוא מרחיב בכתיבה על נושאי יחסים בין אחים – פן מאוד מעניין בסיפור.
מנדלסון מקביל את סיפור המסע שלו לפרשות הראשונות בספר בראשית, תוך שהוא משווה בין הפרשנויות של רש"י ושל פרשן בן זמננו. גם הפן הזה בספר מרתק.
הקשר של המשפחה כולה, ושל דניאל בפרט, ליהדות, גם הוא נדון בהרחבה בספר. מבחינה דתית מדובר במשפחה מתבוללת – רוב בני דורו של דניאל מנדלסון בארה"ב לא נישאו ליהודים. אבל מבחינת שורשים בעם ובהיסטוריה מדובר בקשר עמוק של הזדהות ושל שייכות. לקראת סיום הספר, במעמד מצמרר במיוחד שבו הם מוצאים עצמם במקום בו שמיל ובתו נרצחו, דניאל מרים אבן ומניח אותה על ענף נמוך של עץ שעמד שם גם בזמן הרצח, עץ שהוא כעין מצבה. הוא אפילו לא יכול להסביר את הדחף הקדמון הזה לבצע טקס יהודי עתיק יומין.
זו סקירה יחסית ארוכה, אבל היא אפילו לא מתחילה לגרד את איכויותיו של הספר. אני מחפשת איך לסכם את הסקירה, כי את "מומלץ בחום" כבר "בזבזתי" על ספרים אחרים, ואת המונח "ספר חובה" אני לא מחבבת. אומר, אם כן, שזהו ספר מעשיר ביותר, חווית קריאה שונה ומאוד מאוד מומלצת.
