אני לא שוללת את החשיבות של האונה קדמית. ויחד עם זאת, מפעם לפעם, צריך לחזור אחורה ולהיזכר מאיפה בכלל התחיל כל העניין הזה, של לספר סיפורים. אני מדמיינת לעצמי אותי יושבת ליד המדורה, ביחד עם עוד חבורה של אנשים, שמאזינים במתח לזקן השבט שמספר לנו סיפור. כולנו בקושי מרשים לעצמנו לנשום, וגם את זה משתדלים לעשות בשקט, כדי לא לפספס אף מילה.

במילים אחרות (חה), לשמוע סיפור טוב זה לצלול לתוך עולם, לתוך חיים אחרים.

אז שוב, אני בהחלט בעד סיפורים מתוחכמים (נגיד, ז'ורז' פרק "חלל וכו'"), אבל מפעם לפעם צריך "לנוח" עם סיפור טוב, מעניין, מותח במידה. כיון שזה ספר אז צריך שיאפשר לנו גם להפסיק מפעם לפעם כדי לעשות דברים אחרים (מה שנקרא "חיים") ולהמשיך ולחשוב מה קורה בינתיים לאלי שרידן ולחבריה?

בקיצור "תיכון לילה" הוא סיפור כזה. אלי שרידן שונאת את בית הספר, מתפרעת, נעצרת על ידי המשטרה בפעם השלישית, ונשלחת על ידי הוריה המיואשים לפנימיה הרחק מלונדון. הפנימיה מתגלית כמקום גותי, אפל, מסקרן, אבל מאד יוקרתי, מעוצב ומתוחזק לעילא. פנימיה יוקרתית שבה לומדים ילדיהם של אנשים עתירי הון וכוח, מה לאלי ולאנשים כאלה? אלי מוצאת לה חברים חדשים, מגלה להפתעתה שהיא נהנית ללמוד, אבל מתברר שהמקום איננו בית ספר רגיל. חלק מהתלמידים לומדים בכיתת לילה מסתורית שאסור לאף אחד לדבר או לדעת עליה, ומתברר שבמקום סודות רבים שמסתירים סכנה גדולה לאלי ולחבריה. כייף של ספר!